שלום יצחקי

"אתה יודע שאתה יכול להציל את החיים של אחותך?". השאלה הזאת תפסה את ר' נחום מזרחי, תושב כפר-חב"ד, בהפתעה מוחלטת.

במשך החודשים שקדמו לשאלה הגורלית הזו הוא עקב בעיניים כלות ובתחושת חוסר-אונים מוחלטת אחר אחותו שחייה דעכו. מזה תקופה ארוכה היתה האחות מאושפזת כשמצבה הבריאותי הולך ומדרדר. עבור אלו שזכרו אותה במיטבה היו הביקורים אצלה חוויה נפשית קשה מנשוא. מאדם תוסס ומלא שמחת חיים היא הפכה לדמות מכווצת המרותקת רוב שעות היום למיטת-חוליה. הרופאים היו פסימיים. הרחק מטווח השמיעה של החולה הם דיברו במונחים סופניים וניסו להכין את בני המשפחה לגרוע מכל. הדבר האחרון שעלה בדעתו של מזרחי הוא שהמפתח להצלת חייה נמצא אצלו בידים. בעצם, לא בידים אלא בתוך הגוף. ליתר דיוק – בכליה.

"אני זוכר שבאותו היום חזרתי מביקור אצלה עם תחושה נפשית קשה מאד", נזכר ר' נחום. "אמרתי לאשתי: 'אני כבר לא מסוגל לראות אותה במצב כזה'. פשוט לא העזתי להסתכל. אי-אפשר לתאר את תחושת היאוש וחוסר האונים כשאתה רואה אדם יקר לך הדועך לנגד עיניך וידיך קצרות מלהושיע".

בהמשך אותו ערב מצא את עצמו ר' נחום מאזין בחצי-אוזן למכר ותיק שניסה לעודד את רוחו כאשר המשפט הגורלי שקלט ניער אותו בבת-אחת מהדכדוך בו היה שרוי . "אתה יודע שאתה יכול להציל את החיים של אחותך?", זרק לעברו האיש.

עד אז הוא לא התעניין יותר מידי ברקע הרפואי של מחלת אחותו. את הפרטים הללו העדיף להשאיר אצל המומחים לדבר. אולי גם העדיף לא לדעת. כעת השתנתה התמונה לחלוטין. הבשורה הפתאומית שאולי יש בידיו היכולת להציל את אחותו, הפיחה בו רוח חדשה של תקווה. הידיעה שהסיפור לא חייב להסתיים בסוף טראגי הזרימה בו כוחות חדשים. הוא רצה לדעת כל פרט אפשרי.

המכר הוותיק שבעצמו חווה מחלת כליות קשה, העביר לו קורס רפואי מקוצר על המחלה וגורמיה. הוא סיפר לו על המחלה שפגעה בתפקוד הכליות של אחותו; על הרעלים המצטברים בדם כתוצאה מאי-ספיקת כליות; על טיפולי דיאליזה קשים שתועלתם מתמעטת והולכת ככל שנוקף הזמן; על החולשה והייסורים שהופכים את החולה לצל חיוור של עצמו. בסוף הוא הניח לפניו את הפתרון: "אתה יכול לתרום לה כליה אחת משל עצמך ולהעניק לה סיכוי לחיים חדשים".

"כל אותו הלילה לא עצמתי עין", מספר ר' נחום. "עוד לא ידעתי את כל הפרטים ובמה זה בדיוק כרוך, אבל ההחלטה כבר גמלה בליבי. ידעתי שאני הולך לעשות כל דבר אפשרי כדי להציל את אחותי. שיתפתי את משפחתי במחשבותי ובתחושותי. אמרתי שאני שוקל לעשות צעד דרמטי ולתרום את אחת מכליותי. הם תמכו בי ובצעד הזה, מכל הלב".

מרגע זה ואילך התגלגלו הדברים במהירות. תחילה פנו לרופא המשפחתי וביקשו ממנו הסבר על משמעות הצעד שהם מבקשים לעשות. ר' נחום למד לדעת שתרומת כליה היא פעולה כירורגית פשוטה, יחסית, המתבצעת כבר עשרות שנים במרכזים-רפואיים בכל רחבי העולם, וכי הסיכונים הכרוכים בה הם מינימליים. אדם בריא, בעל כושר גופני סביר, כלל לא אמור לחוש בחסרונה של הכליה שתרם. "לגבי האחות החולה", הסביר הרופא, "אם תמצא התאמה ביניכם, אתה יכול לתת לה הזדמנות לחיים חדשים".

מהרופא המשיך ר' נחום היישר לרב כדי לברר את עמדת ההלכה בנושא. כחסיד חב"ד הוא נועץ תחילה בגאון הרב מרדכי אשכנזי שליט"א, רבו של כפר-חב"ד, ולאחר מכן קיים שיחה עם הרב יהודה-לייב גרונר שליט"א, מי שבמשך עשרות שנים שימש מזכירו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, כדי לשמוע על גישתו העקרונית של הרבי לנושא.

