במשחק אסוציאציות שביצעתי לאחרונה עם כמה ממכריי, שכולם, אגב, תושבי העיר לוד, נזרקה לחלל החדר המילה "לוד" והשליפות לא אחרו לבוא: "סמים", "ערבים", "פשע" וכן על זה הדרך, בתקווה שהפנמתם שהכתם הלא סימפטי על העיר לוד משתרע מקצה לקצה.

שפע של הומור הרעפנו, כל אחד בתורו, על העיר לוד שנמצאת בשולי המדינה וידועה גם בכינוי "השער של המדינה". אם אני לא טועה מדובר בכינוי שהרבי העניק לעיר בשנת תש"ן.

הערב היה מצחיק ומשעשע מאוד. הרשנו לעצמנו לשחרר קיטור על ה"עיר שלנו", אין הרי בבתי העלמין מצבות שמעוטרות בכיתוב: "נפטר בדמי ימיו עקב הומור עצמי גבוה".

בשורה התחתונה: במהלך כל אותם רגעי התרוממות הרוח וקלות הדעת, אף אחד לא הזכיר את המילה "אתיופים". אפילו לא מילה שמתקרבת לזה. וזה למרות שאני ער לעובדה שגם בתוכי מתחבא לו שד עדתי קטן שמחכה להתפרצות שלו החוצה.
לפני קצת יותר מעשרים וארבע שעות, כמו משום מקום, חלפה לה סופת טורנדו בשכונתי המבורכת והמנומנמת משהו בלוד, וגלי ההדף וההרס נשמעים גם ברגעים אלה ממש, בעת כתיבת שורות אלו.

בבדיקה מאומצת של השטח והממצאים אני מרשה לעצמי לקבוע חד משמעית: מהומה רבה על לא דבר, באמת. יש פה הכול מהכול אם רק תרצו ותאמינו: סחף וגאות של חוסר טאקט, אטימות, מגמתיות וגם... ביש-מזל כמובן. מה לעשות, חזקה מרבותינו: "אפילו ספר-תורה שבהיכל..."

באמונה שלימה שאני משתדל להיצמד לעובדות ופחות לכפות עליכם שעשוע מאולץ. אני עוד לא מכיר מישהו, אפילו לא אחד, מכל מוצא שרק קיים על פני האדמה שלא ספג בחייו הערה/השפלה כזו או אחרת בדבר מוצאו, צבע שיניו והסלסול בשערו. כל מוצא והסטריאוטיפ שלו. הנה, קחו אותי כמשל. מזל גדול יש לי שאני חופשי להלך ביניכם ללא מורא, שכן בידוע שהגרוזינים "זייפני דולרים".

פלא גדול עוד יותר ש"הרומנים הגנבים" לא מסתובבים עם עורך דין צמוד, שיוציא אותם השכם והערב מלשכות שופטים ובתי מעצר. ויש עוד הרבה מהחומר המופרך והלעוס הזה, שבתור ילדים אימצנו לעצמנו כאמת גדולה, הידועים שביניהם: "מרוקאי על הסכין", "רוסים מסריחים", "ראש כורדי" ואחרון חביב "תימני קמצן", כל אחד והגיבנת שלו.

אני בטוח שאינני חד העין היחידי בסביבה, אבל מי שלא שם לב למגמתיות של הכתבה ששודרה אמש בדבר הנערה האתיופית המושפלת, מוזמן להרים טלפון בזה הרגע לקופת החולים בה הוא מבוטח ולהזמין תור בהול לרופא העיניים, ואם אפשר על הדרך, סידרת בדיקות כלליות, מה טוב.

מכיוון שחלפתי בזמן אמת במקום בשעת הראיון, אוכל לספר לכם מספר עובדות, לא תובנות!

השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, בסביבות השעה 8 כשההורים מלווים את ילדיהם לגן ורצים כל אחד לעבודתו ולעיסוקיו. אף אחד מההורים לא היה נלהב לנדב דקה או שתיים מזמנו הגווע בהיסתמך על הפקקים שהשתרכו כבר מהצומת הקרוב.

הראיון עצמו בוצע בחופזה שלא לומר במחטף (יחסית לכתבת שטח עיתונאית). תוך עשרים ומשהו דקות צוות הצילום כמו גם הכתב נעלמו מהשטח.

לכבדי השמיעה שבנינו, הכתב המראיין היה ממוצא... נכון, אתיופי.

