איך קורה שאנחנו מופתעים בחיים? איך קורה שאנחנו מתאכזבים מהמשפחה או מהעבודה? למה לא הולך לנו בחיים כמו שאנו מצפים?

נתחיל במקרה שקרה עם אחד הזוגות שבאו לאימון אצלי, האישה קבלה על כך שבעלה לא מחמיא לה, לא מעודד אותה, ולא מודה לה על שום דבר שהיא עושה בבית, הבעל מיד אמר "אבל את שולטת על הכל ביד רמה, מה את צריכה את מילות הערכה הקטנות שלי?"

התנהגות זו של הבעל מצויה אצל אנשים רבים. אנו, כבני אדם, יש לנו תכונה להתרגל מהר לדברים שונים ולאחר זמן זה נהפך לנו לדבר טבעי. יש לזה צדדים חיוביים, כך אנו לומדים לעשות את עבודתנו במהירות וביעילות, או לדוגמא הנהיגה נעשית לנו כדבר טבעי, וכך אנו יכולים להתקדם הלאה בחיים ולא צריך ללמוד כל יום את אותו דבר.

אך 'שני צדדים למטבע', החיסרון שבזה הוא שגם ביחסים האנושיים אנו רואים את הכל כטבעי, זה נראה לנו ברור שילדינו ישמעו בקולנו, זה נראה לנו ברור שיש לנו חברים, עבודה וכו'. גם מה שבן/בת הזוג שלנו עושים למעננו נראה לנו כמובן מאליו, ועוד יותר אנו בטוחים שהתנהגותנו כן מביעה הערכה ושהם אכן רואים את הערכתנו.

פרשת השבוע מתחילה בפסוקים דלהלן: (פסוק ב) וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'; (ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם; (ד) וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה".

נשאלת השאלה, למה הקב"ה שוב היה צריך להוכיח למשה מי הוא (הקב"ה)? הרי בפרשה שקראנו בשבת שעברה מסופר שהקב"ה דיבר אל משה מתוך הסנה, והרי המראה הזה עצמו היה דבר גדול שמשה היה נפעם ממנו, ובנוסף כבר אז, מתוך הסנה, הקב"ה אמר למשה מי הוא, ומה הוא,(הקב"ה), ומה רוצה ממנו.

מה שאנחנו יכולים ללמוד מזה, שעל אף שהקב"ה אמר למשה שהוא יהיה איתו לאורך כל הדרך, עדיין הקב"ה לא לקח את הקשר עם משה רבנו, או את האמון שמשה רבנו נתן בו, כמובן מאליו, הקב"ה חזר על הדברים עוד פעם.

זה שאנו רואים שאפילו הקב"ה לא לקח את הדברים כמובן מאליו מלמדנו שגם אנו לא אמורים לקחת את החיים שלנו ואת מה שאנשים עושים למעננו כמובן מאליו. כאשר אנו נסתכל על הקשר שיש לנו עם האנשים הקרובים אלינו בתור דבר שלא מובן מאליו, כשנחשוב מה היה מצבנו לולא הקשר הזה,  אנו בעצם יכולים להפוך כל יום 'רגיל' בחיינו ליום מרגש ומיוחד, כי אם אנו נתרגש מהקשרים שיש לנו עם בן/בת הזוג, עם הילדים, המשפחה והחברים אז הקשרים האלה יראו אחרת לגמרי, הקשרים האלה יכולים להצמיח אותנו ואת הסובבים אותנו.

דבר נוסף שאנחנו יכולים ללמוד מזה,  שכאשר אנו רוצים שמישהו ישתף איתנו פעולה כדאי שנוודא  שהוא מחובר לאותה מטרה איתנו, ולבדוק את זה שוב מידי פעם. שלא נחשוב שאמרנו פעם אחת ובזה נגמר התפקיד שלנו בעניין, ואם זה מצריך אותנו לחזור על הדברים שלנו שוב כדי לדרבן אותו, אז ככה נעשה.

שאלה נוספת היא, למה כתוב "וידבר אלוקים אל משה" ואז שוב "ויאמר אליו"? למה כפילות הלשון הזו?

יש מצבים שאנחנו אומרים לאנשים שתחת פיקודנו מה לעשות, ואנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהם צריכים לבצע את בקשתנו מפני שתפקידנו להורות להם. גם פה אנחנו יכולים לראות שהקב"ה לא לקח את זה כמובן מאליו אלא "וידבר" - הקב"ה קודם מורה למשה מה הוא צריך לעשות, אבל לאחר זה הקב"ה מסביר לו - "ויאמר" - למה כדאי לו לעשות את מה שהקב"ה ביקש ממנו, ובעצם חיבר את משה רבנו למטרה, ולזה באה כפילות הלשון. כך גם אנו, בזכות סגנון הדיבור שלנו ונקודת המבט שלנו ששום דבר לא מובן מאליו יכולים להוציא, בע"ה, את עצמנו ואת הסובבים אותנו מהמצרים (-לשון מיצרים) הפרטי שלנו.

שאלות שמאמן היה שואל אותך באימון:

1.אלו דברים אנשים סביבך עושים למענך ואתה מקבל כמובן מאליו על אף שפעם היית מתרגש מהם?

2.על איזה דברים אתה חושב (ואולי גם בטוח) שאתה כבר לא צריך להודות?

3.באיזה מקרים אתה בטוח שהערכה שלך מובנת מאליו?