היום היתה לי זכות. הזכות להיות חלק אינטגרלי באחת הצוותים ששולחים צעירי חב"ד כדי לבקר ולעודד את העורף החזיתי של ישראל – הדרום.

יחד עם הרב מנחם קוטנר מצעירי חב"ד למען נפגעי הטרור, והרב זלמן גורליק, מנהל בית חב"ד בבאר שבע, ערכנו ביקורי בית בבתים שנפגעו על ידי טילים, חלקנו אוכל לנזקקים,

הענקנו מתנות וצעצועים לילדים, נחמנו אבלים על חייל שנפל וביקרנו את חבריו המאושפזים בבית הרפואה. באירופה או אמריקה זה יום עמוס למדי, פיזית ונפשית. בישראל לצערנו, זו המציאות היום יומית..

זה היה יום מלא ברגשות קשים ותחושות חריפות. רגשות ותחושות שלעיתים קשה לתאר ולהעביר אליכם, הקוראים. אבל כך נראה כמעט כל יום בישראל מאז התחיל  מבצע 'עופרת יצוקה' למיגור הטרור והמחבלים מרצועת עזה.

היתה לי הפריבילגיה לפגוש כמה מהאנשים האמיצים ויוצאי הדופן שרק ניתן לתאר.
היום גם הוברר לי סופית כי העם היהודי הוא עם מיוחד. עם חפץ חיים ושלום, עם שמשתקם תוך כדי פציעה ומלא בחביות אדירות של תקווה, מהם הוא דולה בשעת הצורך.

השכונה הראשונה בה ביקרנו  הבוקר בבאר שבע נפגעה על ידי רקטות רק כמה שעות לפני הגענו. גם כך מדובר בשכונה קשת יום ומצולקת, ופגיעות הטילים לא עזרו לה להיראות יפה יותר.. באחת הדירות בהן ביקרנו, דירה שנפגעה מרקטה, מצאנו אשה שמוגבלת למיטתה רוב הזמן. קשה להאמין, אבל בבית ממש לא היה כלום – האישה ניזונה מלחם יבש ושתיית תה. הלב נשבר לראות מחזה כזה. לא ניתן לתאר את כמות התודה והכרת הטוב שהיא הפנתה כלפינו: ראשית, על כך שבכלל באנו לבקר אותה, ולאחר מכן על שהשארנו עבורה ערכת מוצרי מזון הכוללת עוף ודגים, אורז, קמח, סוכר ומצרכים נוספים שיתמכו בה בהמשך הקרבות. נפרדנו בדמעות הדדיות, והבטחנו כי נדאג להבטיח שתקבל הספקה שוטפת.

המשכנו בסיורנו בבאר שבע, שם יחד עם הרב זלמן גרליק, מנהל בית חב"ד והרב גיל בליזינסקי הלכנו לנחם את הוריו של החייל סמ"ר אלכסנדר משביצקי הי"ד. הם עולים חדשים מחבר העמים ובדמעות בעיניים סיפרו לנו תיאורים נפלאים על בנם, וכמה אהב אתה החיים. הם מרבים להתגאות באומץ ליבו וגבורתו.

לצערנו, כעת הם נותרו לבד, במדינה חדשה, ללא בן משפחה אמיתי כדי לחזק או לתמוך בהם בתקופה כואבת זו. הם מודים לנו שוב ושוב על שחשבנו עליהם ובאנו לתמוך בהם בסיטואציה הקשה בחייהם.

לסיום הלכנו לבקר חיילים שנפגעו בקרבות ומאושפזים בבתי הרפואה. אחד מהם איבד את זרועו. כששאלתי אותו איך הוא מרגיש, הוא ענה כי הוא כועס, אבל 'לא כועס כי איבדתי את היד שלי. אני כועס כי אני לא נמצא שם, בעזה,  עם אחי לנשק כדי לעשות את העבודה שאני אמור לעשות'!

אתם יכולים לדמיין את זה? הנה בחור צעיר בתחילת החיים, רגע אחרי שאיבד לנצח את ידו. ועם כל זאת, כל מה שהוא יכול לחשוב עליו זה על החברים לנשק שנלחמים בעזה, וכמה היה רוצה להיות שוב יחד איתם כדי להגן על תושבי ארץ ישראל. כמה מאיתנו היו יכולים להיות נועזים ואמיצים כמו הבחור הבלתי יאמן הזה?

לקראת ערב חזרתי לכפר חב"ד. אחד המקומות היחידים בארץ שלא נמצא תחת חשש 'צבע אדום' מדרום או קטיושה מצפון. אבל את הלב השארתי עם תושבי הדרום.