"ה' רצה שאשאר בחיים כדי שיהיה מי שיציל את מוישי"
בנימין ליפקין
צילום: עזרא לנדאו
לילה ירד על מגדל העמק. גשם עז ניתך ארצה וכמו הבריח את התושבים אל תוך בתיהם, אולי לראשונה מאז הפציע החורף. מוגף גם השער לחצר ביתו של הרב גרוסמן, רבה המיתולוגי של העיר, האיש שבמרוצת השנים רק תודות לו הפכה העיר הזו להיות נישאת בפי כול. השטיח המוארך המוביל אל דלת הבית ספוג מים.
נקישות קלות והדלת נפתחת בידי הרבנית. שאון המטר השוצף מתחלף באחת לשלווה סטואית. בלי הקדמות רבות, נחשפת במלוא חדותה, המציאות החדשה בבית הרב. מול משחק ענק מידות יושבים, זה לצד זו, שתי דמויות. ילד מתוק, חום עיניים, קווצות שערו הזהוב מסורקות בקפידה. לצדו מטפלת הודית, תזזיתית. מן הרשמקול בוקעים קולות ילדותיים עליזים של שירי חנוכה.
למראה הזר שרגליו דרכו זה עתה על מפתן החדר, ננער מוישי בן השנתיים. אינסטינקטיבית הוא מתיק את מבטו מהמשחק וקורא בקול, במבטא הודי בולט: "סנדרה, סנדרה". כבר בשנייה ראשונה זו, הלב נצבט למראה התלות הסימביוטית, הבלתי נשלטת, של הילד הרך, בדמות הקרובה אליו יותר מכול. המטפלת שלו. מצילתו.
בעיניו החכמות והמביעות נשקפת בעליל חרדת נטישה. מוחשית. חיה ונושמת. הוא רתוק אל המראות הילדותיים, אך מוצא נחמה ומרגוע רק כאשר חש ויודע כי המטפלת שלו, בת פרעה שמשתה אותו בגבורה עילאית ובמו ידיה מיאור הדם, כאן לצדו. המחזה הזה מבעית במידה מסוימת. אני נסוג לאחור ונבלע בחללו של הסלון.
התייצבות הפתע שלי בבית הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, בית שאמון על הכנסת אורחים בכל יום ובכל שעה, מוציאה את יושביו משיווי המשקל הנפשי שהם משתדלים לשוות לעצמם בימים טרופים אלו. המטרה שלי מובנת מאליה. דומה שאין צורך להציגה בפני הרב והרבנית. הדרך להשגתה לא נראית קלה. גם אם הצבתי עובדה מוגמרת בעצם הופעתי, בערבו של יום הקימה מהשבעה להירצחם של הרב גבריאל ורבקה הולצברג הי"ד, הוריהם של מוישי, ייבדל לחיים טובים וארוכים.
"בנימין צדיק, אתה צריך להבין", רוכן אליי הרב, ברחימאיות שאין בה מתום. "לסנדרה אין כוח. בסך הכול היו כאן עד כה שלושה כלי תקשורת (CNN, ערוץ 2 ו'ידיעות אחרונות', ב.ל.) אבל היא אינה מסוגלת יותר להשיב לשאלות, להתמודד שוב עם המראות הקשים שחוותה. היא חסידת אומות העולם. היא מטפלת בילד במסירות מדהימה. לא משה ממנו לרגע אחד. כמה אפשר להציק לה".
שעה קלה לאחר מכן, בחסות הקולות הילדותיים הבוקעים מהחדר, מצטרפת סנדרה לשיחה בסלון. "הרבנית עם מוישי", היא פולטת, ספק לעצמה ספק לזולתה, משל רצתה להצדיק את עצמה. לא בלב קל היא עושה זאת. לרב אני מבטיח לעמוד בדברתי. לא להגזים. לא להכביד.
המחבל ירה לעברי
תחילה אני תוהה בקול לפשר הקשר ההדוק הזה. איך זה, אני שואל את סנדרה, שמוישי חש כזו קרבה אלייך ואת משיבה לו באותה מטבע, בצורה כה טבעית.
היא משיבה בפשטות. שפתה ישירה וכנה. ככל שתתרחב השיחה, תצוף ותתגלה עוצמתה כמו החכמה שבה ניחנה. "זה קשר אמיתי. הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו". היא מהרהרת שנייה ומוסיפה, בעוד היא מרימה ידה אל על: "אני מאמינה שה' עשה זאת. ה' רצה שלמוישי יהיה טוב. שתהיה לידו אישה שהוא באמת מכיר. אני מאמינה כך".
