מאת מנדי קמינקר

הרבנית חיה מושקא שניאורסאהן ע"ה נולדה ביום השבת, כ"ה באדר תרס"א (1901) להוריה רבי יוסף יצחק והרבנית נחמה דינה. סבה, רבי שלום דובער – האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד – היה זה שהציע לקרוא לה בשם 'חיה מושקא', על שם הסבתא רבא שלה (אשתו של האדמו"ר השלישי, ה'צמח צדק').

במכתב ששלח הסבא להורים הוא איחל כי התינוקת תלך בדרכי זקנתה: "...ונקבל אנחנו כולנו מאיתה רוב נחת ועונג ברוחניות וגשמיות... ושתהיה אישה יראת ה' באמת, ותהיה בכל הפרטים כמו אמה זקנתה הצדקנית זיכרונה לברכה אשר שמה נקרא בה".

את שנות חייה הראשונות בילתה חיה מושקא הצעירה בבית הוריה וסבה בעיירה ליובאוויטש שם ספגה חינוך חסידי-חבד"י שורשי. כבר בגיל צעיר היא אהבה לחשוב ולהתבונן ועל כך מעיד הסיפור הבא:

שאלה של ילדה בת חמש

באחרון של פסח, זמן קצר לאחר יום הולדתה החמישי, שיחקה חיה מושקא עם אחותה בחדר האוכל אך את מוחה הטרידה שאלה שלא נתנה לה מנוח: מהו חג אחרון של פסח? מדוע חוגגים אותו?

אחותה המבוגרת ממנה ניסתה להסביר לה כי זהו חג רגיל ככל החגים אך היא התעקשה: הרי בשונה משאר החגים לא מברכים בו 'שהחיינו' בהדלקת הנרות של החג!

בספריה הסמוכה לחדר האוכל שהה סבה שהאזין לשיחת הילדות. בסעודת החג לאחר-מכן הוא סיפר כי בילדותו אף הוא התחבט בשאלה זו ושאל את אביו. "גם אחי הגדול, זלמן אהרון, לא ידע את התשובה" סיפר הסבא, "אך אחותי, דבורה לאה הסבירה שכאשר שבני-ישראל זוכים לשמור את הפסח כהלכתו מבלי להיכשל באיסור חמץ, הם חוגגים את היום האחרון כתודה לאלוקים".

"אבי היה מרוצה מאוד מהתשובה ואמר לה: דבורה לאה, יש לך ראש טוב".

לימים הסביר הרבי מליובאוויטש, בעלה של הרבנית, את השאלה ואת התשובה לאור החסידות.

בבית סבא

השהות הממושכת בבית סבה הגדול הותירו עליה רושם עמוק. שנים רבות לאחר-מכן היא ציינה שתפילותיו המרגשות ומעוררות הלב חרוטות בזכרונה ומצלצלות באוזניה עד היום. "אני יכולה לחזור במדוייק על כל הדברים שנאמרו מפיו הקדוש", אמרה.

כאשר נפל סבה למשכב נותרה חיה מושקא ערה במשך הלילה כדי לטפל בו.

באוקטובר 1917 פרצה המהפכה הבולשביקית שהפילה את השלטון הצארי. הממשלה הקומוניסטית החדשה מיהרה לנקוט בצעדי דיכוי חריפים נגד כל סממן של דת, ורבי יוסף יצחק שניאורסאהן, שהפך למנהיג תנועת חב"ד-ליובאוויטש לאחר פטירת אביו, מיהר להקים רשת מתחרתית של ישיבות, מקוואות ומוסדות דת ברחבי ברית המועצות.

בתו חיה מושקא היתה חלק בלתי נפרד ממאמצים מחתרתיים אלו שהיו כרוכים בסכנת חיים של ממש. כך, למשל, כאשר אביה ביקש להעביר בחשאי מזון ונרות לאחת הישיבות, הוא בחר בבתו חיה מושקא שעשתה זאת מדי יום ביומו במשך תקופה ארוכה.

מאוחר יותר, כשעבר לפטרבורג והרדיפות נגדו התגברו, הוא מסר לה יפוי כח בו הוא מעניק לה סמכות בלתי מוגבלת לקבל כל מסמך רשמי ובלתי רשמי שנרשם על שמו. בשל האימון הרב שרחש לה אביה, יפוי הכח כלל גם הרשאה להעניק אותו לכל מי שתמצא לנכון.