התחוור לו שתרומת כליה זוכה לגיבוי הלכתי חד-משמעי. "התשובה שלהם היתה: 'כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא". אמרתי לעצמי: 'יופי, מלבד הצלת חיי אחותי אני עוד זוכה להציל עולם מלא'. וכשיש לך 'עולם מלא' המוטל על כף-המאזניים איזה מקום יש לספקות ולפקפוקים?...".

כעת לא נותר לו אלא לבשר לאחות וליתר בני המשפחה על הצעד שהחליט לעשות. "שמח וצוהל הודעתי לאחותי שאני תורם לה כליה. אמרתי להם שאני הראשון, ולכן יש לי זכות קדימה. לא כל יהודי זוכה לקיים בחייו מצוות הצלת-נפשות כפשוטה. לא רציתי שאחרים יחטפו ממני את ההזדמנות הנדירה...", הוא מוסיף בחיוך.

ממתינים בתור

487 חולים נמצאים ברשימת הממתינים להשתלת כליה בישראל. 487 משפחות שחייהן מתנהלים במרוץ תמידי נגד שעון-החול המתרוקן והולך. "אנחנו חיים מצלצול טלפון אחד למשנהו", מספר לנו י', אברך ירושלמי החפץ בעילום שמו, שאביו הוא אחד הממתינים ברשימה. "תמיד מתגנבת התקווה שאולי הצלצול הבא יביא לנו בשורה, שאולי תמצא סוף-סוף התרומה הגואלת שתסיים את הסיוט".

"הכלל אומר ש'ברי ושמא – ברי עדיף", הוא מוסיף בקורטוב של הומור אירוני, "אבל בינתיים אנחנו חיים את ה'שמא'...".

בלי כליה מתפקדת אין הגוף מסוגל לטהר את הדם הזורם בעורקים. טיפולי דיאליזה פותרים את הבעיה במידה חלקית. הדם נשאב מתוך גוף החולה ומוכנס למכונה גדולה ומסורבלת המנסה לבצע את מה שהכליה הקטנה עושה בקלות ובאלגנטיות. אבל הפתרון הזה הוא זמני, זמני מאד. בהשוואת מעשי ידי האדם מול יצירת הבורא מסתבר שאין תחליף לחלקים המקוריים. הרעלים המצטברים בגוף יכריעו בסופו-של-דבר את החולה ויקפחו את חייו.

פתרון משמעותי יותר הוא החלפת הכליה הפגומה בכליה בריאה ומתפקדת. אלא שכאן צצה בעיית ההיצע הדל מול הביקוש הרב. מדי שנה מתבצעות בארץ רק כ-70 השתלות כליה מתורמים חיים. אחוז מסוים מהממתינים בתור יסתייעו באפשרות הפחות-מועדפת של תרומת כליה מנפטר, או ינסו את מזלם מעבר לים. הרוב המכריע ימשיך להמתין, ינסה להחזיק מעמד עוד כמה חודשים, בתקווה שהעתיד יביא בכנפיו את התרומה המיוחלת.

הסטטיסטיקה, לרוע המזל, פועלת נגדם. ההמתנה אורכת בממוצע שלש שנים. מעריכים שבכל שנה, כ-100 מהממתינים ברשימה מסתלקים לעולמם. עבור החולים הללו התרומה, גם אם תבוא, כבר איחרה את השעה.

כדי 'לעקוף' את התור ולנצח את הסטטיסטיקה צריך החולה למצוא אדם שיסכים לתרום לו את אחת מכליותיו, רצוי שזה יהיה בן משפחה. הסיבה לכך היא גנטית. כאשר בין התורם והמושתל קיימת קרבת דם, גוברים הסיכויים שהכליה המושתלת תקלט בהצלחה ותשתלב בטבעיות בסביבתה החדשה.

תרומת כליה פשוטה מסוגים אחרים של תרומות אברים, מעשית וגם הלכתית. בתרומת כליה, אין כל בעיה בריאותית או הלכתית. לכל אדם יש שתי כליות והמציאות הרפואית מוכיחה שאדם יכול לחיות בטוב ובנעימים ואף לזכות לאריכות ימים ושנים כשבגופו כליה אחת בלבד.


הצלת נפשות בגופו ממש

ועדיין מוכרחים להודות שרוב האנשים יחשבו פעמים ואף שלש בטרם יתרמו כליה. אחרי הכל, אדם קרוב אצל עצמו ולא בנקל יוותר על איבר שליוה אותו מרגע לידתו. מה בכל-זאת יכול לגרום לאדם לוותר על חלק מגופו כדי להציל את חיי זולתו?

"כשאתה רואה לנגד עיניך את החולה הדועך והולך ומבין שבידך להציל את חייו, פשוטו כמשמעו – אני לא חושב שהשאלה מתעוררת בכלל", אומר לנו הרב משה רביץ. "ברור שעושים את מה שצריך לעשות".