את המשפט האחרון היא אומרת בטון של קביעה והוא מזמין את השחזור הבלתי נמנע של ליל הבלהות שפקד את בית חב"ד במומביי לפני שבועיים בדיוק.
קולה של סנדרה שקט. תיאורה נקטע מפעם לפעם בשתיקה קלה. "זה קרה בערך בעשר בערב", היא פותחת. "בבניין של בית חב"ד, היו עוד אורחים. מוישי נם את שנתו במיטתו, בקומה החמישית, קומת המגורים של משפחת הולצברג, ראביי גבי ורבקי. שעה קלה קודם לכן הרדמתי אותו. רבקי הייתה עסוקה עם אורחותיה. היא ביקשה ממני לארגן את המטבח, להכניס למקרר את האוכל שנותר מארוחת הערב".
רעד קל במיתרי קולה מקדים את תיאור הרגע שהניף את הכורת על הפעילות השוקקת בבית חב"ד על חמש קומותיו. "ירדתי למטה, אל קומת הקרקע, יחד עם ג'קי, עובד המטבח. פתאום שמעתי רעש גדול מבחוץ. לא ידעתי מה זה בדיוק. אמרתי, אולי אלו ילדים שמשחקים, אבל זה היה רעש גדול. פתחתי את הדלת כדי לבקש מהם לא להרעיש ואז ראיתי אותו מול עיניי.
"זה היה הטרוריסט". כך היא בוחרת לכנותו וקולה נסדק. "הוא היה בחור צעיר. בן עשרים ושלוש לכל היותר. בידיו היה רובה וכל גופו היה מכוסה. הוא כיוון אותו לעברי וירה. הוא היה יכול להרוג אותי". כשהיא אומרת זאת היא ממחישה בידיה כיצד כוון לעברה נשקו של המחבל.
"זינקתי לאחור. הספקתי לסגור את הדלת ויחד עם ג'קי רצתי למחסן ונעלתי את הדלת מאחורינו". השליטה של סנדרה במצב מובילה אותה תוך שניות אחדות ליציאה מהמחסן הנעול. "החלטתי לצאת ולהוציא את המפתח מהדלת הראשית. הרב", היא מסבירה ומעניקה פן נוסף, מוחשי מאין כמותו, לאופי דלת בית חב"ד שתמיד פתוחה, "אמר לנו תמיד שעלינו להשאיר את המפתח מחוץ לדלת. אם מישהו ירצה להיכנס בלילה לבית חב"ד, שיוכל לעשות זאת, בכל שעה".
את הפעולה המהירה הזאת ביצעה תוך שניות וחזרה אל המחסן. "במחסן יש טלפון, ממנו חייגתי לשלוחה של הקומה השנייה. שמעתי קולות של חילופי צעקות רמות. שמעתי את קולו של הרב ועוד קולות. באותו רגע החלטתי לנתק את הטלפון. חששתי שהטלפון יצלצל במחסן וכך יגלו אותנו".
"הייתי חסרת אונים", מודה סנדרה. "האמנתי והייתי בטוחה שהרב, החכם כל כך, יידע איך להציל אותנו".
הם היו בחיים
"מהשעה עשר בלילה ישבתי במחסן עד אחת עשרה בבוקר שלמחרת. יותר משלוש עשרה שעות", היא מפטירה.
מה עשית בכל הזמן הזה, אני מברר. איזה קולות הגיעו לאוזנייך?
"שמעתי יריות ופיצוצים. בשלב מסוים שמעתי אותם קרובים מאוד אליי. ככל הנראה זה היה מוקדם בבוקר. הם הסתובבו בקומה הראשונה ודרכו על זכוכיות. הרעש הזה הבהיר לי שהם קרובים מאוד אליי. פחדתי שהם יגלו שאנו מתחבאים במחסן ויבואו להרוג אותנו. אינני יודעת למה. הם חלפו על פני דלת המחסן ולא פתחו אותה.
"מה עשיתי, אתה שואל", היא נענית, כמו באיחור, לשאלתי הקודמת. "התפללתי. לשלומי. לשלום הרב. לשלום הרבנית. לשלומו של מוישי".
באחת עשרה בבוקר שמעה סנדרה קול מוכר. והנה נער בוכה. "לפתע שמעתי את מוישי, מוישל'ה שלנו, צועק 'סנדרה, סנדרה'. לא האמנתי. פתאום אות חיים. לא היססתי לרגע אחד. פתחתי את הדלת ורצתי למעלה לכיוון הקול שלו. בקומה השנייה ראיתי את מוישי עומד ליד אמא שלו ובוכה. אבא שלו היה מוטל גם הוא לידו".