אורחים לא קרואים באמצע הלילה

עבודתו המחתרתית של אביה הלכה והסתעפה והיתה לצנינים בעיני המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, ה'יבסקציה' הידועה לשמצה. בט"ו בסיון תרפ"ז (1927) לפנות בוקר הגיעו פקידי המשטרה החשאית לערוך חיפוש בביתו של רבי יוסף יצחק ולהובילו לבית הסוהר.

ביומנו מתאר רבי יוסף יצחק את החיפוש בחדר בנותיו:

"...עברו רגעים אחדים, וקול הפקיד נחמנסון... מצווה לאמר: אתם לכו ועימדו על פתחי הבית לשומרם, אם יבקש איש להכנס לבית תפתחו לו הדלת לרווחה, ואם יחפוץ איש ללכת גם מחדר לחדר או לדבר ביניהם לא תתנו…

..."ראשונה הלכו לחדר בנותי מ' חי' מוסיא (מושקא) ושיינא יחיו לבקר שם. וידרשו מאתם לאמור להם: מאיזה פארטיע (=מפלגה) המה? ויענו כי הם בהפארטיע של אביהם, בנות ישראל בעז–פארטיינע (=בלתי מפלגתיות) מחבבי ארחות ישראל סבא, ממאסים בשאיפות החדשות".

בעיצומו של החיפוש הבחינה הרבנית בחתנה המיועד, רבי מנחם מענדל – שהפך לימים לרבי מליובאוויטש – כשהוא מתקרב ובא אל הבית. היא קראה אליו דרך החלון: "שניאורסאהן, אורחים באו לבקרנו"! הוא הבין מיד מיהם האורחים הבלתי קרואים באמצע הלילה, ומיהר להודיע לחסידים ולהציל מסמכים 'מפלילים' שהעידו על הפעילות החשאית של חותנו.

רבי יוסף יצחק נאסר בבית האסורים "שפלרקי" שם נגזר דינו למוות. לאחר לחץ בינלאומי הוחלף דינו ל-10 שנות גלות, ומאוחר יותר ל-3 שנות גלות בעיר קוסטרומה. הוא ביקש כי בתו חיה מושקא תצטרף עמו בנסיעה זו. (לקריאה: חלקים מרשימת המאסר של רבי יוסף יצחק).

כמה ימים לאחר שהגיע לעיר, בי"ב תמוז התבשר הרבי כי הוא חופשי ורשאי לעזוב את העיר. "כאשר הגיעה הבשורה" סיפרה הרבנית, "לא יכלתי להתאפק ופרצתי בשירת "ניעט ניעט ניקאווא" (שיר חסידי ברוסית שמשמעותו: אין לפחד מאף אחד, לבד מה' אחד)".

היא גם היתה זו שטילפנה לבית אביה בלנינגרד כדי לבשר את הבשורה המשמחת על שיחרור הרבי.

כאשר יצאו הרבי ומשפחתו את גבולות רוסיה הסובייטית כמה חודשים לאחר-מכן, נלווה אליהם רבי מנחם מענדל, החתן המיועד. פקידי השלטונות שניסו להערים קשיים על רבי יוסף יצחק שאלו אותו: "האם לא תוכל למצוא חתן אחר לבתך?" "חתן כזה אי אפשר למצוא"! הייתה תשובתו החד משמעית.

החתונה

בי"ד בכסלו תרפ"ט נישאה הרבנית לרבי מנחם מענדל שניאורסאהן, בנם של רבי לוי יצחק רב העיר יקטרינוסלב (שלאחר-מכן קיבלה את השם דנייפרופטרובסק) והרבנית חנה. רבי מנחם מענדל הוא גם צאצא של האדמו"ר השלישי של חסידות חב"ד, רבי מנחם מענדל בעל ה"צמח צדק" ונקרא על שמו (והרבנית חיה מושקא נקראה על שם זוגתו).

חסידים מספרים כי את השידוך יזם הסבא רבי שלום דובער.

החתונה נערכה ברוב פאר והדר בורשה שבפולין והשתתפו בה כל ה'מי ומי' שביהדות פולין באותם הימים. אדמורי"ם, ראשי ישיבות ועסקנים באו להשתתף באירוע המיוחד.