לפני 10 שנים תרם ר' משה את אחת מכליותיו כדי להציל את חיי אביו, ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל (שהשבוע מלאו 'שלושים' לפטירתו). הסיפור זכה בשעתו לכיסוי תקשורתי נרחב ועורר הדים רבים בציבור לאור הוויכוח יוצא-הדופן שפרץ בין האחים בשאלה מי מהם יזכה לתרום את הכליה לאביהם. בסופו של דבר הכריע מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א כי לשניים מהאחים יש את הנימוקים החזקים ביותר לזכות במצווה, והורה לערוך ביניהם הגרלה.

"ברגע שהדבר אפשרי מבחינה הלכתית ורפואית, אני לא רואה כאן התלבטות כלשהי", אומר ר' משה. הוא מהרהר לרגע וממחיש במשל: "תאר לעצמך שאתה עומד על שובר-הגלים באחד מחופי הארץ ופתאום רואה ילד נסחף במערבולת ועומד לטבוע. יש כאן שאלה מה לעשות וכיצד לנהוג?! הרגש פועל באופן אינסטינקטיבי. זו מצוות הצלת נפשות כפשוטה!".

ומה בנוגע לחשש מפני סיכונים אפשריים הקשורים לתרומה הכליה?

"העובדות מדברות בעד עצמן ומלמדות שמדובר בסיכון אפסי", משיב ר' משה. "גם נסיעה בתוך העיר כרוכה בסיכון מסוים. האם אנשים נמנעים בשל כך לצאת מהבית?! הסיכון הוא מזערי ביחס למסכת הייסורים שעוברים חולי הכליות".

לפני כמה שנים, הוא מגלה לנו, התכנסה ועדה רפואית בנסיון לקבוע אחוזי נכות מסוימים לתורמי כליה כדי שניתן יהיה לפצות אותם בתשלומי הביטוח-הלאומי. אבל גם בתום בדיקה קפדנית התקשו הרופאים למצוא עילה כלשהי לקביעת נכות כזאת ונסוגו מהרעיון.

"מכל הסיפורים ששמעתי על תרומת כליות, ומטבע הדברים אני שומע לא-מעט סיפורים כאלו, נדיר מאד לשמוע על מישהו שסבל או ניזוק מתרומה זו", אומר ר' משה. "אולי משום שמלכתחילה לוקחים כליה רק מאדם במצב בריאותי מעולה. ואולי", הוא מוסיף כעבור רגע, "משום שהזכות של הצלת נפש מישראל עומדת לתורם...".

הסטטיסטיקה הרפואית, כך נראה, תומכת בדברים הללו. סיכום של 48 מחקרים רפואיים שכללו מעקב אחרי 3,124 תורמי כליה העלה כי התגובה החריגה היחידה שנרשמה אצלם היתה עליה קלה ובלתי משמעותית בלחץ-הדם. לכך יש להוסיף את העובדה שבשנים האחרונות התפתחה טכנולוגיה של הוצאת הכליה מהתורם בשיטה לפרוסקופית, דהיינו באמצעות חתכים זעירים בדופן הבטן, ללא צורך בניתוח כללי רחב-היקף כפי שהיה בעבר. טכניקה זו מפחיתה בהרבה את הסיכונים והכאבים הכרוכים בהרדמה כללית ובניתוח רגיל, ומקצרת באופן משמעותי את תקופת ההחלמה של התורם.


דמים ו"דמים"

בעקבות ניתוח ההשתלה היה ח"כ הרב רביץ ז"ל פעיל מאד בכל נושאי החקיקה הקשורים להשתלות איברים. אחד התחומים שבהם זכה להצלחה חלקית היה הנושא הרגיש והשנוי-במחלוקת של מתן תשלום כספי תמורת כליה. "אבא ז"ל האמין שיצירת שוק מוגבל ומבוקר של איברים למכירה, תתרום לפתרון בעיית חולי הכליה בלי להגרר לתופעות המסוכנות מפניהם מזהירים המתנגדים לרעיון זה".

"מצד אחד קיים החשש מפני הסחפות לתופעות קשות של סחר באיברים ומכירת איברים כפי שהן קיימות בכמה ממדינות העולם השלישי", מסביר לנו בנו ר' משה את הדילמה. "ומצד שני קיים מצב בלתי נסבל של אנשים שממתינים במשך שנים ולבסוף מסתלקים לעולמם משום שלא נמצא בעבורם תורם מתאים. אבא ז"ל טען שבנסיבות האלה זו צביעות והתחסדות למנוע ממי שמעונין בכך, למכור כליה במחיר מוסכם שיקבע על-ידי הרשויות. אם אדם זקוק לכסף ולשם כך הוא מוכן לעבור פרוצדורה שאינה מסכנת אותו ושעשויה להביא תועלת עצומה לחולים הזקוקים נואשות לכליה – מדוע לא לאפשר זאת?".

