מערכת COL
|
יום י"ט טבת ה׳תשס״ט
15.01.2009
על קרבות, מלחמות ושמות ● הרצל פינת ליובאוויטש
מה ההבדל בין המלחמות של אז והיום? ● מדוע אין מה להתרגש מהמאמר ב"יתד נאמן"? ● ואיך השם "הרצל" הפך לסיוט מתמשך? ● בטור "הרצל פינת ליובאוויטש" מאת הרצל קוסאשווילי - תקבלו את התשובות למאמר המלא
הרצל קוסאשוילי, COL
עת לבכות, אבל לא עכשיו. שלוש מלחמות במספר צרובות בנוף חיי הבוגרים: מלחמת המפרץ, מלחמת לבנון השנייה (והכושלת) והמלחמה הנוכחית הקרויה בפי כל, מלחמת החמאס או מלחמת שלום הדרום, איך שתרצו.
יודעי דבר ומביני קרב, מגוללים באוזניי את היסטוריית סיפורי הגבורה והאווירה הכללית ששררה בארץ בעיתות צרה ומלחמה מעין אלו. "הרדיו אמנם לא היה רב-ערוצי כמו היום, אבל בכל עצירה על הסקאלה, היית שומע שירי מלחמה ומורשת קרב, בתרועת לחימה וניצחון. "שירים להרמת המוראל", קראו לזה אז. כנראה שבימים ההם ידעו דבר או שניים על לוחמה פסיכולוגית ותוצאותיה.
"היום, אם תשים לב", אומרים לי, "ובכל יום מימי המלחמה האחרונים, לפני החדשות ואחריהן, מתנגנים להם למגינת ליבנו, שירי עצב ויגון, דיכאון ודפרסיה עמוקה. אבל כללי משתלט על התקליטיות של תחנות הרדיו בישראל".
"מה הפלא?", אני עונה-שואל. "יש לנו ארגונים מיותרים בדוגמת 'ארבע אמהות' ו'שבע סבתות' שצורחים אל מול כל מיקרופון חשוף, כמה מהר צריך לצאת מעזה, בלה בלה בלה. מה נדבר ומה נצטדק..."
מי שחשב-האמין שהמלחמה הזאת הולכת להיות סטרילית ונקייה מזוועות, הוא טיפש, דמגוג ושרלטן חסר מצפון. אתם יודעים מה? במקרה הזה, כל התשובות נכונות. צה"ל לא ניצח במלחמותיו בשני העשורים האחרונים, לא מעט בגלל היללות ואנחות השבר מצד ארגונים מצפוניים בדוגמת אלו. צבא בהגדרתו נועד להילחם. הצבא מושתת על הנכונות לספק ביטחון אף במחיר הכבד של הרג ושפיכות דמים, ככל שיידרש. לצער כולם, כל צבא מתאמן ושואף להיות מכונת הרג משומנת ביום פקודה. אחרת, אין טעם בלצאת לקרב כשהתאבדות קולקטיבית מגורדי שחקים יותר הגיונית ופחות כואבת.
"זה לא ייאמן", לוחש על אוזני חייל קרבי לשעבר משכונת מגוריי. "כל היום רק בוכים פה. שיבכו לפני המלחמה, שיבכו אחרי המלחמה. במלחמה - שיילחמו!".
אכן, שבוע קשה עבר על כוחותינו, אין מקום להתייפייפות, מלחמה זה דבר רע, רע מאוד. כנראה שהציפייה לראות את החמאס על הברכיים, מניף דגל לבן בהכנעה, חייבת לעבור דרך מלחמה קשה וסיזיפית. אף-אחד לא בנה על מבצע של שבעה-עשר ימים או יותר. ככלות הכול, כנראה שהמלחמה הזאת לא מוגבלת בזמן והמטרה הסופית עדיין לא הושגה.
יש לציין לשבח שהיוהרה והזחיחות שאפיינה את מערכת הביטחון כמעט ונעלמה כליל. יותר ויותר חיילים ומפקדים מציינים בראיונות ובשיחות עם כתבים ועיתונאים, את תקוותם ואמונתם בצור ישראל וגואלו.
