הרצל קוסאשוילי, COL

למעלה מארבע עשרה שנה שלא בכיתי ככה. ולא שאני עשוי מפלדת אל-חלד. פה ושם בצבצו להם בזוויות עיניי דמעות כאלה ואחרות. דמעות של עצב ושל שמחה. אבל כבכי הזה לא היה לי מאז עלה הרבי בסערה השמימה.

תקראו לי נאיבי. אבל, עד לרגע האחרון האמנתי שהם איכשהו בחיים. פצועים, מותשים, אבל בחיים.

לא רציתי לדמיין את מוישי הקטן בחיפוש מיותם אחר זרועות אביו ואמו האוהבים, הנאהבים והנעימים. הדחקתי בכל כוחי את מה שהיה נראה כבר ברור מאליו. הידיעות הסותרות שהציפו את כל מערכות התקשורת רק הגבירו אצלי משום מה את הציפייה לסוף טוב שבושש מלהגיע.

לא הכרתי אישית את הזוג המקסים הזה, כפי שכולם מיטיבים ורוצים לתאר, את גבי ורבקי הולצברג הי"ד. איך אפשר, אם בכלל, לתאר ולהכיל זוג קדושים וטהורים במעלתם שבחירוף נפש אמיתי השליכו חייהם מנגד. ובשליחות הרבי הגלו את עצמם להודו, מקום זוהמה ועבודה זרה, אחד החורים המנוכרים שבעולם? דווקא שם, בחושך הגדול הזה, בחרון אף של מקום, בחיפוש אחר נתינה בלתי פוסקת לאחר ולשונה מהם, בחרו להדליק את האור. ושם גם לדאבון ליבנו כבה פתיל חייהם הקצרים... ובכל זאת אני נדרש לכתוב משהו, יותר בשבילי, להקהות ולטשטש טיפה את הכאב ואת השאלות. עד כה, ללא הצלחה.

מיתת הרוגי מלכות?! בעוון מה? על מה ולמה? מה עם שלוחי מצווה...?! כן, גם במוחי ניקרו השאלות האלה ללא הרף במהלך השבת האחרונה. שאלות שכנראה לא ירפו מאיתנו לעולם.

נסתרות דרכיו של הבורא יתברך. ידענו זאת גם לפני כן. רק כשלמימד ההלם וחוסר ההבנה שלנו מצורף כאב בלתי סביר שכזה, כאב שמקפל אותך ומפיל אותך ארצה בחוזקה. תחת החבילה הכבדה והמוחצת הזאת, אתה מגלה עד כמה נסתרות הן דרכיו...

האש אוחזת בפניי ודמעות חונקות מתוכי זעקה גדולה ומרה. ערבוביה של תחושות, כאב אדיר שמהול בכעס לא מוגדר על הרעה שהתרגשה עלינו.

מה היה לנו? איך ממשיכים הלאה? גדולים ממני יידרשו לסוגיה זו, אך ספק גדול אם כבני תמותה יש בנו את השכל או הרגש שיכולים להסביר את הזוועה הזאת. הפצע הזה שנפער לנו בלב ובנשמה יישאר פעור ושותת עד אשר יבולע המוות לנצח. אני לא רוצה להיתפס במלכודת הקלישאות, אבל בהחלט יש מקום לקביעה הגורפת: וכל ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'.

למעשה, אני חייב להתוודות על שלא נכחתי בגופי בהלוויה הגדולה והקשה ביותר שידעה ליובאוויטש מאז ג' תמוז תשנ"ד.

עברתי בכפר כשעה לפני תחילת הלוויה, אבל לא עצרתי ולא נשארתי. לבקשת אחי הצעיר שהתחתן בו ביום, נתלוויתי אליו לסידורים אשר לפני החתונה.

בהבלחות הקצרות שהיו לי בבית, צפיתי כמו רבים מאיתנו עם בני משפחתי דרך האתר בו אני עובד בלוויה הקשה ובהספדים המרים וקורעי הלב ובכינו יחד. כמה אבסורדים נתהוו ביום המוזר הזה. בני משפחתי, עומדים מאופרים ומוכנים לצילומים החגיגיים שלפני החתונה, מליטים פניהם בידיהם ובוכים כילדים קטנים, מצטרפים לבכיו של מוישי הקטן שחרב עליו עולמו ברגע אחד.

ראיתי שם את כולם. את "הקרובים" ואת "הרחוקים". מין "הקהל" מוזר שכזה. הפסיפס האנושי שמרכיב את כל הזהויות האפשריות והבלתי אפשריות. רבנים, משפיעים, שלוחים, עסקנים, פוליטיקאים משופשפים בפוזה של גנרלים, אנשים נשים וטף. איך כולם, בדבוקה אחת, הפכו לעיסה של כל כאב, רחמים ודמעות.

בזווית העין אני מבחין באחי, החתן, מתפלל מנחת ערב יוה"כ, שבור ומרוסק, "על חטא שחטאנו לפניך"... מהבתים הסמוכים בוקע קולו של הרב אשכנזי הצועק את צעקתו של מוישי: "אמא, אמא". ירעם הים ומלואו, תבל ויושבי בה.

נזכרתי איך שכמו אז, גם עכשיו. הבטתי בלוויה דרך המסך בחוסר אמון מוחלט למראה עיניי. איך כמו אז גם עכשיו, הוצף מוחי בשאלות קשות שנותרו ללא מענה עד עצם היום הזה. ואיזה יום זה היה... יום של ניגודים וקרבות נפש עזים, יום נישואי אחי הקטן. העלינו את ירושלים על ראש שמחתנו וגם את גבי ורבקי ה' יקום דמם. רקדנו ובכינו. שמחתנו לא הייתה שלימה בחסרונם. בעיניים טרוטות ובגו כפוף זרמו האנשים לחתונה והצער עדיין שרוי על פניהם. ואני מביט בפניהם הכבויות וחושב לעצמי, על מי ולאן נגולל את הצער הגדול הזה שליבנו צר מלהכיל?

"את החתונה שלי אף אחד כבר לא ישכח..." לוחש לי החתן בכאב ובעיניים אדומות. ואני מחבק אותו ובוכה: "אי אפשר לשכוח חתונה בטיימינג שכזה..." אנא ה' הושיעה נא.

גם למחרת בבוקר לא מרפה ממני הכאב ולופת אותי בחוזקה, אני מגיע ל"שיר של יום" בתפילה. ומערכת הניקוז שבעיניי שוב מוצפת בדמעות. "א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע..."

בסופו של דבר, אני מגלה שאין בי היכולת לתור אחר נחמה ראויה לשבר בסדר גודל שכזה, אני משאיר את הפיתרון ליום הבלתי אפשרי, הבלתי נשכח והבלתי יאומן הזה כיום האתמול, בנשיכת שפתיים ובלב מרוסק, למסבב כל הסיבות יתברך ולרבנו הקדוש זי"ע. קטונתי.