כאמור, בסוגיה זו זכה ח"כ הרב רביץ ז"ל להצלחה חלקית בלבד. נכון להיום החוק בישראל, כמו ברוב מדינות העולם, אוסר על תשלום כסף תמורת כליה וזאת מחשש שהתרת הרצועה בענין זה תוביל לסחר-מכר פרוע באיברים, שבו העשירים ידאגו לעצמם על חשבון העניים שמצוקתם הכלכלית תאלץ אותם לבצע פעולות המנוגדות לרצונם. ובכל זאת, קיימות פרצות מסוימות המאפשרות לתורם לזכות בהטבות מסוימות שיש בהן כדי לעודד את מגמת התרומות.

בהקשר זה מעניין לציין פסק דין תקדימי שניתן לאחרונה על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים, שחייב את קופות-החולים לשלם לתורמי כליה סך 36,000 ש"ח לכיסוי הוצאותיהם, זאת לאחר שהתובעים הצליחו לשכנע את השופט שהתרומה חוסכת לקופות-החולים מאות-אלפי שקלים בהוצאות טיפול בחולי כליות.

"יש כאן שתי שאלות שיש לדון בכל אחת מהן בנפרד", מסביר לנו עו"ד שמואל ילינק שייצג קבוצה של 13 אנשים שתרמו כליה לקרוב משפחה ושדרשו לקבל על כך פיצוי כספי. "ישנה השאלה אם אדם רשאי לדרוש תשלום על עצם מכירת הכליה. ויש שאלה נוספת העוסקת במתן פיצוי לתורם בגין הוצאות שנגרמו לו בעקבות התרומה כגון דמי מחלה, הפסד ימי עבודה, הוצאות נסיעה וכדומה".

"בית-המשפט סירב להכריע בשאלה הראשונה, ובכך הותיר על כנו את המצב הנוכחי האוסר תשלום כסף תמורת האיבר עצמו. לעומת זאת בנוגע לשאלה השניה, קיבל השופט את עמדתנו כי תרומת הכליה חוסכת לקופות-החולים סכומי עתק שהיו נחוצים לטיפול בחולה אילולא התרומה, ולכן חייב אותן לפצות את התורמים בעלויות השונות שנגרמו להם בגין התרומה".


זכות נדירה

למרות כל זאת, התמונה המצטיירת ועולה מדברי האנשים עמם שוחחנו, מלמדת כי תרומת כליה עדיין אינה נפוצה בקרב הציבור החרדי, גם במקרים ובנסיבות שבהם מדובר בפתרון ההגיוני והפשוט ביותר למצוקתו של החולה. אולי הדימוי הפרובלמטי והמורכב של כל סוגית השתלות האיברים משפיע גם על צורת ההתיחסות להשתלת כליה, ואולי זו סתם רתיעה מפני הזר והבלתי מוּכר. אבל גם כאן מסתמנת בשנים האחרונות שינוי בגישה.

"אני כל הזמן מקבל פניות מאנשים שנמצאים בצומת דרכים ומתלבטים אם לתרום כליה לבן משפחה, והתופעה הזו מתעצמת והולכת", מספר ר' משה רביץ. "כל מקרה כזה שמתפרסם גורם גם לאחרים לשקול צעד דומה".

"כמה פעמים קיבלתי פניות מאנשים שרצו לשמוע את דעתי לפני שהם עושים את הצעד הקריטי", מספר גם ר' נחום מזרחי. "אני כמובן מפנה אותם להתיעץ עם מורי-הוראה המקובלים עליהם. אבל אם שואלים אותי לתחושתי האישית, אני אומר להם 'אם משמים העניקו לך את ההזדמנות להציל בן משפחה באופן הזה – דע לך שזאת זכות נדירה!".

ומה עם הכאבים, תהליך ההחלמה המתמשך וכל יתר הענינים הלא-נעימים שהם חלק בלתי נפרד מתרומת הכליה?

"אני לא אומר שזה דבר קל", אומר ר' נחום, "אבל ברגע שאתה מבין את המטרה ואת חשיבותה כל השאר נעשה טפל. לפני שניגשתי לניתוח היו חברים שבדבריהם ניסו להטיל בליבי ספק אם אמנם אני נוהג נכון. הפחידו אותי בכל מיני תיאורים. אמרתי להם: הקב"ה הוא הקוצב חיים לכל בריה, ויהודי שניגש לעשות מעשה של גמילות-חסדים בדרגה כזאת אין ספק שהזכות הזאת עומדת לצידו".

"חז"ל מדרגים את מעשי החסד לפי דרגותיהם", מוסיף על הדברים ר' משה רביץ. "הדרגה הגבוהה ביותר היא אדם העושה גמילות-חסד בגופו. אני לא חושב שיש 'בגופו' יותר מאשר תרומת כליה לאדם הזקוק לכך".

לא ניתן להעריך את 'שוויה' של שנת חיים אחת ובוודאי שלא את ערכן של עשרות שנות חיים שנוספו כתוצאה מתרומת הכליה לאדם שכבר היה על סף מוות.