"ידוע ומפורסם" פתח אבי הכלה ואמר בטקס קבלת הפנים, "שבעת שמחת נישואין באות נשמות האבות מן עולם האמת... בתור הזמנה לנשמות הצדיקים אבותינו רבותינו הקדושים אשר יבואו לחופה לברך את הזוג, אומר דברי חסידות המורכבים מדברי זקני החתן והכלה" והוא פתח באמירת 'מאמר' חסידות מעמיק שנפתח במילים "לכה דודי לקראת כלה".

בעוד אלפים חוגגים בורשה שבפולין, היו הוריו של החתן כלואים מעבר למסך של ברזל בעירם יקטרינוסלב. הם לא הורשו לצאת ולהשתתף בחתונת בנם בכורם, אך הדבר לא מנע מהם לערוך חגיגה גדולה בעירם. אלפי מברקים זרמו מרחוק ומקרוב המאחלים להורים המאושרים רוב נחת מהזוג הצעיר.

רבי לוי יצחק שניאורסאהן, רב העיר דנייפרופטרובסק ואביו של הרבי מליובאוויטש
המרחק הגיאוגרפי לא הצליח להסתיר את חיבת החותנים לזוג הטרי. במכתב ששלח רבי לוי יצחק לבנו ולכלתו שבועיים לאחר החתונה הוא כתב:

"חיו יחד חיי נחת שלוה והשקט, תהיו שבעי רצון ועונג זה מזו וזו מזה תמיד בכל עת, תלכו יחד תמימי דעים, ורוח אחד לשניכם, כאיש אחד ממש בכל דבר ודבר כל ימיכם לעולם, ונשׂבע מכם רוב נחת וענג בגשמיות וברוחניות.

…"רק בנושא אחד רצוני שתהיו כשני אנשים נפרדים, והוא – בנוגע לכתיבת מכתבים אלינו לעיתים קרובות ככל האפשר. בענין זה אל תסמכו זה על זו, ואל תצאו ידי-חובה זו על ידי זה. כתבו הרבה ככל האפשר ולעיתים קרובות ככל האפשר, בלי שום רשמיות.

"ואת כלתי היקרה, שבעינינו הנך בת יקרה ואהובה, מבקש אני ממך: כתבי הרבה ככל האפשר, וגם אלי. מכתבייך יהיו לי נעימים ויקרים מאד. כתבי בדרך הנוחה לך – באידיש או בשפה הרצויה לך. אינך צריכה לכתוב בצורה "רשמית", פשוט כתבי כפי שאומרים ב"מאמע לשון" (=שפת אם), כפי שאת חושבת ומה שאת מרגישה תמיד. בין הורים וילדים אסור שתהיה מחיצה בשום נושא, ואת ומענדל יחי' הנכם בעינינו דבר אחד ממש, וזוהי גם הסיבה שאני כותב לך ולמענדל יחי' מכתב אחד, ולא מכתבים נפרדים, כי בעיני הנכם דבר אחד. אינני רוצה להרגיש אחרת, ואני משער שגם אצלך כך הדבר…"

לאחר חתונתם התגוררו הזוג הצעיר בברלין, וכשהמפלגה הנאצית עלתה שם לשלטון הם היגרו לפריז. בערים אלו נרשם הרבי ללימודים באוניברסיטאות המקומיות, ומלבד זמני ההרצאות הוא הקדיש את שעות היום והלילה ללימוד תורה. הוא ערך ספרי מפתחות לעשרות ספרי חסידות, הרצה ולימד בבתי הכנסיות בהם התפלל וכן שימש כמזכירו של חותנו.

הרבנית סייעה לבעלה בעבודתו האקדמית וכן בעסקנותו הציבורית. באחד המכתבים כינה אותה אביה "מזכירתי הזמנית".

יהודים שהכירו את הרבי והרבנית מתקופה זו סיפרו על שמירתם הקפדנית של הזוג את הלכות הכשרות. לעיתים היתה הרבנית הולכת מרחק רב לרפת בפרברי פריז כדי להשגיח על חליבת הפרות על-מנת שהחלב יהיה 'חלב ישראל'. וכאשר הגיע חג הפסח ולא ניתן היה להשיג מצות שמורות, היא בררה בעצמה חיטים מהם טחנה קמח ואפתה מצות בתנור קטן בביתה.

לסקירה במלואה מתוך אתר 'בית-חב"ד' - לחצו כאן