חג הפורים באור החסידות
הרב שניאור זלמן גופין

עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי

בגמרא חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, דלכאורה לפי פשוטו אינו מובן, כי אם נפרש חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, היינו שלא ידע להבחין ולהכיר בין רשעותו של המן לבין צדקות מרדכי, הלא זהו היפך ענינו הכללי של חג הפורים, שכל ענין הנס והחג הוא לדעת ברור שהמן היא ארור ומרדכי הוא ברוך, ואיך ייתכן שדווקא בשעת שבאים לשלמות הענין של פורים, שהוא חייב איניש לבסומי, שם יחליף ויתבלבל אצלו כל נקודת הפורים.

ומבואר במאמר ד"ה חייב איניש פורים תשח"י לכ"ק אדמו"ר זי"ע, שממאמר חז"ל זה גופא מוכח שענינו של פורים הוא ארור המן וברוך מרדכי, אלא שיש מקום או דרגה או איזה מצב, וכן בנפש האדם, שמצד איזה סיבה שהיא, שם אין חילוק בין ארור המן למרדכי, ששניהם הם בשוה, ומ"מ גם שם צריך לפעול ע"י לבסומי בפוריא, שגם שם יהיה ניכר החילוק בין ארור המן לברוך מרדכי.

כרצון איש ואיש זה המן ומרדכי

דהנה מה שהמן ומרדכי שווים, מצינו גם בכל סדר העניינים והמאורעות כפי שהם כתובים במגילת אסתר, ובעיקר בענין הגורל של המן, שהרי במקום שיש שני דברים מובדלים, ואחד מהם מעולה ומשובח מחבירו, והבא לבחור אחד מהם, אינו צריך לעשות גורל, כיון שאפשר לבחור עפ"י השכל, שמורה לו את המעולה והטוב, רק בשני דברים שווים בתכלית, שאין יכולת עפ"י השכל להכיר בטיבם, הבחירה תיעשה ע"י הגורל.

המן הרי ידע ההבדל הגדול בינו למרדכי הצדיק, 'כי הגידו לו את עם מרדכי', ואיך עלתה על דעתו להכניס עצמו בכל הענין, ועוד לנצח את מרדכי, אלא המן ידע שיש דרגה בבחינות שלמעלה, שהמן ומרדכי הם בשוה, ובדרגה זו, אין שום חשבון או תפיסת מקום לא למעולה ולא לפחותים, שם לא ניכר כלל ההבדל שבין צדיק לרשע, שם יכול גם המן למצוא מקום, להילחם עם ישראל ולנצח, ח"ו.

עד"ז הוא ענין ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ גבוה חמישים אמה, שאותו העץ הכין המן למרדכי, שזהו מה שאמר חרבונה הנה העץ אשר עשה המן למרדכי, והיה הנס דונהפוך הוא, שתלו את המן על העץ 'אשר הכין לו'.

וכמו"כ בתכלית וסיום הדבר כתיב, הוא ענין בית המן נתתי למרדכי, שבזה מתבטא גם שמרדכי והן עומדים במעמד שוה, שאותו הבית היה יכול להיות או של המן או של מרדכי, כי שניהם בשוה, הנס ונהפוך הוא, שאת בית המן נתן למרדכי.

וצריך להבין הענין בזה, שאפשר להיות שמרדכי והמן הם בשוה, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ודווקא במקום זה פועלים הענין דשמחת פורים.

עץ דאברהם ועץ דמשה מבטלים עץ דהמן

ולהבין זה, הנה התחלת הענין היה מה שציוה המן יעשו העץ ויתלו את מרדכי עליו, וגם על ידי העץ נתבטלה מחשבת המן והיתה הישועה לישראל, ואיתא במדרש על הפסוק יעשו עץ וגו' אמר הקב"ה לא יהיה העץ, שכבר קדם אברהם ואמר והשענו תחת העץ וכן במשה נאמר ויורהו ה' עץ. ולכן לא יהיה העץ, וצריך להבין ביאור הענין, מה ענינו של העץ שנאמר באברהם ובמשה שממנו נמשכה המשכה מלמעלה שמבטלת מעיקרא את ענינו של עץ המן, שמשום זה אמר הקב"ה לא יהיה העץ.

והנה באברהם נאמר והשענו תחת העץ, בה"א הידיעה, היינו העץ הידוע, שעליו נאמר ויטע אשל בבאר שבע, ועץ זה היה גם אצל משה במדבר, כדאיתא במדרש שיעקב נטל עמו ארזים מהאשל שנטע אברהם זקנו בבאר שבע, והורידם למצרים, ובני ישראל נטלום עמם למדבר, ומזה נעשה בריח התיכון בתוך הקרשים.