הרב רביץ מספר על קרוב ל-10 שנות חיים שלהן זכה אביו לאחר ניתוח ההשתלה – שנים של שמחות משפחתיות, חתונות, נכדים ונינים, ופעילות ציבורית ענפה. "דרך העולם היא שההורה מעניק חיים לילדו וזו המתנה היקרה ביותר שיכול האדם לקבל. בדרך-כלל אין לילד אפשרות לגמול להורה כראוי על מתנה כזאת, כל מה שיעשה לא ישתווה למתנת החיים. בחלקי נפלה הזכות הנדירה להשיב מעט ממה שקבלתי ולהעניק לאבי עוד שנות חיים. אני חושב על זה לפעמים וזו מחשבה מרגשת מאד".

גם לר' נחום מזרחי יש הרגשה דומה. "אתה מדבר איתי על שיקולים של כדאיות ותועלת, של רווח מול הפסד, אבל צריך לזכור שעל כף-המאזניים מוטל כאן דבר שהוא מעבר לכל חשבון, מדובר כאן על החיים עצמם!".

"כ-14 שנים חלפו מאותו לילה גורלי שבו החלטתי לתרום כליה ולהציל את חיי אחותי. 14 שנים שבמהלכן היא זכתה לחתן את כל ילדיה ולראות בנים ובני-בנים עוסקים בתורה ובמצוות, ובעזרת ה' עוד תוסיף לראות". הוא משתתק לרגע ועיניו גולשות לעבר תמונה משפחתית התלויה על הקיר, תמונה של משפחה מאושרת ופרצופים צוהלים. "כשאתה רואה את זה", הוא מוסיף בשקט, "אתה מבין שהכל היה שווה. הכל!".


עצם הענין

מול המורכבות וההתלבטות של תרומת כליה קיים סוג נוסף של תרומה מהגוף, שהוא קל לביצוע, אינו כרוך בקשיים או בסיכון והוא עשוי בנקל להציל חיים – תרומת מח-עצם. רק בשבוע שעבר סיימה אגודת 'עזר מציון' עוד מבצע התרמה ארצי שבמהלכו נאספו רבבות דגימות-דם שיצטרפו למאגר התורמים הגדל והולך של האגודה.

בין 7,000 ל-25,000 כדוריות דם לבנות מפטרלות בכל טיפת דם בכל רגע נתון. הן מקיימות את מערכת החיסון האנושית ומשמידות גופים זרים החודרים לתוכו. אבל לעתים תאים אלו עצמם נופלים טרף לסוגי סרטן כמו לוקימיה (רחמנא ליצלן). במקרה כזה עשוי הרופא להמליץ על השתלת מח-עצם.

עבור החולה מדובר בתהליך לא-קל. קודם כל יש להשמיד את מח-העצם הקיים, וזאת באמצעות תרופות וקרינה. במצב זה החולה חסר אונים לחלוטין. בהעדר מערכת-חיסון מספקת הוא חשוף לפגיעה מצד כל נגיף מזדמן. בשלב הבא מוחדרים לתוכו תאי-הדם הלבנים, ליתר דיוק תאי גזע לבנים שמהם יכולים להתפתח מחדש כל סוגי תאי-הדם ובהם תאי מערכת-החיסון.

אלה שחוו את התהליך המייגע ומורט העצבים של החיפוש אחר תורם מתאים, שלא לדבר על תהליך ההשתלה עצמו, מדגישים שוב ושוב את חשיבות הנושא. "מדובר בסיכוי האחרון של החולים הללו לשוב לחיים נורמליים או לחיות בכלל", אומרת הד"ר זיסר, מנהלת 'אורנית', הוסטל לילדים חולי סרטן, שבחסותו פועל גם מאגר תורמי מוח-העצם.

מדי שנה מאובחנים אלפי אנשים ברחבי העולם, רבים מהם ילדים, כחולים במחלות שבהן השתלת מוח-עצם הינה הסיכוי היחיד שלהם לחיים. חולים אלה לא ישרדו אם לא ימצא להם תורם מתאים. בארה"ב בלבד מתים בכל שנה כ-9,000 חולים, כאשר שליש מהם הם ילדים.

השתלות מוח-עצם מסייעות כיום לטיפול בכ-100 מחלות שונות, כולל מחלות-דם ממאירות, מחלות תורשתיות ומחלות סרטן שונות שבהן נפגע מוח-העצם כתוצאה מהסרטן או מהטיפולים עצמם. מרבית החולים מחלימים בעזרת טיפולים כימותרפיים וקרינתיים, אך כ-10 אחוז מקרב חולי הסרטן, למשל, יזדקקו בשלב כלשהו להשתלת מוח-עצם.

המורכבות המיוחדת של תרומת מוח-עצם נגרמת בגין משהו הקרוי HLA. זהו שמו של חלבון מסוים המצוי בתוך מוח-העצם ויש לו 12 גרסאות שונות. כדי שפעולת ההשתלה תצליח, יש צורך בהתאמה מלאה של כל סוגי החלבון בין התורם למקבל.

