היו אנשים שדימו את הרב שלמה מיידנצ’יק (מכאן ולהבא: “ר’ שלוימ’קה”) לאיש ‘מוסד’: הוא נמצא בכל מקום, מפעיל קשרים ומזיז פרויקטים, אבל הכל בחשאיות גמורה. אף בדל של מידע לא ייצא מפיו. ואם ישאלו אותו לפשר ענין מסויים בו ‘נתפס’, הוא ימשוך בכתפיו באי-הבנה: “אני?” הוא לא יבין מה רוצים ממנו... רק מעטים יודעים על היקף פעולותיו וקשריו שיש לו לר’ שלוימק’ה עם מאות בעלי החלטה חשובים בארץ. עוד פחות יודעים, למשל, על כך כשר’ שלוימק’ה מגיע למשרדו של פלוני, ויהיה מעמדו הכי בכיר, הרי כשיגיד למזכירה את השם “שלוימק’ה”, הבוס יעזוב את הכל ויגש להכניסו אחר כבוד ללשכתו לזמן בלתי מוגבל... הרב שלמה מיידנצ’יק נולד בעיר מינקוביץ שבאוקראינה. הוריו היו מחסידי פולין, ומשפחתו הקפידה בעקשנות על שמירת המצוות בתנאי המהפכה הקומוניסטית. אבל הילדים אולצו ללמוד בבתי-הספר הממשלתיים. החברה הגויית עשתה את שלה, והנער נגרר אט-אט אחר חבריו, ואף היה חבר בתנועת-הנוער הקומוניסטית. בגיל 17 סיים את התיכון, ואז פרצה מלחמת-העולם השניה. לאוניברסיטה לא היה יכול להתקבל, על-כן נסע לעיר קראסנאדאר שם נרשם לבית-ספר לנהגי רכבות. “לא היה משהו אחר”, הוא אומר. שם החל לחוש את משמעות היותו יהודי. “פתאום הרגשתי אנטישמיות, שקודם-לכן לא הבחנתי בה. התחילו להגיע בשורות-איוב על השמדת היהודים, ובהם הורי ובני-משפחתי. אז התחלתי להתגעגע ליהודים וליהדות”. כשהמלחמה התקרבה, נמלט לעיר טשקנט. שם סיים את לימודיו ונעשה עוזר לנהג קטר. שם גם פוגש יהודים: “היו שם חסידי חב”ד שקירבו אותי בחום ובאהבה, ודרכם גיליתי עולם חדש. חזרתי לחיי תורה ומצוות, ואף ויתרתי על המשך עבודתי מכיוון שלא רציתי לחלל שבת”. בטשקנט הוא עושה את ימי המלחמה, לומד ומתחזק ביהדותו. בתום המלחמה יצא מרוסיה עם קבוצה גדולה של חסידים, ולאחר שהות מסויימת באירופה הוא הגיע עמם לארץ ונמנה עם מייסדיו של כפר-חב”ד. הוא היה בקבוצת העולים הראשונה. בארץ היה באותם ימים מחסור חמור בנהגי-רכבות והוא נתקבל לעבודה. מאז הוא מצא את עצמו עומד בקטר הרכבת, וגומא מאות קילומטרים ברחבי הארץ, בעיקר בקוי חיפה - תל אביב - דימונה. פעם אף נתפרסם כגיבור, כאשר במהלך נהיגת רכבת-נוסעים פרץ זרם קיטור לתוך תא-הנהג: “העוזר הועף החוצה ונפצע”, הוא מספר, “אבל אני הספקתי לבלום את הרכבת ולקפוץ ממנה. רצתי אחריה עד שעצרה ואז נכנסתי לתוך התא הלוהט וסגרתי את ברז הדלק. אם לא הייתי עוצר את הרכבת, היא היתה פורצת במלוא מהירותה לתוך תל-אביב”. מעסיקיו התלהבו ממסירותו עד שרצו למנותו אחראי משמרת, אבל הוא שאל את הרבי והתשובה היתה: רק בתנאי שזה מקדם את הפצת היהדות. “החלטתי להישאר נהג”, הוא אומר, “ולא הצטערתי. אני אוהב את הנסיעה ונותר לי זמן פנוי לדברים