רמטכ"ל צבא ארה"ב במלחמת המפרץ כמדומני, הגדיר בתקופתו מטרה סבירה והגיונית שהייתי קונה גם היום וסומך עליה את שתי ידיי: "בואו נעשה סדר בדברים: תפקידו של א-לוקים הוא לסלוח לחיזבאללה. תפקידנו, לארגן את הפגישה...".
כן יאבדו כל אויבך ה', אמן כן יהי-רצון.
ותצאנה שתיים דובים...
בטוחני שיש תאריך לתחילת המלחמה בדפי ההיסטוריה הכתובה. אני מתכוון למלחמות הליטאים בחסידים. זה בטח התחיל עוד לפני אדה"ז והגאון מוילנא. והסיפור על סבלו של אדה"ז בבית המתנגד שהיה באין-ערוך לסבל המאסר עצמו, ידוע אף הוא. היום אפשר לומר, ספק בגיחוך וספק ברצינות שהליטאים של היום הם לא הליטאים של אז. האידיאולוגיה, המעוותת אמנם, הייתה פעם נר לרגלם.
אפשר לומר הכול על המתנגדים דאז וצריך לומר את האמת. אבל, ללא ספק, הם היו רציניים ועקביים במלחמתם בחסידים.
הפרודיה/טרגדיה התחילה אי-שם בשלהי שנות השבעים, כשאותו האיש השתלח ברבי ובחסידים ממניעים ברורים של מרמור ואכזבה אישית. אגדות לרוב שזורות במפץ הראשוני בנינו לבינם בדור האחרון, אין מי שיפרוך או יאשש אותם לצערי.
כנער צעיר, אני זוכר היטב את נאומיו המתלהמים, העילגים והלא ברורים של מנהיגם. ברוב טעותו כי רבה, בחר בהשתלחות גרוטסקית ולא עניינית, במקום לצלול בפלפול תורני מעמיק ומשכיל לעיני מאמיניו ושומעי לקחו. מאמר השטנה וההבל שפורסם השבוע בביטאונם בעטיפת צלופן מזמינה של "דברי תורה והתעוררות" לא הפתיע אותי, הם מיומנים בלזרות חול בעיני הקהל. שומר פתאים ה'.
חלק מהתגובות להתפרצות השטנה האחרונה קראו בחרי-אף להיפרע מהם באמצעות הצבעה או הימנעות מהצבעה למפלגה כזו או אחרת. חלק אחר הציע להציף את מערכת העיתון בתגובות נזעמות וכו'. אני אומר, יהי להם אשר להם. או כמאמר פתגם רוסי עתיק יומין: "כלב זקן, כבר אי אפשר לאלף".
מעיד אני עליי שמים וארץ ויש בי הנכונות להישבע בנקיטת כל חפץ כבד ובעל ערך, שמעולם לא תליתי תקוות באחדות עם הליטאים. בכל זאת, יש עבר הווה ועתיד לקרב החד-צדדי שמתנהל במערכה וותיקה זו.
בסופו של דבר, חשוב לזכור שיד החסידים על העליונה ולו בגלל שכל חטאם של החסידים (במקרה הזה, אנו חסידי חב"ד) שהם אקטיביים ואנחנו פאסיביים. נו, איך קוראים לזה? כן, "נעלבים ואינם עולבים".
ואלה שמות
"הרצל זה שם של סיטרא אחרא, תחליף לו מהר את השם". כך, בעיניים רושפות גחלים ולהבות, ניסה לפני כעשרים שנה, יהודי מודאג מגזע תרשישים של בעלי דעות קדומות וחיבה יוקדת למעשי כשפים ולחשים, לשכנע את אבי להחליף לי שם ובמהירות האפשרית. למען האמת התרגלתי כבר. בכל פעם שאני מציג את עצמי, הדיאלוג המשעשע שלפניכם חוזר על עצמו:
"מי כבודו?"