והנה כללות המהות של העץ דאברהם, איתא במדרש, כשנתן הקב"ה לאברהם אבינו את הארץ לא נתנה אלא כמו שהיא, שנאמר קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, כי לך אתננה, עמד אברהם והשביחה, שנאמר ויטע אשל בבאר שבע; היינו שהאשל ההוא אשר נטע אברהם בבאר שבע, הוא השבח שהשביח אברהם את הארץ, וענין האשל יובן, מג' האותיות ששמנו מורכבת המילה א'ש'ל', אמנם עיקר ענינו הוא באות הראשונה שלו, הוא האות א'.

התהוות העולמות ומתן תורה

ויובן ענינו של אות א' שבו השביח אברהם את הארץ, שהוא ענין הוספה על כללות הארץ והעולם, שהרי בריאת העולם היא באות ב', כדכתיב ב'ראשית ברא אלוקים, ואיתא במדרש כ"ו דורות היתה הא' קורא תגר לפני הקב"ה וכו', אני ראשון של אותיות ולא בראת עולמך בי, אמר לה הקב"ה למחר אני בא ליתן תורה מסיני, ואינו פותח אלא בך, שנאמר אנכי הוי"ה אלוקיך. שמכ"ז משמע שבריאת העולם לא היה יכול להיות באות א', רק באות ב', כי הב' מורה על ירידה קצת, וצריך להבין זאת, ומה הטעם שמתן תורה היה כן יכול להתחיל בא'.

אור וחושך בהתהוות העולמות

ולהבין כל זה, צריך להקדים מה דאיתא במדרש מתחילת ברייתו של עולם, היו אור וחושך משמשים בעירבוביא, צפה הקב"ה במעשיהם של צדיקים ומעשיהם של רשעים, שנאמר והארץ היתה תוהו ובוהו אלו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלוקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, כיון דכתיב וירא אלוקים את האור כי טוב, הוה אומר במעשיהם של צדיקים;

והנה דברי המדרש הם מופלאים ותמוהים ביותר, כי התינח מה דאיתא במדרש 'מה לי שוחט מן הצוואר מה לי שוחט מן העורף לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות' היינו שלהקב"ה בכבודו ובעצמו אין שום נפק"מ באיזה אופן שוחט, ולא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות;

אבל ההבדל בין מעשיהם של צדיקים לבין מעשיהם של רשעים הוא מהותי, שצדיקים הם קרובים לאלוקות, וממשיכים אלוקות בעולם, ורשעים הם בהיפך, ולפעמים מורדים בה', שזהו חילוק במהות ענינם, ואיך שייך לומר איני יודע באיזה מהם אני חפץ;

והביאור בזה הוא, כי אדרבה, ענין כזה נמשך ממדרגה גבוהה ביותר, ויובן עפ"י משל למלך על עם ומדינה, שבסדר הרגיל בהנהגת המלוכה, יש מערכת קבועה של חוקים ומשפטים, הן בסור מרע והן בעשה טוב, ויש שכר ועונש, ויש סדר מסודר בתכלית, מי יכול לקבל השפעה מהמלך ומי אינו יכול, הכל כפי אשר נקבע ונחקק בספר החוקים והמשפטים, אמנם יש זמן מיוחד של עת רצון כמו יום הולדת או יום גנוסיא שאז מתגלה המלך בנדיבות ליבו לפני בני עמו, ושערי אוצרותיו פתוחים לרווחה לכל אחד ואחד, בלי שום הגבלה, ובנדיבות לב בלתי מוגבלת, ובזמן שכזה נתגלה דרגת הבלי גבול של המלך, שהוא כ"כ גדול עד שאינו נוגע המצב הפרטי של כל יחיד ויחיד, אם הוא חייב או זכאי וכדו', כי כולם שוים לפניו, רשעים כצדיקים, וכולם יכולים לבוא ולקבל השפעה, כי מצד גדלות המלך אין שום תפיסת מקום לכל זה, וכמו"כ יובן למעלה, שבדרגה זו בהנהגה דלמעלה נאמר 'שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך', שאם אדם יעמוד בהיכל המלך ויתנהג ויפעל כמו השממית, מיד יתחייב בנפשו, אבל השממית עומדת בהיכלי מלך, כי לרוב גדלותו של המלך אינה תופסת מקום, ואין נרגש שם כל מציאותה כלל, כן הוא בהנהגה דלמעלה, יש הנהגה משצד סדר השתלשלות, שבו צמצם הקב"ה כבי' עצמו, בירידה והשפלה, והתלבש בכללים שונים, עד כדי כך שמעשי הנבראים תופסים מקום כמו שנאמר כאשר שש ה' להיטיב לך, וכן נאמר וחרה אף ה', ובדרגה זו יש כללים של שכר ועונש, ודווקא מצד גדלותו העצמית איך שהוא באמיתות ענינו, בלי גבול בתכלית, למעלה מסדר השתלשלות שם אין שום כללים, וזהו מתחילת ברייתו, היינו לפני סדר השתלשלות, היו אור וחושך משמשים בעירבוביא, ואיני יודע באיזה מהם חפץ, כי לרוב גדולתו גם מעשי הצדיקים וגם מעשי הרשעים אינם תופסים מקום.