האמיתיים - הפצת היהדות”. דומה כי זה הפן הפחות מוכר של ר’ שלמה, הפן המוכר יותר הוא בעסקנותו הציבורית. בעסקנות זו החל כאשר נתמנה ליו”ר ועד כפר-חב”ד, ושימש בתפקיד זה כחצי יובל שנים. הוא הצעיד את כפר חב”ד להישגים מרשימים (וזה ראוי לכתבה נרחבת בפני עצמה). במסגרת עבודתו זו הוא הסתובב רבות במשרדי הממשלה שהיו נתונים תחת שלטון מפא”י במשך עשרות שנים, וכך יצר קשרים עם כל ה’מי-ומי’. למרות האגדות שמסביב, לא רבים יודעים באמת את היקף קשריו עם אנשי הממשלה, הפקידות, בצה”ל או במערכות הכלכליות של ישראל. לא רבים גם יודעים את עומק קשריו הנדירים עם אישים שונים - בהם גם אישים פוליטיים מהשמאל הקיצוני שאוהבים אותו אהבת נפש ומוכנים לעשות בשבילו הכל. כששואלים על כך את ר’ שלוימק’ה, הוא נועץ בך את מבטו הצלול, יחייך ויניף את ידו בביטול. יותר לא יוסיף מילה. זה אחד מסודות ההצלחה שלו: אלה יודעים שסודם מופקד בידים נאמנות. אצל חכ”ית שמאלנית פלונית הוא אורח רצוי בלשכה, ואצל שר אלמוני הוא בן בית, וכך הלאה. אם אפשר ללמוד על עומק הקשר בין נהג הרכבת הוותיק לפוליטיקאים, אולי אפשר ללמוד זאת מביטוי של ראש הממשלה מר שרון שסיפר לא מזמן למקורביו, כי כשהיה מגיע עם רעייתו לילי לביתו של ר’ שלוימק’ה בכפר חב”ד, הוא היה יודע שנכנס מהדלת, אבל לא ידע מאיפה הוא יוצא... די היה להביט ברשימת המשתתפים בשמחות שעשה לילדיו: הנשיאים לשעבר נבון, קציר, והרצוג; שמעון פרס, אריאל שרון, אליקים רובינשטיין, זאבי הי”ד, פואד בן אליעזר, אמנון ליפקין-שחק, אלופי צה”ל לדורותיהם, ועוד רבים. ר’ שלוימק’ה מצידו בנה קשר של אימון בצורה מוחלטת. לא ניצל את קשריו לצרכים אישיים או פוליטיים, אלא דווקא בשביל לעורר איזשהו זיק יהודי חבוי. גולדה מאיר השתפכה פעם לפניו בסיפורים על סבה, שהיה מה’קנטוניסטים’, ובמשך כל השנים לא אכל אוכל מבושל; ואף-על-פי-כן היה ישן עד סוף ימיו על אבן, שמא חטא במשהו בימי הצבא. אחד החכ”ים הידוע בשמאליותו הקיצונית היה מתקשר אליו בקביעות כדי שיקנה עבורו מצות, ארבעת המינים, בדיקת המזוזות בביתו או תפילין לנכדיו. “אנשים ידעו שאיתנו אפשר לדבר על יהדות נטו, בלי שום משמעויות פוליטיות, והם אמנם פתחו את הלב”, מוכן הרב מיידנצ’יק לספר רק זאת. את היכולות הללו הוא מנצל עד היום לטובת פעילותו השוטפת מטעם מוסדות חב”ד במשרדי הממשלה. ר’ שלוימק’ה מסייע לרבים ממנהלי מוסדות חב”ד, והוא עושה זאת בנאמנות ובחשאיות כדרכו מאז ומקדם. רבים ממנהלי המוסדות החב”דיים יודעים את הכתובת לייעוץ ולהכוונה נכונה, ובזכותו הם מצליחים בהפעלת הקשרים הנכונים למען המוסד. העיד באוזניי אחד ממנהלי המוסדות הגדולים, כי לפעמים די בשיחת טלפון אחת של ר’ שלוימק’ה, כדי לפתור בעיות סבוכות. אם