"כשמשתילים מוח-עצם יש צורך בהתאמה מקסימלית, הרבה יותר מבהשתלת כל איבר אחר", מסבירה ד"ר זיסר. "בכל השתלת איבר, הבעיה הגדולה ביותר היא החשש שמערכת-החיסון של המושתל תזהה את האיבר החדש כגוף זר ותלחם בו. כדי שהשתלה תצליח, די בדרך-כלל בהתאמה חלקית של 30 אחוז ובנוסף לכך ניתנות תרופות המחלישות את מערכת-החיסון ומונעות ממנה להלחם באיבר החדש, עד שהגוף יתרגל לנוכחותו".

"לעומת זאת בהשתלת מוח-עצם, קיימת בעיה רצינית הרבה יותר. מכיוון שמוח-העצם החדש יוצר מערכת-חיסון חדשה לגמרי, קיים חשש שהמערכת החדשה תלחם נגד גופו של החולה עצמו משום שהיא תזהה אותו כאויב והיא תנסה להשמיד אותו. במילים אחרות, העדר רמה גבוהה מאד של התאמה לא תוביל רק לכשלון ההשתלה אלא למוות ודאי".

מה הסיכוי למצוא תורם מתאים?

"קטן מאד, משהו כמו אחד ל-30 אלף. משום כך האפשרות המועדפת היא למצוא קרוב משפחה בעל דמיון גנטי לחולה, אבל גם אז ההצלחה אינה מובטחת. כ-70 אחוז מבני המשפחה אינם מתאימים להשתלה, מכל מיני סיבות אחרות".


הסיכוי שואף לאפס

בלית ברירה פונים הזקוקים להשתלה למאגרי מידע בינלאומיים, שם ניתן לחפש מוח-עצם מתאים בין מיליוני תורמים פוטנציאלים. המאגר המרכזי בעולם הפועל בעיר ליידן שבהולנד כולל למעלה משמונה מיליון תורמים פוטנציאלים, אלא שליהודים אין הרבה תועלת מכך.

"כל מדינה מתוקנת מנהלת מאגר תורמים לאומי, והמרכז בהולנד מרכז את כל הנתונים. אבל ליהודים יש בנושא הזה קושי מיוחד". מסבירה זיסר. "היהודים מהווים יחידה גנטית נבדלת ושונה, בגלל זהירות מיוחדת מנישואי תערובת. כתוצאה מכך, הסיכוי למצוא תורם מתאים במאגר הכללי שואפת לאפס".

עד כדי כך חמור המצב בתחום זה, שלפני כמה שנים הגדיר משרד-הבריאות האמריקני את היהודים כקבוצת-סיכון מיוחדת במצבים רפואיים המחייבים השתלה.

לתוך החלל הזה נכנסה אגודת 'עזר מציון'. האגודה התחילה את פעילותה בהשאלת ציוד רפואי חינם ובסיוע לבני משפחותיהם של חולים המאושפזים לפרקי-זמן ממושכים. לתחום מוח-העצם נכנסה האגודה באופן לא-מתוכנן. "יום אחד בשנת תשמ"ח", מספרת ד"ר זיסר, "קיבלנו פניה דחופה לעזור באיתור תורם מוח-עצם עבור ילד בשם משה סחייק. באותם ימים כמעט ולא היו מאגרי מידע בנושא עבור יהודים, וכאשר לא מצאו תורם מתאים בקרב המשפחה, הסיכוי היחיד היה לארגן אירועי בדיקה המוניים בתקווה שימצא התורם המתאים".

לאגודת 'עזר מציון' לא היה אז נסיון בתחום ההשתלות, אבל היה להם מערך לוגיסטי מסועף במקומות רבים בארץ, מה שאִפשר להם לאסוף דגימות-דם מאלפי מתנדבים ולבדוק את מידת התאמתם בתוך פרק-זמן קצר. 15,000 דגימות נאספו באותו מבצע. התורם המיוחל לא נמצא ומשה הקטן הלך לעולמו. אבל אז הונח היסוד לפרויקט הייחודי שמאז גדל והולך במימדים עצומים.

כיום, מאגר 'עזר מציון' הוא הגדול ביותר בארץ (מאגרים קטנים יותר פועלים גם במרכזים הרפואיים הדסה ותל-השומר), והוא מכיל מידע אודות כ- 402,000 תורמים פוטנציאליים. "הסיכוי למצוא תורם מתאים במאגר עומד היום על 50 אחוז", מציינת ד"ר זיסר ומוסיפה, כי "ככל שמספר הדגימות שלנו יגדל ניתן יהיה לתת מענה לאחוז גבוה יותר של פונים. חשוב להדגיש שאנחנו לא רק מאגר ארצי ישראלי, אלא מאגר תורמים כלל-יהודי. אנחנו מקבלים פניות מכל רחבי העולם היהודי. רק לפני שבוע היה כאן שליח מהמרכז הרפואי אמריקני 'דנה פרבר', שהגיע כדי לאסוף תרומת מח-עצם לילדה יהודיה המאושפזת בארה"ב".

