עם יציאתו של צה"ל למבצע 'עופרת יצוקה' הבהירו דוברי הממשלה כי עכשיו הולכים עד הסוף והמטרה היא לסלק אחת ולתמיד את איום הטילים ופצצות-המרגמה. סביר להניח שאלה הצהרות-סרק, כי יש דרך אחת ויחידה להשיג את היעד הזה, אבל לא נראה שהממשלה מתכוונת לעשות זאת.

שאלתם את עצמכם מדוע אין טילים משוגרים מערי יהודה ושומרון? למה כמעט אינם יוצאים משם פיגועי-תופת? האם התושבים המתגוררים שם 'מתונים' יותר או אוהבי-ישראל גדולים יותר? ואולי הרשות הפלסטינית מונעת זאת? לא ולא. אין ירי טילים מיהודה ושומרון, כי צה"ל נמצא שם ופועל בחופשיות בערים ובכפרים. אין כמעט פיגועי טרור, כי כוחות הביטחון שלנו מפרקים את קיני הטרור בעודם באיבם.

אל תקנו את השקר שאנשי ה'חמאס' הם הרעים והרשות הפלסטינית מייצגת את הטובים. גל הטרור הנורא ששטף את הארץ אחרי אוסלו ואחרי קמפ-דייוויד-ב הופעל בהכוונתה ובחסותה של אותה רשות פלסטינית. לא הועילו לנו כל המחאות, האיומים והפעולות הנקודתיות. הטרור דוכא רק כאשר צה"ל יצא למבצע חומת מגן, ובמחיר יקר של הרוגים ופצועים החזיר לידיו את השליטה הביטחונית ביהודה ושומרון. מאז אנחנו נהנים משקט יחסי.


"לא יהיו קטיושות"

רצועת עזה נהפכה למעבדת טרור גדולה מיד עם יציאתנו משם. ירי הטילים לא החל עם עליית החמאס לשלטון, אלא לפני שמונה שנים, כאשר הרשות הפלסטינית שלטה שם. כל עוד היינו בתוך הרצועה ושלטנו על ציר פילדלפי עדיין יכולנו להגביל את הטרור ולמנוע ממנו להתעצם. עם ה'התנתקות' איבדנו יכולת זו לגמרי, ובמהרה הייתה הרצועה ל'חמאסטאן' ולזרוע של איראן על גבולנו הדרומי.

קשה לומר שהתהליך הזה היה בלתי-צפוי. רבים וטובים זעקו עד שגרונם ניחר, שזו תהיה תוצאת הסכמי אוסלו. באותם ימים נעשו מאמצים אדירים לפקוח את עיני העם. יהודים יקרים עמדו ברחובות והתחננו "אל תיתנו להם רובים". הופיעו עיתוני-הסברה שכותרתם: "קטיושות באשדוד". אבל מקהלת ה'שלום' השתיקה את כל המחאות וזלזלה בכל האזהרות. "לא יהיו קטיושות מעזה", הכריז ראש-הממשלה אז, והעם חשב שאם הוא אומר, הוא מן-הסתם יודע.

חסד עשה עמנו הקב"ה שהתהליך האומלל הזה לא הושלם ביהודה ושומרון. לוּ היינו יוצאים גם משם, הייתה כל הארץ מותקפת בטילים. לא רק שדרות, אשקלון, נתיבות, אשדוד ואופקים, אלא גם ירושלים, תל-אביב, בני-ברק, הרצליה, חולון, רחובות, כפר-סבא ונתניה. האזורים האלה נהנים משקט רק מפני ש'תהליך השלום' נעצר, תודה לה'.

ניסינו את שתי הדרכים

על מחוללי תהליך אוסלו אפשר להתאמץ וללמד זכות. אולי זו הייתה נאיביות מטופשת, תקווה ילדותית, אבל הם סברו שחובה לנסות ולבחון כל סיכוי לשלום. אך אחרי שכולנו רואים את תוצאות הניסוי הזה ואיזו שפיכות-דמים גרם ה'שלום', מי שממשיך בדרך הזאת כבר לא יוכל ליהנות מלימוד-הזכות. זה כבר ממש פשע לא-יכופר והפקרות שאין לה אח ורע.

דווקא עכשיו, כאשר תושבי הדרום סובלים וחיילי צה"ל מסכנים את חייהם בעקבות ההרפתקנות של חמש-עשרה השנים האחרונות, צריך לקום באומץ ולומר את האמת: הטרור העזתי לא ייפסק כל עוד נהיה תקועים בתפיסה שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו.

לא הרשות הפלסטינית ולא כוח זר יילחמו בקיני הטרור. הדרך היחידה להבטיח את השקט והביטחון היא לעשות ברצועת עזה את מה שכוחות הביטחון שלנו עושים ביהודה ושומרון. אולי אין זה ה'שלום' המצופה, אבל הדרך הזאת נותנת חיים טובים הרבה יותר גם לנו וגם לערבים. ניסינו את שתי הדרכים והתוצאות ברורות.