צריך לערוך נסיעה או אפילו לקיים מספר פגישות - ר’ שלוימק’ה יעשה זאת במרץ רב, ובזכות ברכת הרבי הוא קוצר הצלחות גדולות. כששאלתי על כך את ר’ שלוימק’ה, הוא לא אוהב להרבות בדיבור. הוא רק מחייך ואומר: “כשאני אומר שאני מכיר את פלוני, הכוונה שהוא מכיר אותי. כי את אותו בכיר מכירים אלפים. כשאני מרים אליו טלפון, אני לא צריך לומר לו מי מדבר. כך אני מכיר את היו”ר של בנק דיסקונט ושל בנק הפועלים, ושל הבינלאומי, ואת האלוף פלוני, והשר אלמוני וכו’. אני עומד בקשר איתם כבר הרבה מאד שנים”. קשריו הענפים של הר”ש מיידנצ’יק עם אישים בכירים במפלגות, ראשי כוחות הביטחון, בעלי חברות ועוד, ידועים לכל. מה שפחות ידוע, שקשר זה, עם כמה מאות אנשים, מתקיים בכל השנים, הן בשיחות טלפון, והן בפגישות אישיות, כשמידי כמה חודשים נערך מפגש שהנו למעשה “ערב חב”ד”, לקבוצות שונות מידידים אלה. לפעמים מתקיים המפגש בבית אגו”ח - 770 בכפר חב”ד, לעיתים במעונו הפרטי של ר’ שלוימק’ה מיידנצ’יק, ופעמים בבתיהם של הידידים. חברי הכולל הלומדים בבניין אגו”ח, מספרים לי כי דבר שבשגרה שאל משרדו של ר’ שלוימק’ה בבית אגו”ח מגיעים ידידים, לפעמים עם נשותיהם, לביקור אישי, מניחים תפילין וסופגים קצת אידישקייט. לא כולם מוכרים מהתקשורת, אך רבים מהם מחזיקים בידם עוצמות ריכוזיות אדירות. ר’ שלוימק’ה מנצל את הקשרים הללו גם להבהיר בצורה חדה וברורה את דעתו של הרבי בענינים שונים העומדים על הפרק - בדיוק כמו פעם, בימים ההם, כשהיה מקבל הוראות מהמזכירות לגשת לפלוני או לאלמוני, לדבר, לשכנע, להפציר ולהשפיע, והכל בחשאיות גמורה. ר’ שלוימק’ה ידע לעשות עבודה מבלי שיכירו בטביעות אצבעותיו. בתיק המכתבים הנכנסים של אגו”ח אפשר למצוא שורה של שמות מוכרים לכל אזרח בישראל. הקשר שלהם עם ר’ שלוימק’ה - כפי שעולה ממכתביהם - הוא משהו שלא מצוי כיום בעסקנות אנ”ש, וגם לא בעסקנות הדתית בכלל. זה קשר ברמה אישית ביותר; יחס של כבוד אמיתי לרבי ולחב”ד, תוך עזרה אמיתית מצדם לעניני הרבי ללא הכללים הפוליטיים של “שמור לי ואשמור לך”. ר’ שלוימק’ה לא מרשה לחשוף מאום. לא שמות, לא תאריכים ולא ארועים. אפשר לשאוב מידע רק על פי הגלוי והידוע. כך אפשר ללמוד על היחס שרחש לו שגריר ישראל בארה”ב בזמנו, מר זלמן שובל שעבר ליד הרבי עם ר’ שלוימק’ה. מר שובל לא התאפק ואמר לרבי: “יש לך שגריר טוב...” אולי סוף סוף תגלה את קוד הצופן: איך רוקמים את הקשרים המיוחדים הללו, איך בונים ומשמרים אותם? “צריך בשביל זה חוש ומסירות”. כלומר? “חוש להכיר אנשים ולדעת מי שייך למה, וכיצד מדברים עמם. “תראה, לחב”ד אף פעם לא היו חברי כנסת ולא שרים. מעולם לא הייתה לנו מפלגה בכנסת. כשהגענו לכפר חב”ד והיינו צריכים קשרים, לא היה לנו. כי