מאת רביב דרוקר, נענע10

ביום חמישי דיברו איתנו ראשי המטה לשחרור גלעד שליט. הם כעסו, בלשון המעטה, על הכוונה שלנו לשדר ב"שישי" ראיונות עם הרוצחים, שאמורים להשתחרר מהכלא בעסקת שליט. הטענה המרכזית שלהם הייתה "אתם לא מאוזנים". המסר הלא סמוי היה - בגללכם לא ישוחרר גלעד שליט. מי רוצה לקחת על עצמו נטל איום כזה. שאלנו מה אפשר לעשות כדי לאזן. הם אמרו שנביא לאולפן מישהו שחושב אחרת.

למען הגילוי הנאות - אני אכן חושב שאסור לשחרר את 450 הטרוריסטים שדורש החמאס. עם זאת, מי שראיין את האסירים, יורם שווייצר, חושב הפוך ממני והוא גם אמר את זה בכתבה. לי זה נשמע די מאוזן. להם לא. בדרך כלל אנחנו לא מביאים לאולפן אנשים שיגיבו על כתבות, אבל לכל כלל יש בלה בלה בלה. הסכמנו לאזן. הם הציעו את יעקב פרי או אמנון ליפקין שחק. הסכמנו לשניהם, אבל לצערנו הם לא רצו/לא יכלו לבוא לאולפן.

למה אני מלאה אתכם בכל הפרטים האלה? כי אתמול ראיתי את מהדורות החדשות והיום קראתי עיתונים. אני מאמין קטן מאוד בעיתונות מאוזנת. תמיד אני שואל את עצמי אם ב-1860 תומכי האיזון בתקשורת היו מבקשים להשמיע תומך בהמשך קיום העבדות בארה"ב לצד מי שתומך בשחרורם. איזון זה איזון. עם זאת, גם שאלת האיזון היא שאלה של מינון. מותר ורצוי לעיתון לנקוט עמדה. "הארץ", למשל, חושב שצריך לבצע את עסקת שליט וצריך לבצע אותה עכשיו, מהר לפני שיהיה מאוחר מדי (תרגום לעברית - לפני שממשלת ימין תעלה).

גם "ידיעות" ו"מעריב" חושבים כך, אבל מפה ועד הסיקור של העיתונים וערוצי הטלוויזיה והרדיו, הדרך ארוכה. יובל ארד מדברת בעד ביצוע העסקה, אחריה (לאיזון...) מדברת קרנית גולדווסר בעד העסקה, אחריה בני הזוג וקסמן. המסר שכלי התקשורת משדרים מדבריהם הוא שצריך להאיץ את שחרור גלעד (קראתי מאמר שכתב אביו של נחשון וקסמן, שמתנגד בכל תוקף לעסקה. איכשהו זה לא נכנס לתקשורת). אח"כ בא שר הבטחון אהוד ברק. הגיוני. מאהל מחאה נגד ראש הממשלה, לא יבוא?

בטלוויזיה אתה שומע רק צד אחד, בעיתון אתה קורא כמעט רק צד אחד. הנימוקים ברובם אמוציונליים, וקסמן, ארד, גולדווסר, כל מי שמרעיד לנו את הלב. יש הרגשה של מדינה שיצאה מדעתה, תקשורת ששכחה את תפקידה וראש ממשלה אחד שעומד במצור ובינתיים, יכול לו. עוד שבוע הוא מעביר את המקל, כנראה, לנתניהו, וזה בעיניי יהיה ההישג הכי מרשים שלו. אי הכניעה לטירוף הלאומי.