היא משוכנעת שהרב והרבנית היו בחיים באותה שעה. אין לה ספק בכך. "הרבנית שכבה כמו שהיא ישנה. נגעתי בה לשנייה. היא לא הייתה קרה כלל. לא ראיתי עליה טיפת דם. היא הייתה מחוסרת הכרה. הרב היה מוטל על הרצפה. אין לי ספק שגם הוא היה בחיים באותה שעה. ליד הרגל שלו ראיתי שלולית של דם. כל גופו היה שלם".
"החלטתי שלא לאבד זמן. לקחתי את מוישי על הידיים ורצתי. ירדתי לקומת הכניסה, ראיתי שהכול הרוס ודלת הכניסה אינה במקום. יצאתי בריצה לרחוב. ברגע שלקחתי את מוישל'ה על הידיים, הוא נרגע והשתתק".
שוב היא רואה פה את יד ההשגחה. "אין לי ספק שזה בגלל שהילד מכיר אותי. אם ג'קי, למשל, היה רץ אליו, הוא לא היה הולך אליו בשמחה והיה ממשיך לבכות. הבכי שלו היה חושף אותו, אותנו. הכול נעשה תוך שניות. חצי דקה אחרי ששמעתי אותו קורא, 'סנדרה, סנדרה', הוא כבר היה על הידיים שלי".
ידעת שבריצה הזו שלך לעבר המקום שממנו בקע קולו של הילד, את מסכנת את עצמך. היית יכולה למות, אני מעיר.
"נכון", היא מאשרת. "אבל אני גם אמא לילדים. כשתינוק בן שנתיים בוכה, אתה לא יכול לעמוד מנגד".
איך, אני שב באוזניה על החידה הקשה מכול, איך זה שמוישי ירד מהקומה החמישית לקומה השנייה.
"איי דונט נואו", היא משיבה בפסקנות. היא לא יודעת. בחלוף שניות אחדות היא משמיעה את ההערכה שלה. "ברור לי לגמרי שלא הרבנית ולא בעלה הורידו אותו. אני חושבת שהטרוריסט פתח את דלת החדר שלו, בקומה החמישית, ראה תינוק שכנראה פרץ בבכי לעומתו. והוא לקח אותו והביא אותו למטה, ליד ההורים שלו. אני חושבת שכשהוא הביא אותו למטה, הוא גם נתן לו מכה הגונה. עובדה. למוישי יש סימן כחול בגב שלו. אני מעריכה שהוא איבד את הכרתו לכמה שעות. ואז, כשהתעורר, הוא קרא לי ובאתי אליו".
אני מברר אם לאחר ההימלטות מתוך התופת, כשהוא על ידיה, מוישי התלונן על כאב כלשהו בגב. האם ניתן היה להציל מפיו מה אירע.
"לא", עונה סנדרה. "הוא היה מבולבל מאוד. מצד אחד, הוא שתק והיה נסוך בו ביטחון כי היה על הידיים שלי. אבל ככל שחלף הזמן, כשאני כבר הייתי במקום מבטחים, והוא ראה שאמו ואביו לא לידו, הוא בכה ולא היה רגוע".
הייתה יד ה'
"חמש שנים וארבעה חודשים", נוקבת סנדרה במספר מדויק, בתשובה לשאלתי כמה זמן היא מכירה את הרב גבריאל ורבקה הולצברג הי"ד. "באתי אליהם לראשונה כחודשיים לאחר שבאו להודו. קודם לכן הם התאכסנו במקום ארעי".
על הזוג הולצברג, שליחי חב"ד במומביי, היא מדברת בהשתאות. "הם היו אנשים כל כך טובים. לא היו להם חיים פרטיים משלהם. בעצם", היא מוסיפה כמעט בלחישה, בעודה כובשת פניה בקרקע, "היו להם חיים אישיים מלאי סבל, אבל הם לא שקעו לרגע אחד ביגון אישי. את כל העוצמה שהייתה בהם הם הקרינו לזולתם. הם עזרו לכולם. לא רק ליהודים. לכל אדם באשר הוא. אנשים חלכאים ונדכאים היו מקבלים מהם חום, אהבה וצדקה". את המילה האחרונה היא אומרת בעברית.
את השחזור שלה אופפת תחושה אמביוולנטית. מצד אחד, תחושת תסכול לא מרפה ממנה והיא מדברת עליה גלויות. תחילה כלפי השלטונות ההודיים. "למה לקח להם כל כך הרבה זמן. אני הרי יצאתי משם בבוקר יום חמישי. למה רק לקראת שבת הסתיימה הפעולה שם עם כאלו תוצאות נוראיות".