אז הכל היה מפלגתי; לכאורה זה היה לרעתנו. אבל בסופו של דבר הגישה של הרבי של המנעות מפוליטיקה, הוכיחה את עצמה. דווקא בזכות זה הצלחנו לקבל מכולם, אני מתכוון לכל המפלגות. לכל מפלגה, למי שפניתי, תמיד עזרו”. אמרת גם שצריך ‘מסירות’, מה כוונתך? “הכוונה לקביעות. תראה, אתה מכיר שר או ח”כ או אלוף בצה”ל, זה אדם שקשה מאד לרמות אותו. הוא מרגיש היטב אם אתה ידיד אמת שלו, או שאתה מנצל אותו, או שאתה מאלה שהוא עושה לך טובה היום ומחר אתה כבר לא מכיר אותו. “נקודה נוספת שצריך לדעת בעסקנות: אין הבדלים בין גדולים וקטנים. גם הפקיד הקטן ביותר יכול לעשות לך את הטובה הכי גדולה - אפילו מזכירה פשוטה שיושבת בחדר המבוא של אישיות מסוימת. היא רגילה ששתדלנים מגיעים לפגוש את הבוס שלה, ובדרך כלל אפילו לא אומרים לה שלום. אני מעולם לא חלפתי על פני מזכיר, מזכירה, או עוזר, ולא התייחסתי. היחס עושה את שלו: זו מבקשת ברכה לשידוך, ואחרת מבקשת ברכה מהרבי לילד החולה, וכן הלאה. בהזדמנות אחרת הם יפעלו עבורך מכל הלב גדולות ונצורות...” רקמת קשרים עם אינספור אישי ציבור במגזרים ובמעמדים שונים: יש מישהו מהעסקונה שאתה באמת מתגעגע אליו (חוץ משז”ר שידוע שהיה לך עמו קשר נדיר ומיוחד (ראה מסגרת))? ר’ שלוימק’ה צוחק: “פעם הייתי בכינוס סנטורים בארה”ב ושאלו אותי על שז”ר אם זה נכון שנשיא המדינה הוא ידיד חב”ד? אמרתי להם שאתם שואלים את האיש הנכון, ואני אומר לכם כי התשובה היא שלילית. הוא לא מקורב לחב”ד. כולם התפלאו, איך ייתכן, הלא כולם מדברים שיש קשר אמיץ בינו לבין חב”ד? ואני אמרתי להם: הוא לא ידיד חב”ד - הוא חב”דניק... “בכל אופן, עיקר הקשרים שהיו לי, היו עם אישים ממפלגת מפא”י, או לימים המערך ומפלגת העבודה. הליכוד לא היה בשלטון עד שנת תשל”ז, ובשנים ההם אי אפשר היה להעזר בהם בשום תחום. היה לי קשר אישי עם כל ראשי הממשלה מטעם מפא”י (חוץ מבן גוריון, שבזמנו עוד לא עסקתי בצרכי ציבור) היה לי קשר עם כל הרמט”כלים וכל האלופים. לא היה אלוף שלא הכיר אותי”... איך עושים את זה? “זו עבודה שנמשכה הרבה שנים. אם הייתי עושה את זה בחמש שנים, שאלתך היתה במקומה, אבל זה נעשה במשך הרבה מאד שנים. כל אחד מביא עמו חבר נוסף”. כולם היו קשורים במידה זו או אחרת לרבי? “איזו שאלה?! לפני ראש השנה, קודם נסיעתי לרבי, הייתי אוסף מהם פנ”ים, וכולם היו כותבים בשמחה את עצמם ואת בני משפחתם”. אתה יכול לספר על ניסים שקרו להם? ר’ שלוימק’ה כדרכו, כשהוא מגיע לפרטים, הוא לא מדבר. מקסימום חושף טפח ומכסה טפחיים: “אני לא מלומד בניסים, אבל היה להם הרבה דרך ארץ לרבי ולחב”ד. אם מישהו מהם היה אצל הרבי, זה היה נושא לשיחה; או שבהזדמנויות האחד היה מספר כי ביקר בכפר חב”ד, והשני היה מספר על הקפות