ספירת הכתר וספירת החכמה כשני אופני הנהגה

שני אופני הנהגה אלו, הנהגה שמצד הקב"ה איך שהוא בלי גבול, וכולם לפניו בשוה, והנהגה שע"י סדר השתלשלות, שאז מעשי הנבראים תופסים מקום, ענינם בספירות העליונות הוא, ספירת הכתר וספירת החכמה, ספירת החכמה היא ראשית ההשתלשלות, שהוא ענין הטעם והחשבון, של כל הנבראים ומעשיהם, והנהגה זו מתחיל מספירת החכמה, והנהגה שלמעלה מהשתל' זהו ענינו של ספירת הכתר, שמצד רוממות הא"ס בלי גבול אינו תופס מקום, מעשי התחתונים וההשפעה הוא רק מצד רצונו ית'.

ויובן זאת מענין זה כמו שהוא בנפש האדם, כתר הוא רצון, שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מהחשבון, כמו מלך שמנהיג את עמו אך ורק לפי רצונו שלו, היינו שהוא בלתי ידוע וצפוי מראש, למעלה מטעם ודעת, ולמעלה מכל הכללים והחוקים, בלא שום סדר מסודר, זהו ענינו של ספירת הכתר שלמעלה מטעם ודעת, שזהו מדרגה גבוה, ובנפש האדם בדרגה זו, שם שורש האמונה וההתקשרות בהקב"ה, שאין זה קשר מצד התבוננות שכלית, הבאה לאחר שהתבונן והרגיש את גדולתו וטובו ית' בעולמו וכו', כי התקשרות זו מוגבלת כפי אופן השכל, שמשיג את הקב"ה כפי שהתלבש בעולמות, אמנם ענין אמונה היא למעלה מהשכל טעם ודעת, זהו הארת וענינה של הנשמה, שמאמינה בהקב"ה כפי שהוא למעלה משייכות לעולמות, ולמעלה מהבנה והשגה כלל.

טבע האמונה והמשכת הדעת באמונה

ובפרטיות יותר, בנפש האדם יש שני ענינים שכל ואמונה, הקשורים בב' הדרגות של כתר וחכמה, ולכן מצד האמונה יש ענין המסירות נפש, והיא דרגה גבוהה מאוד בנפש האדם, כמו ספירת הכתר, ומ"מ גם בדרגה גבוה זו של אמונה, אחז"ל גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, היינו שמאמין באמונה עזה ושלימה בהקב"ה שהוא לבדו יכול לעזור לו להצליח במעשה האסור, שלפום ריהטא אינו מובן כלל מחשבתו של הגנב הזה, דהגם שיודע שהקב"ה בתורתו ציוה לא תגנוב, ואסר זאת, מכל מקום מצד האמונה מבקש ומתחנן להקב"ה, וכאילו מבקש שהקב"ה כבי' יהיה שותף בגניבה;

והביאור הפשוט בזה, שהאמונה היא ענין מקיף בלבד, והיא דבר רחוק ושטחי שלא נתלבש בפנימיות האדם וכוחות נפשו, ולכן אינו מחייבת אותו לעשות כרצונו של הקב"ה שהוא מאמין בו, ולכן גם יכול לעשות בהיפך, ואין זה חיסרון באמונה, אדרבה האמונה היא שלימה, אלא שהיא בריחוק, והיא אצלו כדבר נפרד, שאינו ממהותו, האמונה היא אמונה וגם הגנב הוא גנב,

אמנם בעומק הענין הפירוש הוא, שענין גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריה, נובע מצד עצם טבע האמונה, משום שאמונה הוא שורשה במקום גבוה מאוד, ספירת הכתר, וכמו שבדרגה זו אין תופס מעשי הנבראים, כמו כן אצל הנבראים יכולה להיות ההרגשה שאין המעשים שלי תופסים מקום, ולכן יכול להיות יהודי מאמין בשלימות ולגנוב, כי דווקא מקומה ושורשה הגבוה של האמונה, נותן מקום להיפוכה, כעין משנת"ל בענין איני יודע באיזה מהם חפץ.