זה לא מוזר ששרות בריאות כה חיוני יהיה תלוי בעצם ביוזמה פרטית?

"משרד-הבריאות טוען שאין לו תקציב להקים מאגר-מידע כזה. אנחנו לא גוף פרטי אלא עמותה ציבורית שפועלת באותה מתכונת כמו מד"א או בנק-הדם בישראל. לצערנו אנחנו מקבלים תקצוב ממשלתי מצומצם מאד, שגם הוא אינו מיועד ספציפית לנושא זה אלא לכלל פעילות 'עזר מציון'. לצורך הפעילות השוטפת אנחנו תלויים בעיקר בנדיבות לבו של הציבור הרחב".

לפני כארבע שנים הועלתה בכנסת הצעת-חוק להקמת 'בנק מוח-עצם' בניהול הקופה הציבורית, אלא שכמו הרבה יוזמות ברוכות אחרות, גם רעיון זה נתקע ואגודת 'עזר מציון' ממשיכה לשאת בעצמה בנטל.

הבעיה העיקרית, אומרים ב'עזר מציון', איננה מימון הפעילות השוטפת של מאגר התורמים, אלא מימון עלות בדיקות-הדם שנאספות מהתורמים. כדי לסבר את האוזן: מבצע ההתרמה האחרון שיזמה האגודה עלה לה לא-פחות מ-10 מיליון שקלים, וזה לא כולל את עלויות הפרסום וכח-האדם. התחשיב הכלכלי פשוט מאד – עלות הבדיקה הקובעת את ההרכב המדויק של דגימות-הדם הוא כ-180 שקלים. הכפילו זאת במספר הדגימות הנבדקות וכבר הגעתם לסכומים אסטרונומיים.

"הבעיה העיקרית שלנו היום היא תקציבית", אומרת ד"ר זיסר. "לו היה לנו תקציב גדול יותר, היינו יכולים להגדיל את המאגר ולתת מענה ליותר חולים. בעצם אנחנו זקוקים גם לדם וגם לדמים...".

תורמים דם ודמים

מה בעצם נדרש כדי לבצע תרומת מוח עצם? כמעט כלום. בשלב ההצטרפות למאגר נלקחת מהתורם הפוטנציאלי דגימת-דם קטנה, כדי לזהות את המאפיינים הגנטיים שלו. המידע הזה מוכנס למחשב ונשמר לצורך הצלבה עתידית, אם וכאשר תתקבל בקשה לתרומת מוח-עצם. בדרך-הכלל הסיפור מסתיים בבדיקה זו, אך לעתים נדירות עשוי אדם לגלות שיש בכוחו לתרום מוח-עצם שיציל את חיי זולתו. או-אז תפנה אליו מתאמת השתלות מטעם המרכז הרפואי שבו מאושפז החולה, ותציע לו לתרום.

"בעבר היה הליך שאיבת מוח-העצם מורכב יחסית", אומרת ד"ר זיסר. "היה צורך לחורר את אחת העצמות הרחבות בגוף ולשאוב משם את התאים החיוניים. זה היה פעם. כיום הטיפול הרבה יותר פשוט.

"לפני שנים מספר התברר במקרה כי הורמון בשם 'נויפוגן' יכול לעזור בביצוע תרומת מוח-עצם. מאז נעשה הטיפול קל בהרבה. חמישה ימים לפני ביצוע ההשתלה אנחנו נותנים לתורם את ההורמון שגורם לתאי הגזע הלבנים המצויים בתוך העצם להתרבות ולצאת אל זרם הדם ההיקפי. השאיבה עצמה מתבצעת באמצעות דקירת מחט פשוטה המזרימה את הדם לתוך מכונה המפרידה מתוכו את התאים הלבנים. הדם הרגיל מוחזר לגוף התורם ואילו התאים הלבנים, מצילי החיים, נאספים לצורך עירוי בגוף החולה.

"התהליך הזה מתבצע עשרות פעמים בשנה, וכאשר קיימת התאמה, מבצעים תרומה אפילו מילדים בני שלש. מדובר בתהליך בטוח לחלוטין שאינו כרוך בשום כאבים, מלבד הכאב הנובע מהדקירה הקלה", מסבירה ד"ר זיסר.

תהליך השאיבה עצמו נמשך כחמש שעות, במהלכו התורם חופשי לקרוא, ללמוד או לעסוק בכל דבר אחר. בסיום התהליך הוא הולך לביתו, מלאי התאים הלבנים מתחדש בתוך 72 שעות, כשהוא משאיר מאחוריו ערכת חיים לאדם אחר.

האם השימוש ב'נויפוגן' כרוך בסיכון כלשהי?

"לא. מדובר בחומר הניתן גם במצבים רפואיים אחרים ולא דווח על שום בעיה. תופעות-הלוואי היחידות הינן חום קל, כאבים קלים בעצמות, המזכירים סימפטומים של שפעת קלה החולפים בתוך זמן קצר".