שניות בהן השתתף בכפר. כשהם היו משוחחים ביניהם והיו מגיעים לנושא החב”די, הם היו מתגאים לומר “גם אני שייך לחב”ד”... הרב שלמה מיידנצ’יק זכה כל השנים ליחס מיוחד מהרבי, הן כעסקן ציבור, הן כנהג רכבת, הן כפעיל במבצעים והן כאדם פרטי. אינספור מכתבים, תשובות ופתקים זכה לקבל במגוון עצום של נושאים שעמדו על הפרק. אחת ההתייחסויות הפומביות הנדירות היתה בסיום ההתוועדות בערב ראש השנה תשד”מ, כאשר הרבי הכריז כי הוא אינו סתם ‘טנקיסט’, אלא מנהיג רכבת שלמה... מה היה אז? “היה זה לאחר ההתוועדות, כשהרבי חילק דולרים לציבור באמצעות הטנקיסטים. אני לא ניגשתי כיון שאינני טנקיסט. לפתע הרבי אמר בחיוך “נמצא כאן אחד שהוא לא רק טנקיסט אלא מנהיג רכבת שלימה (ר גרנצען טריין) ועושים שם מבצעים, תפילין, אידישקייט. את הרכבת הוא מנהיג למקומה, אבל הענווה היא לא במקומה. הוא מתחבא באיזשהו מקום כאן”... שמעתי את זה וכולם שמעו את זה, אולם נשארתי לעמוד במקומי. לפתע הריל”ג סימן לי לגשת. הגעתי, והרבי נתן לי דולרים כדי לחלק לאנשים שהיו נוכחים, והוסיף: “אל תשכח לקחת גם לעצמך”... למה הרבי התכוון שמניחים תפילין ומדברים על אידישקייט ברכבת? “במשך כל השנים בעבודתי כקטר רכבת, עשיתי מבצעים בזמני הפנוי. כשנסעתי לדימונה, למשל, לאחר שעבדתי 16 שעות, בדרך חזרה החליף אותי נהג אחר, ואני נכנסתי לקרון מצויד בשתי זוגות תפילין שלקחתי עמי מראש, והצעתי לאנשים להניח תפילין. הקונדוקטורים (ברכבת יש צוות, כאשר הקטר הוא ראש הצוות) היו מספרים לנוסעים בחשיבות כי אינני סתם ‘תפרן’ ‘דתי’ אלא נהג רכבת, בעל ייחוס...” ר’ שלוימק’ה צוחק כשהוא נזכר באחת האפיזודות המשעשעות שארעו לו במסגרת זו: “כשהסתובבתי פעם באחד הקרונות, בא אלי סטודנט ושאל: תגיד זה נכון שאתה נהג רכבת? נכון. אז מי בקטר כעת? השבתי: אתה לא מבין שאני עושה את העבודה של רבש”ע בעוד הוא עושה את העבודה שלי ומוביל את הרכבת?... הסטודנט נבהל, הפשיל שרוול ואמר: “מהר, מהר, תניח לי תפילין ותחזור לקטר...” האיש, בה”א הידיעה, שייצג את חב”ד בארה”ק במשך עשרות שנים, היה ר’ שלוימק’ה. אצל הבכירים הוא נקרא בפשטות: “מיידנצ’יק”. שנים לא פשוטות עברו עליו בעסקנות הציבורית. את עבודתו כיו”ר ועד כפר חב”ד הוא עשה במקביל לעבודתו ברכבת ישראל. בימים הוא היה מתרוצץ למען המוסדות שאותם ייצג ב’חלונות הגבוהים’. אך בלילות, כשהכל נמו את שנתם, היה הרב מיידנצ’יק נמצא בתא-הקטר של אחת מרכבות-המשא הנעות במסילות הדרום, כשידיו האמונות אוחזות בהגה. “אני אוהב את העבודה הזאת”, הוא אמר פעם. “בעבודה הציבורית אני עובד מאוד קשה, והלילות, ברכבת, הם בשבילי כמו מנוחה. לילה, שקט, הרכבת נוסעת בין חולות הנגב והראש פנוי לחשוב. יכולתי לפרוש לגמלאות, אבל