רצון וחכמה באותיות א' וב'

רצון וחכמה, הם אותיות א' וב', ונבאר קודם ענין אות ב', ב' הוא מלשון ברכה, ענינו הוא המשכה מלמעלה, וכלשון המשנה, המבריך את הגמלים, שכדי לקבל השפעה צריך כלים, ולפי אופני הכלים והזיכוך שלהם, כך היא אופן ההשפעה, שזה מורה על הסדר כפי שנקבע בסדר השתלשלות, וזה מה שנאמר בחכמה יבנה בית, שההמשכה הוא לפי ערך הכלים, אמנם א' באותיותיו הוא אותיות פלא, שזה מורה על דרגה וענין מופלא, שאינו מושג, ולמעלה מהבנה והשגה, שלא עפ"י החשבון כלל, שזהו ענינו של ספירת הכתר.

ולכן התהוות העולמות היה דווקא מאות ב', כי אילו הייתה ההתהוות ע"י ענינו של אות א', היה הנהגה שלא עפ"י חשבון, אלא באופן של אור וחושך משמשים בעירבוביא, שמעשי הנבראים אינם תופסים מקום, ובדרגה זו נאמר 'איני יודע באיזה מהם חפץ', ומצד הנהגה זו גם הרשעים והקליפות מקבלים השפעה, ח"ו, ואדרבה, הקליפה והסט"א יכולה לקבל יותר ההשפעה מאשר סטרא דקדושה, כי הקדושה טבעה לקבל השפעה רק ע"י עבודה ויגיעה, ואינה חפיצה לקבל מתנת חינם, אבל הקליפה והסט"א, דווקא בהם יש את ההעזה והחוצפה לקבל השפעה ממקום כ"כ גבוה, ושלא על ידי עבודה, ולכן נברא העולם בב' שזה מורה על הנהגה שעל ידי ספירת החכמה, עפ"י הטעם והחשבון, ואז ניכר ההבדל בין צדיקים לרשעים, ויש ענין שכר ועונש, ורק הצדיקים יכולים לקבל השפעה שהרי רק במעשיהם חפץ ולא במעשי הרשעים.

פנימיות הרצון פנימיות התענוג

ומעתה צריך להבין מדוע במתן תורה פתח באות א', ולמה לא חששו אז ליניקת החיצונים. ולהבין זה יש להקדים, שמה שנתבאר לעיל שמצד כתר ורצון אור וחושך משמשמים בעירבוביא, כך הוא הענין מצד חיצוניות הרצון, חיצוניות הכתר, משא"כ בפנימיות הרצון, פנימיות הכתר, שבו מאיר ענין התענוג, היינו שברצון זה מאיר העונג שלמעלה מספירת הכתר.

ויובן עפ"י משל מבעל עסק שיש לו רצון לעסק מסוים, ומחמת רצונו זה פעל ועשה את כל עניני העסק, נמצא שבכל עניניו מתגלה רצונו בהתעסקות זה, אמנם ענין העונג שיש לו מעסק זה, מתגלה רק בעת שישנו כבר ריווח, נמצא שהרצון הוא רק חיצוניות הרצון שלו, והתענוג בא לאחר זמן מחמת הריווח, אבל בפנימיות הרצון שלו מאיר העונג כבר בעת התעוררות הרצון.

כמו"כ הענין למעלה, יש הנהגה שמצד רצונו של הקב"ה בלבדו, שעל זה נאמר למשה רבינו 'שתוק כך עלה במחשבה' כדאיתא במדרש, בשעה שראה משה את רבי עקיבא יוצא ליהרג, וסרקו בשרו במסרקות של ברזל, ואמר משה רבוש"ע זו תורה וזו שכרה, אמר לו הקב"ה, שתוק כך עלה במחשבה, כי משה רבינו ענינו בספירת החכמה, ושם יש מקום לטעם ודעת וחשבון, ולכן יש מקום לשאלה זו תורה וזו שכרה, ועל זה נאמר לו שתוק כך עלה במחשבה, היינו שענין זה מקורו בדרגת רצון שלמעלה מחכמה, ואין אתה יכול להבין.

