"הרב רוזנברג, בזכותך נעשיתי יהודיה"...
COL מגיש את המכתב כלשונו - כפי שנשלח למערכת על-ידי הגר
לכבוד הרב שמעון רוזנברג.
שלום.
אני כותבת אליך את המכתב הזה בתמצית לבי השבור.
שמי הגר. בת עשרים ותשע. תושבת שכונת בבלי בצפון תל אביב. גם אני עקבתי כמו כולם אחר המתקפה הנוראה בהודו, בה נרצחו בתך וחתנך.
ראיתי את הכאב, את הצער, את היגון הרב שכמעט ושיבש עלי את דעתי. את נחלי הדם שלא יבש עדיין. אך בין כולם בלטה לי דמותך.
כן - דמותך.
עומד מול פני האומה, כואב אך גאה. מיוסר אך שלם, שבור ומאמין.
ואני, ילדת קיבוץ בעברי, שגדלה וחונכה על האמונה הקומוניסטית שדת היא שורש הרע לכל תחלואי העולם שהיהדות היא סממן מטריד שמונע מאיתנו לחבור אל הקהילייה הבינלאומית שאמונה היא סכנה קיומית למדע. סכנה קיומית לאדם החושב.
הורי ניצולי שואה, ואני בת יחידה נולדתי להם לעת זקנתם. המחשבה כי יום אחד יקום היטלר חדש ויהרגני רק משום שאני נצר לעם היהודי, גרמה להם לנהוג בי בי בקשיחות, ולמנוע ממני כל קשר לדת היהודית.
"יידישקייט היה בפולין" נהג אבי לומר "ונשאר שם. את לא צריכה את זה, תאמיני לי"
אבל אני לא האמנתי. התמרדתי.
כעסתי, התפייסתי, התייסרתי. אך הורי קיבלו זאת כ 'משבר של גיל הנעורים' והזמינו לביתי פעילה מארגון הל"ל כדי שתשכנע אותי לחדול.
לחדול מעצמי.
כבר כמה שנים, הרב רוזנברג, אני מנסה לחדול, אך משהו פנימה מושך אותי לדעת. מושך אותי להרגיש.
כבר כמעט וויתרתי, ואולם מישהו למעלה דאג שאראה אותך בכל מהדורות החדשות.
שאראה את דמעותיך שקופות וצלולות אך בטוחות כי 'ה' נתן ולקח ויהי שמו מבורך' (תסלח לי הרב על הציטוט החלקי).
באותו רגע ידעתי כי זהו הסימן לו חיכיתי שנים. זוהי האות לכניסתי פנימה אל העולם היהודי. אם כך אבלים ביהדות, אז אני רוצה להיות יהודייה.
ואם כך בוכים ומספידים בתנועת חב"ד, אז היום, יותר מכל שעה ודקה אחרת בזמני הריק, אני רוצה להיות שייכת למעצמה שלך, הרב.
שייכת לחב"ד.
רק תאמר לי דבר אחד, הרב רוזנברג היקר, איך עולים למעלה??
איך עולים אל האור הבהיר, הטהור הזה , מתוך עומק הבאר בו אני שרויה כעת??
מי יציל אותי מעצמי? מהקריירה המדומה שלי? מהמעמד הטיפשי שיש לי בעולם העסקים הרווי אגוצנטריות, משחקי כבוד ומלחמה??
ואני מרגישה מוכתמת כל כך מעצמי. ממעשיי עד כה. מהשקיעה בחומר הדביק שעוטף אותי בעולם שלי, ומהניסיון הכמעט בלתי אפשרי להיטהר ממנו.
אני הגר. כמו הגר המקראית מגורשת אל המדבר ונפשי שרועה על החול הלוהט, משוועת למעט מים, לבל אמות בצימאוני. בצמאוני הגדול לרוח טהורה.
אבל. יודעת אני בבטחה, רב יקר, כי שוב אשוב לביתו של אברהם הצדיק. שוב אדדה רגלי בעולם הצחיח בו אני פוסעת כבר שלושה עשורים, ונחמה גדולה חבויה באמתחתי.
נחמת האבלים על המתים מחד והקמים מן האופל- מאידך.
תודה לך, הרב שמעון רוזנברג היקר, שאפשרת לי להיות יהודייה מבלי לפחד. מבלי לסגת. מבלי לחפש תירוצים.
השבוע מתחילה הגר של אברהם לחזור בתשובה.
מסור את ניחומיי לשאר משפחתך, ואת חיבוקי האמיץ למוישה הקטן.
בזכותכם נעשיתי יהודייה.
הגר
מאפשרים לכם לקבל