אני יודע שתחסר לי השלווה שנהיגת הרכבת מעניקה לי”. למרות שזה נשמע כל כך פשוט, זה היה רחוק מכך: “זה היה קשה מאד”, אומר ר’ שלוימק’ה היום, במבט של עשרים שנה ויותר לאחור. “אני זוכר שכשבנינו את השיכונים החדשים, ר’ מאיר פריימן היה אז המזכיר שלי, אלא שהוא נלקח לשלושה חודשי שירות מילואים, ואני נשארתי לבד עם עומס העבודה האדיר. החלטתי שמה שיהיה יהיה, ולקחתי לעצמי חופש ללא תשלום חודשיים-שלושה מרכבת ישראל - גם זה לאחר פרוטקציה גדולה, כי הייתי צריך למצוא נהגים אחרים במקומי. הודעתי על כך לרבי, ותיכף הגיעה תשובה מהירה של הרבי: “לחזור לעבודת הרכבת בתור נהג”. (אגב, מעניין שבכל התשובות של הרבי אלי בנוגע לרכבת, הרבי הדגיש “נהג רכבת”. כידוע, הנהגים מתקדמים במשך הזמן, והופכים למנהל משמרת ומשם מטפסים בתפקידים. אני הייתי נהג כבר בשנת חמישים. כל אלה שלמדו אצל התלמידים שלי, כבר הגיעו לתפקידים בכירים בעוד שאני נשארתי ‘בעל עגלה’. כיון שהרבי הדגיש זאת באופן קבוע, הבנתי שהרבי לא רוצה שאתקדם הלאה, אלא אשאר בתפקידי). כשקיבלתי את התשובה מהרבי, חזרתי כמובן מיד לעבודתי. עשיתי אז את כל הפעילות בין רכבת לרכבת, כיון שהרבי לא נתן לי לעזוב את הרכבת אף לא ליום אחד. הרבי לא עשה הנחות. אני זוכר שזמן מה לאחר שהגיעו השלוחים לארה”ק בשנת תשל”ו, קיבלתי אז הוראה להביא את השלוחים לראש הממשלה רבין, בכהונתו הראשונה. הלכתי איתם לפה ולשם והכל מתוך ‘שטורעם’, במקביל לתורנויות הרכבת שלי. “באחד הימים זומנה פגישה עם ראש עיריית צפת דאז, מר נחמיאס. היה לי מאד קשה למצוא זמן פנוי ולעלות לצפת. החלטתי לוותר הפעם על הנסיעה לצפת. איכשהו זה נודע ומיד קיבלתי טלפון מהרב חודקוב שאמר לי: ‘אתה הרי השגריר של הרבי שם, מה זה שאינך עולה לצפת, איזה פנים יהיה לזה?’ “מיד עשיתי החלפת משמרות עם נהג, ועוד נהג, כדי שימלאו את תורנות המשמרת שלי, ועליתי לצפת, כמצווה ועומד”. הפעילות הציבורית העניפה של ר’ שלוימק’ה פסקה באמצע שנות הממ”ים. לבחירות וועד כפר חב”ד שנעשו אז, הרב מיידנצ’יק לא הגיש את מועמדותו. הוא פרש, והוא שב לביתו. האשה בוודאי שמחה... “אשתי ע”ה התלוננה לרבי כבר בשנים הראשונות שאני בכלל לא נמצא בבית; או שאני ברכבת או בעסקנות. אבל הרבי לא וויתר על הפעילות, ובשונה ממקרים אחרים בהם עורר הרבי את הבעל לא לזנוח את העזרה בבית - הרבי כתב לה כי עבודתי חשובה ובזכות זה נזכה לרוות נחת מהילדים... היא כמובן הסתפקה בדברים הללו. “הפרישה (הזמנית) מהעסקנות היתה מהפך אמיתי בחיי”, מודה ר’ שלוימק’ה. “עבורי זה היה מאגרא רמא לבירא עמיקתא”. לא אחת אנשי פוליטיקה מהשמאל ואפילו מהשמאל הקיצוני, התגאו בקשרים שלהם איתך. האם אין בכך טעם לפגם, כאשר הדבר יכול להתפרש כמתן לגיטימציה