כמו"כ פנימיות הרצון למעלה שמאיר בו התענוג, הוא ענין מה שאחז"ל עם המלך במסיבו ישבו, במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, ונתבאר בחסידות שהקב"ה כבי' צייר לעצמו גודל התענוג והנחת רוח שיהיה לו בשעה שיהיו ישראל מקיימים המצוות, וזה הביא וגילה את הרצון לבריאת העולם, וזהו התענוג של הקב"ה שנעשה ע"י קיום התורה והמצוות, ומצד פנימיות הרצון צריך להיות הסדר וההנהגה בכל העולמות רק כפי הכוונה העליונה, כי דווקא במילוי הכוונה יש ענין התענוג לפניו ית', ובדרגה גבוה זו, אף שאין שום תפיסת מקום, לא נאמר 'איני יודע באיזה מהם חפץ', כי זה שהנבראים ומעשיהם אינם תופסים מקום כלל, זהו מצד חיצוניות הרצון, אבל מצד פנימיות הרצון היינו מצד הכוונה, יש חפץ ועונג במעשיהם של צדיקים דווקא ולא במעשיהם של רשעים, ולאחר שמאיר פנימיות הרצון, וההנהגה של הקב"ה עם ישראל היא מצד דרגה זו, נפעל זה גם בחיצוניות הרצון שיהיה כפי הכוונה, שגם בדרגה זו, יהיה נוגע ושייך רק נבראים שהם כפי הכוונה העליונה.

ונקודת ההבדל בין הדרגה שלמטה מרצון והדרגה שלמעלה מרצון היא, שבהנהגה שלמטה מרצון, ספירת החכמה, בדרגה זו הנבראים יש להם תפיסת מקום, וכל ענין תפיסת מקום הוא ענין הכרחי, כי מה שנתפעל ממעשי זולתו לטוב או למוטב משום שיש לזולת יש איזה תפיסת מקום אצלו, ולכן האור הוא מוגבל ומצומצם, עד כדי כך שבו שייך תפיסת מקום לנבראים ומעשיהם, אמנם בדרגה שלמעלה מרצון, פנימיות הרצון, העונג של הקב"ה במילוי הכוונה, הרי הוא עצמו אינו מוכרח בזה, אלא שכך עלה ברצונו, וזה שנוגע מעשי הצדיקים הוא מצד הכוונה, ולא מצד מעשיהם שלהם, שמצד עצמם אינם תופסים מקום, אלא זהו מצד פנימית רצונו שיקבל עונג ונחת רוח ממעשי הצדיקים.

הנהגה שמצד פנימיות החכמה

וזה הביאור גם במאחז"ל שהובא לעיל, מה איכפת ליה אם שוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות, שהיה יכול להיות קא סלקא דעתך, שמאחר שציוונו הבורא בכל אלו המצוות ואסר לנו לעשות ההיפך, אם כן משמע מזה דעבודה צורך גבוה, היינו שיש תפיסת מקום לעבודה של הנבראים, וע"ז אומר מה ליה אם שוחט מן העורף או שוחט מן הצוואר, היינו לומר שבודאי אין מצד עצמו שום תפיסת מקום למעשי הנבראים, לא ניתנו מצוות אלא לצרף הבריות, וכאילו נאמר על מלך גדול מאוד בתכלית, שבני העם מעלים לו מיסים וארנונה, האם תאמר שע"י המיסים האלו יתעשר המלך, ובהעדר המס יבוא לידי עניות, הלא פשוט שלרוב גדולתו אין המיסים האלו מוסיפים או מורידים משלימות גדלות המלך, אלא הכוונה היא לצרף בהם את הבריות, שיש לו כוונה שיהיה אנשים טובים, שמתנהגים על פי הצדק והמשפט, ומצד עצמו אין לכל זה שום תפיסת מקום, אמנם ענין הכוונה ושורשה זהו המלך בעצמותו, ושם יש שייכות רק למי שמתנהג רק כפי הכוונה;

כמו"כ יובן למעלה, שישנה הגילוי וההנהגה של הקב"ה, ובסדר הרגיל הקב"ה מנהיג את העולם כפי שנקבע בסדר ההשתלשלות שראשיתה בספירת החכמה, וכן הוא בעבודה בנפש האדם, בתחילת העבודה יתבונן ויאיר אצלו בגילוי האלוקות כפי שמתלבש בעולמות ע"י ספירת החכמה, ואח"כ ע"י התבוננות אפשר להמשיך דרגה גבוהה יותר, היינו שיאיר אצלו פנימיות רצונו ית', שכל מעשיו יהיו רק לפי הרצון והעונג שבהכוונה העליונה.

פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון בעבודה בנפש האדם

והנה ההבדל בין ב' סוגי העבודה בנפש האדם מצד חיצוניות הרצון ועבודה מצד פנימיות הרצון, יובן ממה שאמרו חז"ל ארבעה נכנסו לפרדס, רבי עקיבא וחביריו, שע"י התקשרותם בעניינים נעלים וגבוהים, ולאחר שהתבוננו בסודות התורה נתעורר אצלם עצם הנשמה והרצון חזק שיש בה לאלוקות, שזהו בחינת המקיפים שבנשמה, ולכן נכנסו לפרדס היינו שהגיעו לכלות הנפש, ואמנם אחד מהם נפגע, אחד מת, ואחד קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, ולכאורה אינו מובן, כי מאחר שהגיעו לידי דרגות גבוהות כ"כ לכלות הנפש, מדוע לא יצאו חביריו של רבי עקיבא בשלום, ולאידך, מה נוגע לנו זה שרבי עקיבא נכנס בשלום, שבאופן הכניסה היה לכאורה אצל כולם בשוה, הלא עיקר הענין הוא שיצא בשלום;

אלא דהיא הנותנת מצד שענין הפרדס הוא מדרגה ומקום גבוהה מאוד למעלה מסדר השתלשלות, וכמבואר לעיל, שבדרגה זו יכול להיות גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא ליה, ולכן לא יצאו בשלום, אבל רבי עקיבא יצא בשלום ועוד בתוספת מעלה ואור, והטעם מפני שנכנס בשלום, אמנם הרצון שלו מצד עצם נשמה היה להיכנס לפרדס, למעלה מסדר השתלשלות, אבל רבי עקיבא היה תמיד קשור עם הכוונה העליונה, פנימיות הכוונה, ואפילו בשעת הרצוא לאלוקות וכלות הנפש, למרות כל העומק והחוזק והעוצמה שבנשמה להידבק באלוקים, האירה אצלו פנימיות הכוונה, שרצון השי"ת שיהיה רצון זה בנשמה, ולכן רק מטעם זה ובלבד יש לו כלות הנפש, וא"כ מיד כשבא לידי לכלות הנפש, היינו שלימות רצון השם, שהנשמה מסתלקת מהגוף כמו נדב ואביהוא, א"כ עכשיו מאיר הכוונה שיהיה נשמה בגוף, ענין שוב, וא"כ זהו תכלית הכוונה, ולכן דווקא ר"ע אשר נכנס בשלום, היינו שהכניסה היתה מצד הכוונה, ולכן גם יצא בשלום, שהאירה אצלו פנימיות הכוונה, משא"כ בחביריו שלא נכנסו בשלום, רק מצד חיצוניות הרצון.

ומזה יובן בעבודה שע"י חיצונית הרצון יכול לצאת גם ענין הפכי לגמרי, כי בדרגה זו גם הקלי' והסט"א במעמד שוה עם הקדושה, ודווקא ע"י פנימיות הרצון אין אור וחושך משמשים בעירבוביא, ומתגלה ומתנהג עפ"י הכוונה העליונה.

מתן תורה פתח באות א'

ומעתה יובן למה מתן תורה התחיל עם א', כיון ששם התחיל ענין קיום התורה ומצוותיה, שהמצוות הם גילוי עונג העליון, כמשאחז"ל ריח ניחוח, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, דהיינו בעולמות ובנבראים אמנם האירה אות א', ענין הכתר, שלמעלה מסדר השתלשלות, אבל בדרגה, של פנימיות הכתר, פנימיות הכוונה, כי העולם מצד עצמו בבריאתו, ללא קיום התורה ומצוות, הרי הוא לא שייך לפנימיות הרצון, ואם היתה ההתהוות רק מרצון, היינו מחיצוניות הרצון, ולא מצד חכמה, הרי אז היתה ההנהגה באופן שאיני יודע באיזה מהם חפץ, והיו ח"ו הקליפה מקבלים יניקה וכמשנת"ל, ולכן נברא העולם באות ב', דרגת החכמה שבסדר ההשתלשלות, שהוא ענין החשבון והטעם, שכר ועונש, ודווקא במתן תורה נתגלה ענינו של אות א', שהוא דרגת הרצון, ואין זה הא' שאילו היה בשעת הבריאה, שאז היה זה חיצוניות הרצון, אלא זהו גילוי אות א' מצד פנימיות הכוונה ששם נוגע מעשיהם של ישראל ביותר, כי הם מכוונים ומוציאים לפועל את תכלית הכוונה.

ומעתה יובן ענין ויטע אשל בבאר שבע שהשביח את הארץ, אשל האות הראשונה זהו אות א', שהעולמות נבראו באות ב', ואברהם אבינו ע"י עבודתו השביח את הארץ, וגילה בה את הא', אמנם את הא' של פנימיות הכתר, שאצלו התחיל כבר ענין עבודה ותורה, אבל מקודם לא היה העולם כלי לפנימיות הכוונה, וכמו בעל עסק לפני שהתחיל ענין הריווח, שאין עוד מקום שיחול ויתבטא פנימיות הכוונה, ומאשל זה לקח יעקב אבינו את הענפים ונטעם במצרים וציווה לבניו שיקחו עימם הארזים ויבנו בזה את המשכן, הקשור עם מתן תורה, היינו שאברהם התחיל עם ענין מתן תורה ונמשך ע"י יעקב ומשה, שגילו והביאו את פנימיות הכוונה בבריאה.

