בשעה שהשורות האלה נכתבות עדיין לא ידוע כיצד יסתיים המשא-ומתן על שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט, אבל אי-אפשר שלא להשמיע קול זעקה על הדרך הצינית שבה התקשורת הישראלית יוצרת לחץ רגשי על מקבלי ההחלטות, כדי שייכנעו לסחיטה של ארגוני הטרור. במסווה של דאגה לשלומו של החייל החטוף הופכים מדינה שלמה לסמרטוט, שכל טרוריסט זב-חוטם יכול לקחת בת-ערובה.

התקשורת, שמחפשת דרמה ולא דיון אמיתי בשאלה הקשה העומדת לפנינו, בוחרת להעמיד את הדברים ברמה של רגש מול רגש – רגשותיה של משפחת שליט מול רגשותיהן של משפחות נפגעי הטרור; הצלה של חייל חטוף מול הכאב על שחרור מחבלים רוצחים. יש כאן הטיה מגמתית של הדיון לרמה הרגשית, אך לפנינו שאלה שצריכה להידון ברמה השכלית, השקולה והאחראית.


מחיר שאסור לשלם

מצוות פדיון שבויים היא אחת המצוות הגדולות ביותר. חיי העם היהודי שזורים אין-ספור סיפורי מסירות-נפש בלתי-רגילים, שנעשו כדי לפדות שבויים ולהחזירם לבתיהם. ובכל-זאת קבעו חז"ל כלל גדול: "אין פודים את השבויים יתר על דמיהם". וכי יש מחיר שהוא מוגזם לפדיון שבויים? וכי חירותו של יהודי הנתון בשבי נמדדת בכסף? מתברר שיש מחיר שאסור לשלם.

המחיר שאסור לשלם הוא כאשר חירותו של יהודי אחד עלולה לשלול את חירותו של יהודי שני. אם תשלום מוגזם לחוטפים יעודד את תאבונם לחטוף עוד יהודים, הרי נדיבות-הלב והדאגה לשלומו של חטוף אחד נהפכת לאכזריות בעבור יהודי שני. אין לנו רשות להעניק חירות לאדם אחד ולגרום שאחרים יאבדו את חירותם, על-ידי הפיכת החטיפה למעשה שמניב רווחים והישגים גדולים.

ההלכה שקבעו חז"ל נאמרה על תשלום כסף, ובכל-זאת קבעו שתשלום מופרז הוא בלתי-מוסרי. על-אחת-כמה-וכמה בענייננו, שהתשלום הוא הוצאתם של רוצחים מסוכנים מבתי-הכלא. התוצאה תהיה לא רק שלילת חירותם של יהודים נוספים, אלא חריצת דין מוות על יהודים, שישלמו על כך בחייהם, לא-עלינו.

בדיקה של כל העסקות הללו בעבר מוכיחה כי שחרור המחבלים גרם אובדן חיים גדול פי כמה וכמה. עסקת ג'יבריל, ששחררה שלושה חטופים, הזרימה לשטחי יש"ע מאות פעילי טרור, ואלה גבו את חייהם של מאות יהודים. גם 'מחוות' של שחרורי מחבלים כחלק מהסכמי אוסלו, הסבו לנו אבדות רבות. רבים מאותם מחבלים כלואים אומרים בגלוי שיחזרו לפגע בנו, ואפילו אם הם עצמם לא יעשו זאת, שחרורם הוא מתן תנופה מוראלית אדירה לכל ארגוני הטרור, וברור מה יהיו התוצאות.

צדק אחד ההורים השכולים כשאמר שלמעשה החמאס תובע מאיתנו להוציא להורג מספר לא-ידוע של יהודים, בתמורה לשחרורו של גלעד שליט. האם מותר לנו להציל חייל אחד במחיר נורא כזה?


כללי-משחק חדשים

אכן, הלב נקרע. סבלו של גלעד שליט כואב לכל אחד ואחת מאיתנו. נפשנו יוצאת למשפחתו היקרה, הנוהגת באצילות-נפש בלתי-רגילה. אין לנו שום טענה למשפחה, העושה הכול להצלת בנה, אבל מדינה חייבת להתנהג כמדינה ולא להתנהל על-פי ספינים רגשיים שהתקשורת מייצרת.

אם לא תושלם העסקה השבוע, הממשלה הבאה חייבת לקבוע כללי-משחק חדשים. מחבלים רוצחים אינם קלפי-מיקוח, ויהי מה. המחבלים יכולים לתבוע עוד תביעות אבסורדיות. למשל, לפרק יישוב יהודי בתמורה לשחרור שבוי. למשל, להעביר אליהם משלוח של קטיושות. ברור שדינן של תביעות כאלה להידחות על הסף. בדיוק כך יש לדחות כל תביעה לשחרור מרצחים.

אם ניכנע לסחטנות, ייתכן שבמקום חייל אחד שבוי, נימצא במצב שמדינה שלמה נחטפה בידי טרוריסטים. הגיע הזמן לומר: עד כאן!