בנימין קלוגר

שאלת אותי לגבי הרגלי השתי' שלי. אין לי הרגלים לזה. הזמן עשה את שלו.

בבית הורי לא היו שותים כלל, מקסימום ליקר בננות בפורים, וגם אף לאחר נישואי לא ידעתי שתי' ו"לחיים" מהו, עד שבאדר תשל"ד ביקרתי לראשונה בניו יורק, נסעתי לאדמו"ר השפע חיים זי"ע, ביו ניאן סיטי שבניו ג'רזי, ולאחר הטיש של פורים דפרזים, הלילה השני, הי' זה 12 בלילה אמר לי מאן דהו כי באם רצונך לנסוע לקראון הייטס - למעשה התכוונתי לחזור לאכסניה שלי בוויליאמסבורג - יש אחד האורחים הנוסע לביתו בקראון הייטס, ובשמחה הצטרפתי, אכן השתוקקתי לראות לראשונה את האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע.

בשעה אחת לאחר חצות נכנסתי לבית המדרש הגדול, שהיה מלא ודחוס. ההתוועדות היתה בעצומה והשמחה רבה. הי' כבר בעיצומו של הפארבריינגען, היה מאוד לעבעדיג, התלהבתי לעקוב אחרי הנהגת הרבי, הורה לזה לשיר שיר בגרוזינית, ולאחר סימן להיות פריילאכך, וכו', ואציין שהייתי השטריימל היחידי ואף עמדתי בדוחק ליד הדלת הראשית.

לראשונה אני רואה את הפארבריינגען ואת הרבי. לאחר כמחצית השעה רמזו לי כי הרבי מרמז אלי.

לפתע הרבי שאל לכיוון שלי באם כבר הי' לי 'לחיים', ולא הגבתי. הרי איש לא מכיר אותי, אך העומדים לידי סמנו לי כי הכוונה אלי, והנהתי בראשי ל'לאו'.

לא האמנתי - כל כך הרבה אנשים והרבי מבחין דווקא בי! והנה פתאום מגישים לי כוס משקה מלאה...

כנהוג, הרמתי אותה כדי לומר 'לחיים', ולא ידעתי אם לשתות או לא... מעולם לא התנסיתי בשתייה שכזו ובמידה שכזו. אני חייב ומוכרח לשתות ושתיתי... הייתי בטוח שתוך דקות יובילו אותי כמה אברכים אל המסדרון.

כאמור, מעולם לא לגמתי ולא שתיתי משקאות חריפים, אך הפעם, מהתרגשות, החלטתי שאצמיד את שפת הכוס לפי, ורק טיפ-טיפה, אחזיק בכוס עד שעת היציאה ואז הרי ידחפו ו...יישפך מעצמו ואז "גם קיבלתי" וגם לא שתיתי. - להניחו הצידה לא בא בחשבון.

החזקתי את הכוס בידי לאחר לגימה של טיפ-טיפה.

כעבור מחצית השעה, לאחר שני שירים שמחים ועוד שיר ששר עולה מבוכרה, שוב מרמז לי הרבי בידו הקדושה: עוד כוס... וכוס המשקה עשתה אלי דרכה שנית. עתה כבר הייתי בטוח שהנה מובילים אותי למסדרון. הבטתי ברבי ועוד מבט על האולם, מבט אחרון בטרם אשתכר ואפול תחתי. שתיתי ואת זכיתי לומר לחיים.

לאחר שירים ולעבעדיגקייט, שוב פנה הרבי לכיוון שלי ושאל בשפת הידיים, האם עשיתם לחיים, והפעם הנהתי בראשי שכבר קיבלתי, ואז סימן בידו - א צווייטן מאהל, והכוס השני עשה את דרכו אלי.

כאן החלטתי להניח את הכוס הראשונה, ליד רגל של השולחן שלידי, כך שלא יישפך וגם לא אשתה.

ברגע שהגיע הכוס השני החלטתי שהפעם אני חייב לשתות ויהי מה. מקסימום אהי' קצת שיכור - הרי הרבי שלח פעמיים, ואז במלוא לוגמי שתיתי חצי מהכוס, ואת החצי השני הותרתי בכוס עד יציאת הקהל, כנ"ל.

להפתעתי ולפליאתי עמדתי על רגלי עד גמר ההתוועדות, בשעה 4:15 לפנות בוקר, ואף הלכתי רגלי עם עוד אורח עד לוויליאמסבורג, שם התאכסנתי.

מאז אני שותה ושותה - ולא משתכר כלל, ואת הפורים הזה לא אשכח לעולם.