עץ גבוה חמישים אמה

והנה ענינו של פורים קשור עם העץ הזה, שעליו נאמר באברהם והשענו תחת העץ, היינו האשל אשר נטע בבאר שבע, כמבואר במדרש דלעיל, והייתה כוונת המן במה שאמר יעשו עץ, כי מאחר שידע רשעותו, והקליפות מנגדים בעצם לנשמות ישראל, ומה ראה להתנשא בהעזה וחוצפה כזו, וכוונתו היתה שע"י אשר יעשו עץ גבוהה חמישים אמה, מספר חמישים מורה על הדרגה שלמעלה מסדר השתלשלות, ענין הכתר, כמו שנאמר אצל משה רבינו, שנקרא שמו משה כי מן המים משתיהו, דרגת החכמה, ולא השיג רק מ"ט שערי בינה, וזה שנאמר ותחסרו מעט מאלוקים, כי בדרגה של הכתר, ענין החמישים, שם איני יודע במעשיהם של מי אני חפץ, אור וחושך משמשים בעירבוביא, ומשם אפשר להמשיך השפעה לקליפה, ח"ו, ולכן אמר המן שהעץ יהיה גבוה חמישים אמה דווקא, וזהו גם ענין הגורל, שענינו במקום שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, היינו שרצה להמשיך ענין הא' בעולמות, שיהיה ההנהגה מצד הרצון, וחיצוניות הרצון דווקא, ושם אור וחושך משמשים בעירבוביא, ואינו נוגע ענין הכלים, היינו סדר העבודה בתורה ומצוות, ענין הביטול היש לאלוקות, ואם ח"ו תהיה ההנהגה באופן זה, ח"ו יוכל לעשות כליה בשונאיהם של ישראל.

וע"ז אמר הקב"ה להמן לא יהיה העץ, כי כבר קדמך אברהם וכבר קדמך משה, שהמשיך כבר את העץ ענין האשל, שהם כבר המשיכו בעולם את ענין העץ, שעיקרו הוא הא' פנימיות הרצון, ומאחר שבמתן תורה האירה אות א', שהתחילה ההנהגה מצד פנימיות הרצון, הרי זה פועל גם על חיצונית הרצון, שיהיה הכל כפי הכוונה, דהיינו שלכתחילה לא נותן אפשרות שיהיה אור וחושך משמשים בעירבוביא, ולכן אמר הקב"ה לא יהיה העץ.

מתן תורה ופורים

ומעתה יובן השייכות של מתן תורה לפורים, כי במתן תורה נפעל הגילוי של אות א' רק באופן כללי, כי הרי למעלה יש כל ג' המדרגות, ואופן הנהגה למטה תלוי באתרעותא דלתתא, שזהו כל עיקר הנקודה של פורים, וכדכתיב וקיבל היהודים אשר החלו לעשות, שמתן תורה היה רק התחלה, אבל בפורים היה הקבלה בשלימות וברצון, א"כ שלימות ענין המשכת הכתר היה בפורים, וזה נפעל ע"י העבודה במסי"נ, כמבואר בתורה אור,שבמשך כל השנה כולה לא עלתה על דעתם שום מחשבת חוץ, לצאת מגדר יהודי, וכולם כאחד כפרו בע"ז והודו בה', שענין המסי"נ הוא למעלה מחכמה, ולמעלה מטעם ודעת, שם מאיר פנימיות הרצון ושלימות הכוונה העליונה, ודרגה זו האירה ואצל כל ישראל בשוה, אנשים נשים וטף, צדיקים וגם רשעים שנהנו מסעודות של רשע, וזאת על ידי שמרדכי הצדיק עורר בכללות ישראל שורש בחינה כזו שמצויה אצל כולם בשלימות ובטהרתה, כמ"ש בתניא פי"ח, שזהו ענין יחידה שבנפש, המגיע למעלה מן האמונה, ולמעלה יותר מן הרצון שבנפש שנת"ל, שהם בחי' חיה שבנפש, ושם יוכל להיות ב' הפכים, ובדרגה זו אין ידוע מה מצבו.