- "הרצל".
"הרצל מכפר תבור, או מבני ברק?"
- "הרצל מלוד".
"רגע, אתה קרוב של הרצל מכפר תבור?"
- "לא, הרצל זה השם הפרטי שלי..."
"אז איזה הרצל אתה?"
- "נעים מאוד, הרצל קוסאשוילי".
בשלב הזה בדיוק, העומד מולי נסוג לאחור אל קונכיית הרחמים שלו ומתבונן בי בפנים מכורכמות מצער. אני מבין לליבם של המשתוממים המודאגים, "הרצל" זה שם איום ונורא לאדם חרדי בכלל ולחב"דניק בפרט. ואם אתה מוסיף לזה שם משפחה בלתי אפשרי כשלי, זה בכלל נראה כמו כביש ללא מוצא. אבל, מכיוון שבזמן אמת לא יכולתי להגיב או למחות על השם "החריג" שהעניקו לי הוריי, אני חושב שזה נסלח. ובכלל, ישנם שמות יותר מוזרים ותלושים משלי, אז תעשו לי טובה...
אני מודע היטב לאסוציאציות שהשם הזה מעורר, לא רק בכם, גם בי למען האמת. אבל, אני יכול להבטיח לכל הדואגים לשמי הטוב שלא דבק בי גרם אחד של ציונות כתוצאה מהשם שהוצמד אליי. מי שמכיר אותי, יודע היטב שאני דווקא הייתי בוחר לקפוץ מהמרפסת המפורסמת בבאזל ולא להביט באופק המטושטש בבטחה.
במהותי, אני אולי לא דוגמא קלאסית של אחד שמעלה את השם "הטמא" שלו לקדושה, אבל מפה ועד למבטים הרחמניים שננעצים בי, מרחק פרסות אין סוף.
גלגולי השמות מתקופת יעקב אבינו ועד לימינו אנו, הניבו שמות והכלאות שלא מהעולם הזה ואף לא מהעולם שאחריו. הרצל, שמי הפרטי כאמור, קשה לעיכול אמנם ולא משתייך לשנים-עשר השבטים, או לשורש צדיקי יסוד-עולם, רק אל תגלו אותי אל מעבר לסמבטיון. תודה.
עת לבכות, אבל לא עכשיו. שלוש מלחמות במספר צרובות בנוף חיי הבוגרים: מלחמת המפרץ, מלחמת לבנון השנייה (והכושלת) והמלחמה הנוכחית הקרויה בפי כל, מלחמת החמאס או מלחמת שלום הדרום, איך שתרצו.
יודעי דבר ומביני קרב, מגוללים באוזניי את היסטוריית סיפורי הגבורה והאווירה הכללית ששררה בארץ בעיתות צרה ומלחמה מעין אלו. "הרדיו אמנם לא היה רב-ערוצי כמו היום, אבל בכל עצירה על הסקאלה, היית שומע שירי מלחמה ומורשת קרב, בתרועת לחימה וניצחון. "שירים להרמת המוראל", קראו לזה אז. כנראה שבימים ההם ידעו דבר או שניים על לוחמה פסיכולוגית ותוצאותיה.
"היום, אם תשים לב", אומרים לי, "ובכל יום מימי המלחמה האחרונים, לפני החדשות ואחריהן, מתנגנים להם למגינת ליבנו, שירי עצב ויגון, דיכאון ודפרסיה עמוקה. אבל כללי משתלט על התקליטיות של תחנות הרדיו בישראל".
"מה הפלא?", אני עונה-שואל. "יש לנו ארגונים מיותרים בדוגמת 'ארבע אמהות' ו'שבע סבתות' שצורחים אל מול כל מיקרופון חשוף, כמה מהר צריך לצאת מעזה, בלה בלה בלה. מה נדבר ומה נצטדק..."