ההיבט הרפואי של התרומה ברור אפוא למדי. גם ההיבט ההלכתי אינו מוטל בספק. "במו אוזני שמעתי לא-פעם ממרן הגאון רבי שלמה-זלמן אויערבאך זצ"ל, כי התורם מח-עצם וכן התורם דם, מקיים בכך מצוה גדולה של הצלת נפשות", מספר לנו ד"ר מרדכי הלפרין המצוי בתחום. "ראוי לציין כי בניגוד לעבר, התרומה איננה כרוכה בשום כאבים מעבר לדקירת מחט קלה. לא יאומן כמה קל להציל נפשות".


מחזירים את התקווה

השלב הקריטי בתהליך ההשתלה מתרחש כאשר התאים הלבנים מוחדרים אל תוך גופו של החולה. זהו 'רגע האמת'. קודם לכן כבר השמידו הרופאים את מוח-העצם הפגום של החולה עצמו, ומערכת-החיסון שלו כלל אינה מתפקדת. התאים החדשים נכנסים בפעם הראשונה לגוף הזר ומתחילים לחוש את סביבתם. לאט-לאט הם מתחילים להכות שורשים בסביבה החדשה ולהפיח תקוות חיים במקום שקודם לכן שרר היאוש. התאים ההרוסים מתחילים לשקם את עצמם והפלא הקרוי 'חיים' מתחולל מחדש.

אולי החלק המדהים ביותר בסיפור הוא השילוב בין טכנולוגית הייטק רפואית ונדיבות הלב של תורם אלמוני, אשר בצוותא משיבים את התקווה לחולים שכמעט איבדו אותה. עד היום זכו 456 בני-אדם להשתלת מוח-עצם בזכות מאגר התורמים של 'עזר מציון'. נראה שמעולם לא היה קל יותר להציל נפש מישראל.


מוסר כליות

הביטוי 'קטן וחכם' לא מתחיל, אפילו, לתאר את המורכבות הטכנולוגית המופלאה של הכליה, איבר חיוני שאנשים מתוודעים לקיומו רק כשהוא מתחיל לעשות בעיות. המפרט הטכני שלו מדהים למדי: הוא מסוגל לסנן ולטהר 120 ליטרים של נוזלים ליום; לזהות ולמיין בדייקנות מושלמת מאות חומרים כימיים; לעבוד במשך עשרות שנים ללא צורך בהחלפת סוללה; הוא שוקל רק 170 גרם; ובגופו של כל אחד מאיתנו יש שתים כאלה...

לכליה יש שני תפקידים עיקריים בגוף האדם: להסיר את הפסולת מתוך זרם הדם, ולשמור על רמה נאותה של מלחים ונוזלים בתוך גוף. כל כליה מכילה יותר ממיליון יחידות סינון זעירות הקרויות 'נפרונים'. אם נחבר יחד את כל הצינורות הזעירים הללו יגיע אורכו של הצינור המשולב ליותר מ- 110 קילומטרים!

הדם נדחס בתנאי לחץ אל תוך הכליה דרך צינור ראשי שנקרא 'עורק הכליה'. משם הוא עובר דרך רשת של נימיות זערוריות עד שהוא מגיע לנפרון עצמו. בגלל קוטרן הזעיר פועלות הנימיות הללו כמסננת צפופה. רק חלקיקים זעירים ביותר כגון חלקיקי מים ומלח מסוגלים לעבור דרך המסננת. כל יתר חלקי הדם מועברים למיכל אגירה מיוחד הקרוי 'קופסית באומן'. בתוך הקופסית הזו מתרחש תהליך סינון מופלא שפרטיו המדויקים אינם נהירים לגמרי, אפילו למדענים שהשקיעו בכך שנות מחקר ארוכות. בדרך כלשהי יודעת הכליה לשלוף מתוך הקופסית רק את אותם חלקים חיוניים הנחוצים לפעולתם התקינה של כלי-הדם כגון כדוריות-דם, חומצות-אמינו וגלוקוזה. כל היתר נפלט החוצה.

חוץ מסילוק הפסולת עוקבות הכליות גם אחר כמות הנוזלים בגוף. אם לא שתית מספיק מים ביום קיץ לוהט, יכיל הדם שלך פחות נוזלים מהנדרש. כאשר הדם עובר באזור מסוים במוח מזהים חיישנים מיוחדים את הירידה בכמות המים ובלוטת יותרת-המוח מפרישה חומר מיוחד הנשלח אל הכליה ומורה לה להגדיל את כמות המים שבדם. במקביל מפעילה הכליה מנגנון המיצר את תחושת הצמא, מה שגורם לנו לחפש אחר בקבוק השתיה הקרוב ביותר ולהשיב את מאזן הנוזלים שבגוף אל תיקונו. תהליך זה פועל גם בכיוון ההפוך. אם ספגת כמות מופרזת של מים, ידווח המוח על עליה בכמות הנוזלים מה שיגרום לכליות לאגור פחות מים ולפלוט את כל היתר החוצה.