הרב שניאור חביב

רק כמה שנים מבדילות ביניהן. לגדולה, קוראים נחמה דינה, או בקיצור 'נחמי'. ולקטנה, רבקה, או אם תרצו רבקי. הן למדו יחד, ושיחקו יחד, הן גדלו באותו בית ואצל אותה משפחה. הן היו אחיות, האחיות למשפחת רוזנברג. שתיהן ספגו מינקות את אותו חינוך, חינוך לנתינה, מסירות לעם ישראל ואהבה לכל יהודי. 

הבנות גדלו. רבקי פגשה את גבי והפכה להולצברג, כמה שנים אחרי שנחמי פגשה את יוסי והפכה לגינזבורג. לשני הזוגות היה ברור שיוצאים לשליחות. והכי "קרבי" שיש. 

נחמי ויוסי גינזבורג יצאו ראשונים, המקום שנבחר עבורם היה – רמת אביב. גבי ורבקי הולצברג – היום כבר כולנו יודעים – נשלחו למומבאי. 

הזוג הצעיר גינזבורג והזוג הצעיר הולצברג, עזבו את הקן החם, את ההורים, את החברים ויצאו לבדם לשליחות אל הבלתי נודע. הייתה להם מטרה זהה והם לא הסתירו אותה: להביא את הגאולה כמה שיותר ומתן הזדמנות לכל יהודי לגלות את אוצרותיה של המורשת היהודית. הם השתמשו באותם אמצעים: חיוך רחב, אכפתיות, דאגה כנה והמון חום ואהבה לכל יהודי. רבקי ונחמי, כל אחת מהן בפינה אחרת של הגלובוס, פתחו שולחנות לשלושים, חמישים, שבעים איש ויותר, אפו, בישלו, אירחו, לימדו תורה, הקשיבו, עודדו ותמכו בכל יהודי ויהודיה שפנו לעזרה.

כן, גם לנחמי סיננו לא פעם "עד לפה הגעתם?!" הנימה הייתה שונה, ובדרך כלל המשפט הבא היה משהו כמו: "תחזרו לשכונות שלכם, טפילים", "תלכו מפה, אנחנו לא באים לכפר חב"ד, ואתם אל תבואו אלינו"... 

נחמי ויוסי כמו רבקי וגבי שכרו דירה במרכז ומשם החלו את פעילותם. אולם לעומת השכנים ההודים של רבקי במומבאי, שהביטו בתימהון על הדיירים החדשים, השכנים היהודים של נחמי בתל אביב הזמינו משטרה מידי ערב, הגישו שלל תלונות לכל גורם אפשרי, מנעו מהם לבנות סוכה ולקחו את הזוג הצעיר לבית משפט.

חנוכת בית נרימן ובית מילמן

הגינזבורגים מרמת אביב כמו ההולצברגים ממומבאי, התמודדו עם קשיים כלכליים, לא קל לזוג צעיר לגור ברמת אביב, ולא זול לארח עשרות אנשים מדי ערב, כשצריך להביא קונטיינרים של אוכל מהארץ. (הגיע הזמן לנפץ את המיתוס שסניפי חב"ד ממומנים על ידי ארגון מרכזי. הנטל הכלכלי של בית חב"ד מונח בעיקר על כתפיהם של השלוחים) לעיתים היו גם מצבים קשים מאוד, אבל הן המשיכו להתמודד ובשמחה. 

לא חלף זמן רב, ליוסי ונחמי כמו לרבקי וגבי, היה ברור, שאי אפשר להמשיך בדירת מגורים. הם התחילו לחפש מקום גדול ומרווח שירכז את הפעילות. לאחר מאמצים מרובים, גבי ורבקי שכרו את 'בית נרימן' במרכז מומבאי. יוסי ונחמי שכרו שטח ב'בית מילמן' במרכז נווה אביבים. 

כשנכנסו השלוחים לבית נרימן, הקהילה הישראלית השתתפה, הריעה ושבחה. כשנכנסו לבית מילמן, 'צפון העיר' הדפיס מהדורה בשחור, עם כותרת ענקית "חב"ד פלשו לבית מילמן" ואחד השלוחים הוכה על-ידי פעילי שינוי שהפגינו מול בית חב"ד. 

אמנם ההולצברגים טרם הספיקו לבנות את מקווה הטהרה במומבאי, אבל כשהגינזבורגים הקימו את המקווה הראשונה ברמת אביב, כל השכונה הייתה מוצפת בכרוזים "בוקר טוב טהרן" ושוב פעילי שינוי הגיעו באוטובוסים להפגין נגד 'הבלניות המסתובבות ברחוב ומפתות נשים' כלשונם. (ציטוט מדויק מתוך הכרוז) 


הטרגדיות: מאבדים את מנדי ומנדי

במזל טוב ילדו נחמי ורבקי בן בכור. שתיהן קראו לו מנחם מענדל, על שם מי ששלח אותם, הרבי מליובאוויטש. לבני דודים לא היו הרבה הזדמנויות להיפגש. מנדי גינזבורג גדל ילד טוב רמת אביב, ומנדי הולצברג היה גוד בוי אינדיה.

מנדי החמוד של ההולצברגים נפטר ממחלה קשה. זמן קצר לאחר מכן נפגע גם מנדי של נחמי כשרכב על אופניו ברמת אביב ג'. הם נקברו צמודים אחד לשני בהר הזיתים, אתמול קברו שם גם את גבי ורבקי. 

שתי האחיות שכלו את מנדי בכורן במקום שליחותן, שתיהן החליטו, שלא לתת לאירוע המחריד הזה לשבור אותן ובחרו לתרגם את הכאב האישי למנוף אדיר לפעילותן. 

הלוויה ההמונית, השתתפותם של מאות מתושבי השכונה, והשכנים הרבים שבאו לנחם את נחמי ויוסי, הוכיחו שוב שכולנו עם אחד וששנים של שליחות, בדרכי נועם ובאהבת ישראל, המיסו את החומות הגבוהות, והבהירו לכולם שהפרנויה של הצפונים מזוג השלוחים, הייתה מיותרת לחלוטין.

בשבועות האחרונים, מסתובבת סביב בית חב"ד ברמת אביב, כתבת בכירה, צמודה ליו"ר ועד שכונת נוה אביבים, - שמשום מה, דומה שהוא מתאמץ כבר זמן רב, ללבות שוב את אש השנאה ששככה מזמן. הם מרחרחים בכל פינה, מראיינים עוברים ושבים ומצלמים בלי הפסקה. כשאיש כזה מסתובב צמוד לעיתונאי/ת העסק לא מדיף ניחוחות של אובייקטיביות. אולי אפילו קצת להיפך...  ואני שואל - מה בין בית מילמן לבית נירמן? 

הכותב הוא מנהל בית חב"ד ברמת אביב ג'