מי שחשב-האמין שהמלחמה הזאת הולכת להיות סטרילית ונקייה מזוועות, הוא טיפש, דמגוג ושרלטן חסר מצפון. אתם יודעים מה? במקרה הזה, כל התשובות נכונות. צה"ל לא ניצח במלחמותיו בשני העשורים האחרונים, לא מעט בגלל היללות ואנחות השבר מצד ארגונים מצפוניים בדוגמת אלו. צבא בהגדרתו נועד להילחם. הצבא מושתת על הנכונות לספק ביטחון אף במחיר הכבד של הרג ושפיכות דמים, ככל שיידרש. לצער כולם, כל צבא מתאמן ושואף להיות מכונת הרג משומנת ביום פקודה. אחרת, אין טעם בלצאת לקרב כשהתאבדות קולקטיבית מגורדי שחקים יותר הגיונית ופחות כואבת.
"זה לא ייאמן", לוחש על אוזני חייל קרבי לשעבר משכונת מגוריי. "כל היום רק בוכים פה. שיבכו לפני המלחמה, שיבכו אחרי המלחמה. במלחמה - שיילחמו!".
אכן, שבוע קשה עבר על כוחותינו, אין מקום להתייפייפות, מלחמה זה דבר רע, רע מאוד. כנראה שהציפייה לראות את החמאס על הברכיים, מניף דגל לבן בהכנעה, חייבת לעבור דרך מלחמה קשה וסיזיפית. אף-אחד לא בנה על מבצע של שבעה-עשר ימים או יותר. ככלות הכול, כנראה שהמלחמה הזאת לא מוגבלת בזמן והמטרה הסופית עדיין לא הושגה.
יש לציין לשבח שהיוהרה והזחיחות שאפיינה את מערכת הביטחון כמעט ונעלמה כליל. יותר ויותר חיילים ומפקדים מציינים בראיונות ובשיחות עם כתבים ועיתונאים, את תקוותם ואמונתם בצור ישראל וגואלו.
רמטכ"ל צבא ארה"ב במלחמת המפרץ כמדומני, הגדיר בתקופתו מטרה סבירה והגיונית שהייתי קונה גם היום וסומך עליה את שתי ידיי: "בואו נעשה סדר בדברים: תפקידו של א-לוקים הוא לסלוח לחיזבאללה. תפקידנו, לארגן את הפגישה...".
כן יאבדו כל אויבך ה', אמן כן יהי-רצון.
ותצאנה שתיים דובים...
בטוחני שיש תאריך לתחילת המלחמה בדפי ההיסטוריה הכתובה. אני מתכוון למלחמות הליטאים בחסידים. זה בטח התחיל עוד לפני אדה"ז והגאון מוילנא. והסיפור על סבלו של אדה"ז בבית המתנגד שהיה באין-ערוך לסבל המאסר עצמו, ידוע אף הוא. היום אפשר לומר, ספק בגיחוך וספק ברצינות שהליטאים של היום הם לא הליטאים של אז. האידיאולוגיה, המעוותת אמנם, הייתה פעם נר לרגלם.
אפשר לומר הכול על המתנגדים דאז וצריך לומר את האמת. אבל, ללא ספק, הם היו רציניים ועקביים במלחמתם בחסידים.
הפרודיה/טרגדיה התחילה אי-שם בשלהי שנות השבעים, כשאותו האיש השתלח ברבי ובחסידים ממניעים ברורים של מרמור ואכזבה אישית. אגדות לרוב שזורות במפץ הראשוני בנינו לבינם בדור האחרון, אין מי שיפרוך או יאשש אותם לצערי.
כנער צעיר, אני זוכר היטב את נאומיו המתלהמים, העילגים והלא ברורים של מנהיגם. ברוב טעותו כי רבה, בחר בהשתלחות גרוטסקית ולא עניינית, במקום לצלול בפלפול תורני מעמיק ומשכיל לעיני מאמיניו ושומעי לקחו. מאמר השטנה וההבל שפורסם השבוע בביטאונם בעטיפת צלופן מזמינה של "דברי תורה והתעוררות" לא הפתיע אותי, הם מיומנים בלזרות חול בעיני הקהל. שומר פתאים ה'.