ומכיוון שכבר עשרה ימים שלמים חלפו מתום המלחמה, ובמונחים ישראליים מדובר בהרבה זמן ללא דם, דמעות והתפרצויות יצרים ושדים.

בדיוק עכשיו, אין יותר נכון מלתת לצלם ולנו את האפשרות לספור את הנמשים המיוזעים על האף של המרואיין, במקרה הזה המרואיינת הפגועה. כל דמעה ודמעה נספרה ועלתה תחת כסא הכבוד של מעצמת ואלוקיי הרייטינג , חדשות ערוץ 2. "מה נדבר ומה נצטדק, האלוקים מצא את עוון עבדיך..." כפסע היה בין מהדורת החדשות הדרמטית לטקס סליחות המוני הכולל הלקאה עצמית עד זוב דם.

מי שמופתע מהתכונה הכל-כך ישראלית הזאת, לקחת כפית, לחפור במוגלה השותתת ולהפוך אותה במיומנות למעדן גורמה ריחני ואסתטי שירים את היד. מכאן, אני לא רואה אפילו כף יד אחת מורמת, בצדק. ההרגל לתקריב המיותר על פרטי הזוועות שפרושות לפנינו, כבר מזמן נצרב ב- D.N.A שלנו, התרגלנו לזוועות.
אין ספק, מנהלת הגן ענתה בבורות מוחלטת ובחוסר טקט משווע. בערך כמו להביא לניחום אבלים עוגת שיש... ונכון, גם ביאורי ההלכות והפלפול של אותה גברת שהאשימה אותה בהתבוללות בני העדה האתיופית לדורותיה הייתה לא במקום ומביכה עד מאוד, מהסיבה הפשוטה, שגיבובי המלים האלה החטיאו את האמת ובגדול. זו לא הנקודה בטרגדיה הקומית הזאת.

תודו שהטיימינג של התקרית הזאת מעלה חיוך על פנינו המכורכמות, אני מתכוון לסמיכות המשעשעת להשבעת הנשיא השחור הראשון בתולדות אמריקה אי שם בקצה השני של העולם. מסתבר, שעוד טרם כניסתו לבית הלבן הותיר הנשיא אובמה על מפתן דלתו נעלי ענק שספק אם מישהו יוכל להתאים אותה למידותיו.

נשיא שחור לאומה החזקה בעולם כבר יש, ורק אנחנו פה מתבזים שלא לצורך עם בחורה אתיופית (שעל פניו נראית נורמטיבית לחלוטין ושוחרת שלום) שלא התקבלה לעבודה משיקולים רציונאליים וסבירים למדיי שלא נכנסו לגוף הכתבה ולעין הסערה.

בעיניי ראיתי את אחד מהמרואיינים עונה בנחישות ובקור רוח ראוי לשבח במילים אלו פחות או יותר: "תפסיקו לבלבל במוח, זה לא המוצא שלה ולא נעליים (של אובמה, זוכרים?), המוסד הוא מוסד בעל אופי חרדי מובהק וכבחורה לא דתייה, עם כל הכבוד לחופש שלה מהדת, היא לא מתאימה...זה ממש לא משנה אם היא תמניה, עיראקית, פולניה או אתיופית".

הכתב שבחר להיפגע יחד עם בת עדתו המושפלת, במקום להביא את מכלול הדעות והמרואיינים ולאזן בין המצוי לשפוי, השמיט את הקטעים הרלוונטיים ונעלם מהשטח. הכושי אכן עשה את שלו וסיפק את צרכי עמך ישראל, תקריבי בכי וזעם עצור, דרמה ישראלית במיטבה.

אני אמנם עדיין לא אב לילדים המתחנכים בגן המדובר, כך שהדילמה "המוסרית" שלי קטנה משלכם, אבל בואו לא נצטדק. הלא גם אם היא הייתה בצבע הנכון של מעבר החצייה, מישהו מכם ראה אותה בעיני רוחו מגדלת שם דור ישרים מבורך עד כדי זקנה?

מה שכן טעון בירור, למה תמיד אנחנו בוחרים להתייחס לגופו של אדם במקום לגופו של עניין? טרם מצאתי הסבר המניח את הדעת לכך. בנימה אקטואלית אפשר לסכם את המקרה החד-פעמי הזה: מסתבר שיש פעמים שאתה בא אל "פרעה", ויש פעמים, כמו כאן, ש"פרעה" בא אליך, ללא ספק-מעשה שטן.