למעשיהם בעניני שלימות הארץ? שאלה זו רלוונטית ביותר בתקופה זו, כאשר ידוע על קשריך החמים והאישיים עם ראש הממשלה? דרכה של חב”ד נקבעת בלעדית ע”י הרבי. תדמיין לעצמך את התקופות בהן עורר הרבי בכל הזדמנות על ‘מיהו יהודי’ או על ‘שלימות הארץ’, ועורר מתוך כאב עמוק על ההשלכות הרות האסון של המהלכים הללו וכו’. לנו עסקני חב”ד, בודאי שעלו מיד הרהורים נוספים באשר לשימור הקשר עם אותם פוליטיקאים שמובילים את המהלכים המסוכנים, וזו תגובה הכי פשוטה של כל חסיד ששמע זה-עתה את התבטאויות החריפות מהרבי. אבל הרבי הורה לנו מפורשות להמשיך את הקשרים. על עצמי אני יכול לומר בהחלטיות כי הרבי לא הרפה ממני בענין זה, ושלח אותי בשליחויות רבות שלא אפרט כאן, על מנת לחזק את הקשר עם אותם יהודים. ולכן לדעתי הדרך של הקפאת הקשרים בגלל ענין זה או אחר, היא לא דרכה של חב”ד. לאחר הפרישה הרשמית, ר’ שלוימק’ה לא פנה למנוחה. בשנים הספורות עד התמנותו לתפקיד יו”ר אגודת חסידי חב”ד בארה”ק בשנת תש”נ, הוא פעל להקים את עיר חב”ד בירושלים, המשיך לטוות ולשמר את קשריו עם כל ה’מי ומי’ בישראל,–דבר שתפס את כל סדר יומו. כאמור, בשנת תש”נ נקרא ר’ שלוימק’ה על ידי רבני חב”ד לעסוק בעסקנות הציבורית, בתפקידו כיו”ר אגודת חסידי חב”ד בארה”ק. מתי נכנס הרב מיידנצ’יק לעסקנות הכלל? “בשנים הראשונות של ההתיישבות בכפר עסקו רוב התושבים בעבודה חקלאית, דבר שתבע מהם עבודה רבה והכנסה מעוטה. מטעם ‘הסוכנות’ קיבלה כל משפחה מהמתיישבים החדשים חמישים עופות לגידול, וכל שתי משפחות טיפלו בפרה אחת, וזאת מלבד העבודה בשדה. במצב כזה, מובן כי ניהול ענייני הכפר לא נעשה בצורה משביעת רצון, ובוודאי לא את רצונו של הרבי, אשר באיגרות אל וועד הכפר דרש ודרש, להוסיף, לשפר, להתפתח. ראשי הוועדים הנבחרים לא החזיקו מעמד בתפקידם יותר משנה, במקרה הטוב, שכן קשה היה לעמוד בדרישות הללו, שהצריכו המון זמן של עסקנות לטובת הכלל, שעה שהפרט בקושי מצליח לעשות לפרנסתו. “מן הבחינה הזו, הכלכלית, הייתי במצב מיוחד. עוד בתקופה הראשונה לבואי ארצה, בשנת תש”ט, כבר התקבלתי לעבודה כנהג קטר ב’רכבת ישראל’. קבלתי כמובן משכורת שאי-אפשר להתעשר ממנה, אך בהשוואה לאחרים הייתי בהחלט מסודר. זו הסיבה שהביאה את הרב נחום טרבניק עליו-השלום - מי שלימים היה לרבו של הכפר - לבקש ממני להקדיש מזמני לטובת ניהול ענייני הכפר. “הסכמתי, וההתחלה הייתה ממש בפעילות אקראית, כשאני משמש כחבר ב”וועדת מסים”, שתפקידה לגבות את התשלומים הנחוצים מן התושבים לטובת פיתוח הכפר. מצחיק להזכר היום איך הייתי ממש “ירוק” בענייני כספים, וכיצד נדהמתי כשהתחילו להסביר לי על אפשרות לתשלום בהמחאה (צ’ק). חשבתי לעצמי, אם רק צריך לכתוב, אז למה יש בכלל בעיות