וכפי שמבואר גבי רבי יוחנן בן זכאי שאמר לפני פטירתו 'איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי אם לגיהנום או לגן עדן, ואפילו שבודאי היה צדיק גמור, זה היה מצד כוחות הגלויים, נר"נ שבנשמה, ושם הוא צדיק, אבל בכוחות הנעלמים, במקיפים שבנשמה, איני יודע באיזה דרך מוליכים אותי, וזה גם שלפעמים רואים אדם שבהנהגתו נקרא רשע, ואדם אחר שבהנהגתו נקרא צדיק, ובשעת הניסיון יכול להיות שדווקא זה הנקרא רשע הוא עומד בניסיון בגבורה, ואילו זה הנקרא צדיק, לא עומד בניסיון, ואדרבה מסלק עצמו מכל הענין, והטעם שהרשע הוא אמנם רשע בנר"נ שלו, בכוחותיו הגלוים, אבל בכוחות הנעלמים, במקיפים של הנשמה שם הוא צדיק גמור, ואילו זה הנקרא צדיק הוא בהיפך, שבנר"נ שלו הוא צדיק אבל לא בכוחות המקיפים, וזה שבכה רבי יוחנן בן זכאי, ובשעת הניסיון שמתעוררים הכוחות הנעלמים, נתגלה אצל כל אחד בהיפך מאשר היה בגילוי עד עתה,

אבל בגילוי הארת בחי' יחידה שבנשמה ששם מאיר רק הכוונה, שהנשמה רוצה לעשות רק מה שהקב"ה רוצה, וכמו שאמר אדמו"ר הזקן 'יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלוקות', שזהו דרגת פנימיות הכתר, פנימיות הרצון, ומאחר שבאתרעותא דלתתא אתרעותא דלעילא, לכן עורר גם למעלה להאיר ההנהגה שבבחינת פנימיות הכתר, ושם אין הקליפות יכולים לקבל, ולכן לא יהיה העץ.

דהיינו שהמן המשיך ענין הא', ענין הכתר, וע"י עבודת מרדכי במסי"נ המשיך שנתהפך ונתגלה פנימיות הכתר כי המן רצה להמשיך חיצונית הרצון, אור וחושך, ענין הגורל, ומרדכי המשיך פנימיות הכתר ועל ידי נתבטלה מחשבת המן הרשע.

וזהו ביאור חייב איניש לבסומי עד דלא ידע, שלפי כל הנ"ל בודאי לא שייך לומר כפשוטו שבאמת לא ידע להבדיל בין המן למרדכי, שהרי היא היא כוונת המן ומחשבתו הרעה, אלא הפירוש הוא, שגם במקום אשר שלא יהיה החשבון, משום שאינו תופס מקום, שגם בדרגה של לא ידעי היינו בחינת הכתר, גם שם יאיר ההבדל היסודי שבין ברוך מרדכי לארור המן, דהיינו שלא תהא ההנהגה מצד חיצונית הכתר, שזהו בחינת לא ידע, שאז איני יודע באיזה מהם חפץ, שאז באמת אין חילוק בין המן למרדכי, ובנפש האדם בחינת לא ידע הוא המקיפים שבנשמה, כוחות הנעלמים, ששם איני יודע באיזה דרך מוליכים אותי, אלא אדרבה גם בדרגה זו יאיר החילוק שזה ברוך וזה ארור, שזהו כל ענינו של פורים.

ב' הבחינות בעבודה בנפש האדם

ובעבודה בנפש האדם, דיש בחינה בנשמה של ידיעה, היינו חכמה וטעם ודעת, שעבודתו היא רק לפי אופן חכמתו ובינתו, ורק בדרגה שמתגלית על ידי העולמות, אמנם צריך לעורר העבודה בבחינת המסי"נ שמצד הנשמה, בחינת היהודי שבו, שיעזוב את רצונותיו שלו, גם אם הם של קדושה, שהם אופני העבודה שלו שהם מצד תכונות וטבעות נפשו, ואז ממשיכים את הכוונה העליונה, ובזה יפעול שגם בדרגה של לא ידעי, היינו חיצונית הרצון, ימשיך את החילוק בין מרדכי להמן, דהיינו שלא יהא מקום שבהם איני יודע, שלא יהא נפק"מ אצלו מצבו שלו, אלא יעבוד את קונו כפי הכוונה העליונה.

ובלשון החסידות המכוון הוא, להמשיך הכוונה ברצון, או להמשיך את האמונה בפנימיות שלא יהיה גנבא אפום מחתרתא, אלא ימשיך את את האמונה בפנימיות ע"י הדעת, שזהו ע"י הבנה והשגה, שלא יהיה מקום ללא ידעי, וזה גם המשך המבואר שם במאמר שצריך להמשיך את אות הא' באות הש', שענינה המידות שהם בשלשה קוין המתחברים, ומשם להמשיך לאות ל' המורה על הלימוד הלכה למעשה.