מאת הרצל קוסאשוילי

בימים אלה ממש, למרות שאני נטול כל השכלה פורמאלית, שלא לדבר על השכלה משפטית, אני מוצא את עצמי שוקל ביסוס וניסוח של כתב תביעה מהפכני. מדובר בכתב תביעה צרכני ואם אני לא טועה גם ראשון מסוגו.

לא אתעטף באצטלת המומחה שיחשוף בפניכם את העובדה שישנם הרבה נוכלים וטורפים בממלכת הצרכנות והרוכלות, החל במעגלי האגורות לשקלים דרך מחוללי המבצעים המגוחכים בדוגמת "קנה תשעים ותשעה בשמים והבושם המאה עלינו..." וכלה בפרסומות שתוקפות את תיבת ה'ספאם' בדואר האלקטרוני שלנו. הפנקס פתוח והרשות נתונה וכל הרוצה לפשפש בכיסך וליטול, יבוא ויגזול...

הרגלי הצריכה משתנים מאדם לאדם. ומכיוון שאין בי הסמכות המוסרית לדבר בשמכם, אדבר בשמי בלבד ועל אחריותי. לחרדתי, גיליתי לאחרונה שהרגלי הצריכה שלי מטורפים וחסרי כל פרופורציה וגבול. לא מזמן, באיחור אמנם, גיליתי למה. בהתחלה חשבתי שאני לא בסדר, אבל מתברר שזו לא אשמתי המלאה. אני לא מוריד מכתפיי הרחבות את האחריות, אבל בהחלט אינני האשם היחיד, בטח שלא העיקרי. ישנו אשם מרכזי, רק שטרם הצלחתי לשים עליו את עיני ולהפכו לגל של עצמות.

דוגמאות להתהפכות העולם והיוצרות לא חסרות. למשל, רק לפני שלושים וקצת שנה, החלב היה מגיע אלינו בבקבוק זכוכית שקוף, נטול כל תוויות או הרכבים תזונתיים, באופן כזה שספק רב לדעתי היה מוטל בתכולת הבקבוק וטעמו.



אין לי תחילתו של מושג מה גרם להם לאנשים להאמין שאכן המדובר הוא בחלב וגם אם אכן מדובר בחלב, לך תדע מהי רמת הפסטור שלו... האם לא התעוררו במוחם שאלות, כמו: יש מצב שמה שניצב לפנינו, בעצם מים מהולים בכלור? ואולי זה בכלל איזה חומר כימי לשטיפת הקיבה ובני המעיים? ומה אם מדובר בכלל בנוזל המחיקה המכונה 'טיפקס'? מסתבר שאף אחד לא חשב על זה כך. מהסיבה הפשוטה, כי לא היה באמת צורך. בימים ההם קיבלת בדיוק את אותו המוצר שחפצת בו ושילמת עליו.

כמובן שלא היו אז תאריכים אחרונים לשיווק ולא מוקד צרכנות ובטח שלא כתובת שאליה יכולת לשגר מוצרים פגומים ותלונות, הכול היה בוסרי ותמים מדיי. היום, בעולם המשוגע בו אנו חיים, במשימה פשוטה כמו רכישת שלושה מוצרים (שבסוף הופכים לחמישה עשר מוצרים...) אני מוצא את עצמי מתחפר בפינה צדדית בסופר ומנסה לאתר את פריטי המבצע בערימה של שחת. מה הפלא שלמילה קניות מוצמדת אוטומטית המילה 'מסע', זה באמת לוקח ארבעים שנה לפחות לברר מי נגד מי ולמה, מזל גדול שהסופרים נסגרים בסופו של יום.

החדשנות, כמו גם תודעת השירות המבורכת, הפכה אט-אט את רשתות השיווק למפלצות של ממש ואותי לשפן ניסיונות אמיתי, לא פחות. כאילו לא די לי בכך שאני נאלץ להתמודד עם 'הצעות הגשה' מגוחכות ומופרכות ע"ג האריזות הססגוניות, עכשיו מתרגשת עלי מתקפת צרכנות במלוא מובן המילה.

מתקפה שוות ערך לפריצה לבית, וריקון תכולתו, כשההבדל הקטן הוא שהפלישה הזו מתבצעת לאור יום ובשיתוף פעולה מלא מצידי. השבוע חציתי את נקודת השבירה והחלטתי שלא עוד. או שאני משנה את הרגלי הצריכה בהדרגה, או שהרגלי הצריכה הקלוקלים הללו ידרדרו אותי לשינויים בהרגלי הצריחה.

בהן צדק שבשבוע שעבר החזקתי בידי קופסת טחינה גולמית מחברה ידועה ומוכרת שעל גב האריזה הוטבעה תמונה לא ברורה שרק לאחר פזילה ממושכת על התווית מצאתי שהמדובר בלא פחות ולא יותר, בגבעה קטנה המורכבת מתפזורת גרגרי שומשום בצורה לא אחידה ללא כלי קיבול או אבזר קישוט, על גבי שולחן ריק. פזילתי החריפה כשלצד התמונה החידתית הזאת, הופיע כיתוב מאתגר עוד יותר: 'הצעת הגשה'. מה אני אגיד לכם? אם חיפשתם דרכים יצירתיות להבריח את האורחים שלכם, הנה לכם דרך אחת מקורית. תמיד על סלט חצילים תמצאו תמונה של כפית סלט חצילים, לצידו של חציל ענק ושלושה גרגירי פלפל אנגלי והנה לכם "הצעת הגשה" הכי לא פרודוקטיבית שרק אפשר להמציא. אתם מוזמנים לחפש על גבי אריזות המוצרים (כן, גם של חומרי הניקוי והטיטולים) את צמד המילים 'הצעת הגשה' ובטוחני שאתם יורדים לסוף דעתי הנטרפת.