כספיות?... “אבל עד מהרה נכנסתי חזק לעניינים. בבחירות של שנת תשי”ח נבחרתי ליושב-ראש הוועד, ועמי צוות חדש, קבוצה של כוחות צעירים נוספים, ביניהם זכורים לי ר’ זעליג אלטהויז ור’ יוסקה פרמן, עליהם-השלום, וייבדלו-לחיים, ר’ ברוך גופין, ר’ יחזקאל שפרינגר ור’ יחיאל נפרסטק. “עד מהרה עברתי לעסקנות רחבה יותר לטובת הכפר, כלומר, בפעילות מחוצה לו. מורה-הדרך שלי בפעילות הזו היה החסיד הבלתי-נשכח ר’ פינייע אלטהויז, ויחד עמו היינו נפגשים עם הנדבנים מחו”ל, מציגים בפניהם את הכפר, ולאלה שביקשו, אפילו עורכים היכרות עם ה”בהמות” שהם עצמם תרמו למשק החסידי החקלאי... לביקורים אלו בכפר היה ר’ פינייע מביא עמו את ה”פני” של זקני חב”ד בתל-אביב, כמו המשפיע הרב שאול-דוב זיסלין עליו-השלום, ובפני האורחים הנכבדים היו מוצגים ה”איכרים שלנו”... “אז גם התחיל הקשר עם שז”ר. בתחילה, לא היינו אנחנו הצעירים מגיעים אליו בגפינו, כי שמענו שיש לו חיבה מיוחדת ל”זקני החסידים”, ולכן היינו דואגים שהם יתלוו אלינו לפגישות עמו. אחר-כך, כשהכרנו אותו יותר, כבר לא היה צורך בכך. גם לא היה צורך בקביעת מועד לפגישה עמו. הוא פשוט נתן הוראה למזכירתו האישית, תיבדל-לחיים הגברת שולמית כהנא, שלאנשי חב”ד יש לאפשר דלת פתוחה. הסדר הזה נמשך גם מאוחר יותר, בעשר השנים בהן הוא כיהן בתפקיד נשיא-המדינה. “העזרה ששז”ר נתן לכפר חב”ד במשך כל השנים, זהו דבר שאי-אפשר לתארו. הוא עשה למעננו כל שיכל, גם בתקופות הקשות, וגם במקרים שהופעלו עליו לחצים שונים מסיעות שונות. לא תשכח פעילותו הנחרצת לטובת צביונו הרוחני של הכפר, כאשר אלו שהתיישבו בתחילה על חורבות הכפר הערבי הישן החלו לעזוב את המקום - הם עברו לצפריה השכנה - ולא היה אכפת להם בכלל אם בכפר שלנו יתיישבו גם טיפוסים שלא יסכימו להתאים עצמם לאורחות המקום. “במובנים מסויימים היה הסיוע של שז”ר כזה, שהרגשנו שהוא ניתן לנו רק מצד שייכותו לאנשי-שלומנו, שאז לא אכפת לו גם לעשות מעשים שהם “מעל לפרוטוקל”. אני, שהייתי מגיע לביתו כמעט מידי יום - הדבר התאפשר לי במסגרת עבודתי כנהג רכבת בקו ירושלים-תל-אביב - נהגתי לדון ולהתייעץ עמו בעניינים שונים, ואני זוכר למשל איך פעם סיפר לי על משלחת האמורה להגיע למשרדו, כאשר בכוונתה להתלונן על היחס הטוב שהסוכנות מעניקה לנו, אנשי חב”ד. הוא ביקש שאשאר במשרדו, מוסתר בחדר הפנימי, כדי שאשמע את דבריהם ואוכל לייעץ לו מה לענות להם, כאשר יצא לרגע להתפנות... “הרבי עצמו הפנה אותי להיוועץ בשז”ר בעניינים שונים. אני זוכר למשל פעם שהוא אירח בארץ את אחד ממנהלי הג’וינט וביקש אותו לתמוך בחב”ד. כאשר בסופו של דבר קיבלנו את התמיכה הזו, והתעוררה שאלה לאן ילך הכסף, הורה לי הרבי “להריח” אצל שז”ר מה היו התוכניות שלו...”.