חלק מהתגובות להתפרצות השטנה האחרונה קראו בחרי-אף להיפרע מהם באמצעות הצבעה או הימנעות מהצבעה למפלגה כזו או אחרת. חלק אחר הציע להציף את מערכת העיתון בתגובות נזעמות וכו'. אני אומר, יהי להם אשר להם. או כמאמר פתגם רוסי עתיק יומין: "כלב זקן, כבר אי אפשר לאלף".
מעיד אני עליי שמים וארץ ויש בי הנכונות להישבע בנקיטת כל חפץ כבד ובעל ערך, שמעולם לא תליתי תקוות באחדות עם הליטאים. בכל זאת, יש עבר הווה ועתיד לקרב החד-צדדי שמתנהל במערכה וותיקה זו.
בסופו של דבר, חשוב לזכור שיד החסידים על העליונה ולו בגלל שכל חטאם של החסידים (במקרה הזה, אנו חסידי חב"ד) שהם אקטיביים ואנחנו פאסיביים. נו, איך קוראים לזה? כן, "נעלבים ואינם עולבים".
ואלה שמות
"הרצל זה שם של סיטרא אחרא, תחליף לו מהר את השם". כך, בעיניים רושפות גחלים ולהבות, ניסה לפני כעשרים שנה, יהודי מודאג מגזע תרשישים של בעלי דעות קדומות וחיבה יוקדת למעשי כשפים ולחשים, לשכנע את אבי להחליף לי שם ובמהירות האפשרית. למען האמת התרגלתי כבר. בכל פעם שאני מציג את עצמי, הדיאלוג המשעשע שלפניכם חוזר על עצמו:
"מי כבודו?"
- "הרצל".
"הרצל מכפר תבור, או מבני ברק?"
- "הרצל מלוד".
"רגע, אתה קרוב של הרצל מכפר תבור?"
- "לא, הרצל זה השם הפרטי שלי..."
"אז איזה הרצל אתה?"
- "נעים מאוד, הרצל קוסאשוילי".
בשלב הזה בדיוק, העומד מולי נסוג לאחור אל קונכיית הרחמים שלו ומתבונן בי בפנים מכורכמות מצער. אני מבין לליבם של המשתוממים המודאגים, "הרצל" זה שם איום ונורא לאדם חרדי בכלל ולחב"דניק בפרט. ואם אתה מוסיף לזה שם משפחה בלתי אפשרי כשלי, זה בכלל נראה כמו כביש ללא מוצא. אבל, מכיוון שבזמן אמת לא יכולתי להגיב או למחות על השם "החריג" שהעניקו לי הוריי, אני חושב שזה נסלח. ובכלל, ישנם שמות יותר מוזרים ותלושים משלי, אז תעשו לי טובה...
אני מודע היטב לאסוציאציות שהשם הזה מעורר, לא רק בכם, גם בי למען האמת. אבל, אני יכול להבטיח לכל הדואגים לשמי הטוב שלא דבק בי גרם אחד של ציונות כתוצאה מהשם שהוצמד אליי. מי שמכיר אותי, יודע היטב שאני דווקא הייתי בוחר לקפוץ מהמרפסת המפורסמת בבאזל ולא להביט באופק המטושטש בבטחה.
במהותי, אני אולי לא דוגמא קלאסית של אחד שמעלה את השם "הטמא" שלו לקדושה, אבל מפה ועד למבטים הרחמניים שננעצים בי, מרחק פרסות אין סוף.
גלגולי השמות מתקופת יעקב אבינו ועד לימינו אנו, הניבו שמות והכלאות שלא מהעולם הזה ואף לא מהעולם שאחריו. הרצל, שמי הפרטי כאמור, קשה לעיכול אמנם ולא משתייך לשנים-עשר השבטים, או לשורש צדיקי יסוד-עולם, רק אל תגלו אותי אל מעבר לסמבטיון. תודה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