מהר מאוד היא עוברת לתחושת האשם האישית שהיא חשה. "אני מאשימה את עצמי שלא עשיתי מספיק כדי להציל אותם. למה לא חזרתי פנימה. למה לא השארתי את מוישי בידיים של ג'קי ורצתי שוב פנימה. הרי רק מהרגל של הרב נזל דם. יכולתי לשפוך מים על הפנים שלו ולהעיר אותו. הוא היה מתעורר ופותר את הכול. הוא היה כל כך חכם וידע לפתור כל בעיה. גם הרבנית. אני בטוחה שהיא הייתה בחיים. היא ממש נראתה כמו שהיא ישנה. אותו דבר".
השתיקה שנוצרת בחדר לנוכח הווידוי הקשה הזה מופרת בקולה של סנדרה עצמה. ברגע זה יוצאות מפיה מילים נוראות של אמונה. אני שואל את עצמי שוב ושוב האם אני הוזה ואיני שומע זאת מפי אישה הודית, נכרייה. "אני מרגישה שיש כאן יד ה'. הם היו יכולים להרוג אותי ברגע הראשון. סיפרתי לך. המחבל ירה לעברי. הכדורים שרקו לידי, ראיתי את האש ולא נפגעתי. שום דבר לא קרה לי.
"לה' יש תכנית שבה הוא מנהל את עולמו". הקול קול סנדרה והמילים כמו לקוחות מהרצאה בבית חב"ד. "ה' הציל אותי כדי שלאנשים הנפלאים הללו, לרב ולרבנית, יישאר זכר. הנס הכי גדול הוא שהילד נשאר בחיים ושאני נשארתי בחיים כדי להציל אותו. אלמלא נשארתי בחיים, גם הילד לא היה נשאר בחיים. המחבלים היו שומעים את הבכי שלו ומגיעים אליו".
האם יהיה זה נכון לומר, אני מבקש לברר, אם כעת, שבוע ויותר לאחר נס הצלתו מתוך התופת, במוצאי יום מלאות השבעה, מוישי רגוע יותר.
"הוא לא יותר רגוע. הוא מאוד רגוע. הוא רגוע לחלוטין", עונה סנדרה ולקולה נלווה טון של אם המסוככת על בנה ועל תדמיתו. "הוא נורמלי כעת לחלוטין".
הלילה האחרון היה הלילה הראשון שבו הוא ישן שינה רגועה, כל הלילה. "זה תלוי מהאירע ביום", תסביר לי מאוחר יותר הרבנית גרוסמן. "אם במהלך היום הוא רואה יותר מדי אנשים זרים, בלילה הוא מתעורר בסיוטים. היום הקודם היה יום שקט ורגוע וכך גם הלילה שאחריו. אין לי ספק שהוא יצטרך יד מקצועית שתלווה את גידולו. יש לי כבר שמות של אנשי מקצוע, אבל לא אעשה דבר, לפני שישוב עם סנדרה אל הסבא והסבתא שלו, אחי, הרב שמעון רוזנברג, ורעייתו".
"בימים הללו של השבעה", מסבירה לי סנדרה, "אנחנו נמצאים כאן, בבית של הרב גרוסמן. הוא זה שעשה כל מאמץ להביא אותי לארץ, כשנוכח לדעת עד כמה חיונית הנוכחות שלי ליד הילד. זה לא היה פשוט. לא היה לי דרכון, לא הייתה לי אפילו תעודת זהות, כמו הודים רבים. אבל הרב גרוסמן פרש את חסותו, הפעיל את כל הקשרים האפשריים והביא לכך שאני היום פה".
בעוד היא מדברת על הקושי הטכני, הלוגיסטי, אני מהרהר בקול על הקושי הנפשי. עזבת את הכול, אני אומר לה. הותרת את החיים שלך מאחור. נולדת בהודו, בה גם התאלמנת. השארת שני בנים, בני 18 ו-25. זה לא קל.
"אף אחד לא עוזב את החיים שלו. החיים מתקדמים עם האדם לאן שהוא הולך", אומרת סנדרה בחשיבה הודית אופיינית. "אני לא מרגישה שאני מקריבה כאן הקרבה. זה נס גם בשבילי שמוישי נשאר בחיים. ואני אהיה לצדו כל עת שהוא יהיה זקוק לי".
יודע אל"ף בי"ת
במקום לדבר שוב ושוב על עצמה, מעדיפה סנדרה לשוב ולדבר על הטוב והחסד שאופפים אותה כעת בבית הגרי"ד גרוסמן. "כמו שאתה רואה, הוא מתייחס אל הרב והרבנית כמו אל משפחתו הקרובה ביותר. הם קנו לו את הבגדים היפים והמטופחים ביותר. הם דואגים שלא יחסר לו מאומה.