אולם לא על-כך תלונתי, אני מתכוון למשהו אחר לגמרי. אגדה צרכנית ידועה עוסקת במעקב המפורסם בסופרמרקטים אחר הלקוחות. שלא תטעו, לא מדובר במכת מנע לגנבים ולקלפטומנים. מדובר במצלמות המתעדות את הרגלי השיטוט שלנו בין המדפים, 'ריגול תעשייתי' אם תעדיפו לכנות בעדינות את הפלישה הגסה הזאת למרכז העצבים של חיינו, הארנק. רשתות שיווק גדולות, בכל אופן בחו"ל, מעסיקות במשרה מלאה ומדושנת, 'מומחים לחקר התנהגות האדם', הגדרה תמימה לכאורה למפלצות שנוגסות בכיסנו בהתמדה מעוררת התפעלות.



מצלמות סמויות המותקנות בחלל הסופרמרקט הענק מעבירות את תמונות הבובות (אנחנו) המשוטטות בחוסר-אונים במלכודת הצרכנות הענקית שזרועה מוקשים לרוב, היישר למסכי מדעני 'הרגלי הצריכה' שמלפפים בעדינות את הסופרמרקט בחוטי נפץ וחשמל ומכשירים אותה למלכודת תופת.

הממצאים מעניינים, שימו לב: רוב האנשים יפנו ימינה עם העגלה שלפניהם מיד עם כניסתם לסופר, כך שבדיוק במסלול המוות הזה יזרעו לנו בצידי הדרך מטעני צד בצורת מבצעי חיסול ומארזי עודפים מעלי עובש ורימה. הלחם תמיד, אבל תמיד, כמו הביצים ימוקם בסוף החנות. לא עוד: "כן, כן, אני רק לוקח לחם ויוצא, אני כבר מגיע". אם התמזל מזלך ואתה מגיע, זה ממש לא "כבר". ואם "כבר" הגעת לביתך, זה בד"כ על הברכיים, כשאתה מתחנן על חייך בטלפון לעזרת שבעת ילדיך הכחושים והעצלים...

ומה תגידו על פיתויי המשאלה האחרונה, ממש לפני "ההוצאה להורג"? כך באמת מכונה ההמתנה מורטת העצבים בישורת האחרונה לפני הקופה-'הוצאה להורג'. אין מי שלא מכיר את הדוכנים המיותרים המוצבים בצידי הקופות בעודך מתמוטט על מסלול החשבון בניסיון חסר סיכוי מעיקרו להשתלט על תכולת מגדלי השימורים, החלב, הקטשופ (במארז כפול, במבצע!) הפסטות וכמובן הלחם שהביאך עד הלום... בטריות, סוכרות ללא סוכר, מסטיקים ללא מסטיק, סכיני גילוח, חטיפים, מגזינים ומה לא. חסר רק שהכרוז הצורם יצעק: "כן, אתה אדוני עם החולצה האפורה, קח עוד, מה אתה מתבייש?".

ואם זה לא מספיק לכם, קבלו עוד. בדיוק כשכבר נדמה לך ש"חוויית" הקניות המסויטת שלך הגיעה לקיצה המיוחל, כגרנאד פינאלה מתוק מדבש, פונה אליך הקופאית החייכנית (מעניין אגב, למה אין מציאות של קופאים, רק קופאיות?) שמציעה לך בקול מונוטוני, מיומן ורובוטי להפליא:

"אדוני, אפשר להציע לך מבצעים שלנו? יש לנו אקונומיקה במארז של 30 מ"ל לטיולים".

"לא תודה", אתה עונה נחרצות, "בטיולים אני שותה רק מים, הכי טוב מים".

"אולי תרצה חבילה של שש-עשרה חפיסות שוקולד מריר במחיר של חפיסה אחת?"

"לא, לא, באמת תודה, אבל אני חולה סכרת, אסור לי" (מה שנכון נכון).

ולקינוח "יש לנו גם במבצע, שישים סמרטוטי ריצפה חד-פעמיים בעשרה שקלים".



פה אתה כבר מתחיל להתנצל ובו זמנית לפרכס מעצבים: "תראי, אני ממש מצטער, אבל אני ואשתי בקטע של מיחזור, זה מזהם את הסביבה כל הסמרטוטים החד-פעמיים האלה...". והכול שריר ויציב ונכון וקיים, ממש פה ועכשיו והשיטות רק הולכות ומשתכללות בסייעתא דשמיא.

אמור, גם אם באיחור ניכר, אשמח לשים את ידיי על מחולל השיטה האגרסיבית הזאת. אני רק מקווה להכין היטב את שיעורי הבית ולהתארגן על תביעה בסדר גודל שתגרום לאותו 'מומחה עולמי' למכור את כליותיו ואת כליות בני ביתו בכדי לממן את העורך-דין במשפט ואז נראה מה יהיו חלומותיו.

לא יודע מה אתכם, אבל נמאס לי, פשוט נמאס לי לצאת לקנות חלב, לחם ושלושה מלפפונים ולבסוף לסחוב אותם באפיסת כוחות בעזרת עגלה כשאני מתנשף ומיוזע...