יורדים למקלטים.

עם פלישת חודש אדר הרעשני והססגוני לחיינו, כן, אני מתכוון לפלישה של ממש, צבאית כאילו... שכן מתחת לבית שלי כבר מעלים באש נפצים ובקבוקי תבערה בעובי של בייגה שוחט וקרבות מילוליים ורעשניים מתנהלים בין ילדי הכביש בשכונת מגוריי לבין דיירי הבניינים הסמוכים.

לאור כל זאת ועוד, אי אפשר שלא להרהר בדבר נפתולי וגלגול המונח "שמחה" עד לימינו אלו. ימים בהם כל קבצן או עובר אורח שחולף על פניך בעליצות שאיננה נגמרת ומביע את שמחתו באמצעות חיוך מתוח או גיהוק בלתי מוסבר, קשה קצת להבחין בשמחה אמיתית עליה נאמר: "עיבדו את ה' בשמחה".

יש את אלה המביעים את שמחתם הגלויה ובאמת כנה באמצעות קפיצות חדגוניות בקצב אחיד, מי בהעלאת קטורת סמים דקה, ומי בקטורת סמים עבה, מה שנקרא "שמחת עולם על ראשם..."

מאידך, ישנם את אלה שייבחרו לשמוח תוך כדי התוועדות אל תוככי עמקי נשמתם ודווקא משם ישאבו את מקור שמחתם באמצעות ניגון דביקות ובאחווה המאפיינת ישיבה משותפת וארוכה, אין מה לומר, שמחה של קדושה. כל אחד ופרצי השמחה שלו. רק שאצלי הפרצה בגדרי השמחה כבר מזמן הורחבה הרחק אל מעבר להגיון הנתפס.

מצד אחד, חייבים להיצמד לעובדות: "אין שמחה כהתרת ספקות" שנו חז"ל לפני מאות בשנים ומן הסתם ביססו את קביעתם על עובדות מוכחות. אין אחד שלא הותר לו ספק כלשהו והשמחה שבהקלה הזו לא מילאה את ריאותיו בתחושת ניצחון.

מצד שני, ישנם את פורעי החוק העוללים מתחת לביתי שגורמים אפילו לי לקפוץ ולשהות באוויר במשך כמה שניות מעוצמת הפיצוץ.

"מה זה פה ילד, מלחמה?" מוציא את ראשו הסימטרי השכן הגיאורגי שלי מהחלון ונובח על הילדים שמשיבים לעומתו בצחוק מלא בבוז.

"לך תפוצץ (פ"ה דגושה כמובן) בית שלך" הוא מרעים בקולו בטון שגורם לדודי השמש שעל הגג לרקד.


פורים שמח?! (צילום ארכיון: יוסי רייכמן, COL)

אך, אוי לבושה ולשמחה לאיד, הילדים המקומיים מהדורת תשס"ט לא מזכירים אפילו לא בצחוק (או בפחד) את הילדות היחסית מנומסת שלי. "הילדים החדשים" מהדור המתקדם עד כדי צחוק וטירוף מסתכלים לו בלבן של העיניים... ואז, האמיץ שבחבורה שולף מהכיס שלו "חזיז" בגודל שיכל לגרור תשומת-לב והתעניינות אפילו מצידו של הצורר האיראני-המן דימינו אחמדיניג'אד, שר"י.

כאחד שמודע להשלכות שיכולות להיות לפעולה זו על מערכת העצבים המרוטה והרופפת ממילא של השכן שלי ההולך ומאדים, אני מעדיף ובוחר שלא להסתכל במחזה הגרוטסקי הזה. במהירות אני מגיף את התריסים ואוטם את אוזניי משל הייתי בשדה אימונים או מוקשים. בטרם אספיק להשלים את הפזצט"א המתבקש בעת מלחמה שכזו, אני שומע קול נפץ אדיר ומדמיין איך התקרה מתמוטטת עליי ואבק ממלא את פי וכו'.

השכן הגיאורגי המדובר שמפלס הרתיחה שלו כבר מזמן חצה את הקו האדום, טורק את התריסים בזעם ואני מגלגל לי בראש תרחיש אימה בו כולם מפסידים בסיפור הזה, איך שבטרם יגיע השכן הנ"ל לילד המחוצף ויעניש אותו בחומרה הראויה, הוא מתמוטט מהתקפת לב כבר בחדר המדרגות...

אין בכוונתי לשקר כאן ולומר שבילדותי לא חמדתי לצון בצורת הטלת "נפץ" פה ושם. אבל אני בהחלט יכול לספור אותם על כף ידי הימנית. אולי שלוש פעמים לכל היותר ניסיתי בכל תקופת ילדותי "הסוערת" את כוחי בהטלת רימון מעין זה למרחקים. הבעיה שלי לשמחתי (כיום) ולדאבוני (אז) במקרים כאלה הייתה שאני עצמי פחדתי מהצעצוע המסוכן הזה. אין בי יומרה להתנשא על מי מעליכם במשפט הבא, כי באמת שאין לי במה. אבל, מעולם לא הבנתי את השמחה הטמונה בלראות את הזולת נס בבהלה ממקום ההתרחשות, או לחלופין, טרם פיצחתי, כן, אפילו אז את היכולת להתענג על קולות נפץ בדציבלים אימתניים משל היו נעימה קלאסית.