"אני מבינה", היא מוסיפה בחיוך, "שאני עומדת, ככל הנראה מחר, לעבור עם מוישי לבית הסבא והסבתא שלו. הם אנשים נפלאים, הספקתי להכיר אותם קצת, כשעוד היו על אדמת הודו. הם אומרים שהם הולכים להיות צעירים עתה בעשרות שנים. זה לא יהיה קל. מוישי כבר התרגל לקרוא לרבנית גרוסמן סבתא"...
"הבית הזה נשאר פתוח עבורכם בכל עת", מתערב הרב גרוסמן לראשונה בשיחה. סנדרה נפנית לחדרו של מוישי. זמן רב, יותר מדי, היא לא שהתה לידו.
"זה נכון שהוא קורא לי סבתא", תאמר לי הרבנית. "אבל כשסבתא שלו מתקשרת כל יום ומדברת אתו, אני אומרת לו, הנה 'סבתא יהודית'. אני בטוחה שיהיה לו שם נפלא. יש להם בית גדול. גם להם יש גינה. הוא מאוד אוהב לשחק בגינה. הוא נמצא בה שעות רבות".
ביום חמישי האחרון התחולל רגע מרגש במיוחד בסביבתו הקרובה של מוישי. "היה זה", מספר הרב גרוסמן, "חתנו של הרב שמעון רוזנברג, הרב יהודה דונין. הוא היה שם בהודו ובמסירות נפש, אחרי שכולם עזבו את הבית, נכנס שוב לתוכו והוציא מתוכו את הספרונים והמשחקים האישיים של מוישי. ספרונים של סיפורי צדיקים שאמא שלו הקריאה לו מתוכם, הבובות האהובות עליו. ביום חמישי הביאו לו את הספרים והמשחקים לכאן. הוא זינק לעברם ופרץ בבכי תמרורים".
"אי אפשר לדעת מה בדיוק עובר בראשו", אומרת הרבנית. "הגיל הזה, שנתיים, הוא גיל מאוד משמעותי. זהו גיל שקשה לילד לבטא את מה שעובר עליו. לכן הוא צריך דמות מקצועית שתדריך את הטיפול בו, תעזור לו להביע את עצמו. שחלילה לא יישארו בלבו משקעים שעלולים לתת את אותותיהם בעתיד".
שוב ושוב שחים הרב והרבנית בהשתאות אודות מסירותה של סנדרה, המטפלת, המצילה. "היא לא עוזבת אותו לרגע", מעידה הרבנית שגם היא עצמה לא יצאה מפתח הבית מהיום בו נחתו כאן מוישי ואומנתו.
"הילד החכם הזה", אומרת הרבנית בהתפעלות בלתי מוסתרת, "יודע אל"ף בי"ת. יש לי פזל רצפה של אותיות והוא מזהה אותן אחת לאחת. הוא קורא כל אות ורוצה שסנדרה תאמר אחריו". הוא מבין כשמדברים עמו בעברית, משיב במילים לא שלמות, תינוקיות, באנגלית שלעתים נמהלת בה הודית. "אני מדברת אתו בעברית והוא עונה לי באנגלית", אומרת הרבנית.
ברגש היא מתארת כיצד סנדרה, בהושיטה לו כל דבר מאכל, מזכירה לו לברך. "היא אומרת לו, ברוך... היא כל הזמן רק מדקלמת אתו, שרה אתו, מתפעלת אותו.
אתמול ראיתי אותם יחד בגינה כשהיא מלמדת אותו ללכת על מוט צר ולשמור על שיווי משקל. היא אישה מיוחדת".
שיחתי עם הרב והרבנית נמשכת בעוד מן החדר נשמעים קולות שירת הילדים של חנוכה שלקולה מרותק מוישי. על רבים ביד מעטים שרים הילדים והמחשבה עוברת למוישי, הנצר שנותר לבני הזוג הולצברג, מן הטבח שחוללו המרצחים. כל שיר מלווה במחיאות כפיים של סנדרה. כמו פס קול של רקע, מלווה את השירה כמו את השיחה הסלונית, מדי כמה דקות, קריאות קצובות.
"סנדרה, סנדרה", שב מוישי וקורא. מוודא שוב ושוב שהיא לצדו. לנו לא נותר אלא לחשוב על אותן שניות שבהן הבליח ניצוץ של אור בתוך חשכת התופת. השניות בהן נשמעה קריאה זו מהקומה השנייה אל מעמקי המחסן בקומת הכניסה.
מאפשרים לכם לקבל
