חני לפשיץ, קטמנדו

"תכתבי", אמרת לי רק שעתיים ועשר דקות לפני שהם נכנסו אליך הביתה. "הרבה זמן לא כתבת שום דבר על השליחות", ציינת. "תכתבי חני, בשבילי!", ביקשת. אז אני כותבת רבקי. אני כותבת לך. את, שהיית אחות ליבי ואשת סודי בארבע השנים האחרונות. אני כותבת אך ורק בשבילך, נשמה תאומה שלי. הדמעות רותחות לי על הידיים. הלב שלי קרוע לפיסות קטנות. המסך מעורפל לגמרי. אבל כותבת. כי ביקשת. הרי אף פעם לא אמרנו לא אחת לשניה.

המסנג'ר שלי פתוח כמו תמיד. שלך פתאום כבוי. אני מחכה לך. איפה את רבקי?? אני מחכה לרגע שתתחברי. כבר שלושה ימים שלא דיברנו, בשבילנו זה כמו נצח. איתך פתחתי את הבוקר. איתך סגרתי את היום, ויש לי כל כך הרבה מה לספר לך.. איפה את רבקי?? את לא יכולה להיעלם לי ככה פתאום. זה לא היה ההסכם בינינו. אנחנו אמורות להיות יחד בשליחות הזו. את ואני. לא יכול להיות ששכחת. אף פעם לא שכחת..

ארבע שעות אחרי שדיברנו בפעם האחרונה, העיר אותי חזקי בעלי בשקט. "אני לא רוצה שתיבהלי", הוא אמר", אבל.. קורה משהו בהודו..", לחש בעדינות. מודע לסוג הקשר המיוחד הזה שלנו. "קורה משהו בבומבי..כדאי שנבדוק מה איתם". הכוכבים בחוץ קרעו את השמיים ואני השארתי לך הודעות במשיבון כל שעה עגולה. בתחילה היה הטון מבודח משהו ("רבקל'ה. נא להחזיר לי צלצול מהר כי הלילה הולך ונעלם לי ובסוף עוד תיאלצי לעלות על מטוס בבוקר ולשמור לי על הילדים כשאני משלימה את שעות השינה שהחסרתי"). אחר כך מתנצל ("אז..זו שוב אני. גבי, אם אתה הוא זה ששומע את ההודעות בבוקר, אני באמת מצטערת שהפרעתי לכם כל הלילה. מקווה לפחות שהצלצול היה על שקט. הדיווחים משם פשוט אממ.. קצת מטרידים"). עמוד השחר עלה וטיפס בין הסמטאות. גם החשש. טיפות של טל זלגו לי על החלון וההודעות שלי בכו-התחננו יחד איתי ("רבקי.. תעני לי רבקי, בבקשה ממך. תעני לי לטלפון. אני לא רוצה שיקרה לך כלום. לא רוצה שיקרה לך כלום").

איפה את, רבקי?

בבוקר הכנתי לך תה יסמין עם עלים של נענע.. כזה שאת הכי אוהבת שאני מכינה. חיכיתי שתתחברי כבר למסנג'ר. נשתה יחד מול המסך את הקפה והעוגה של הבוקר. כמו תמיד. כבר ארבע שנים. מן בדיחה וירטואלית-פרטית שלנו. את מכינה לי על צלחת את העוגה של הבוקר עם תיאור מפורט על הטעם והמרקם. בכל בוקר דאגת לגוון לי. פעם פאי תפוחים, פעם עוגיות ריבה בשמנת. אני דואגת לך לשתיה. טוב, את הרי יודעת רבקי שמטבח אף פעם לא היה הצד החזק שלי, אבל באמת שניסתי להשקיע. בקיץ הצעתי לך מיצי פירות ובחורף רקחתי לך עלים של תה מכיכר דורבר והשוק של 'נאיה בזאר'.

אני מחכה לך עם התה רבקי. מחכה לעוגה שלך. הבוקר דווקא לא אכפת לי לטעום מהמאפינס שוקולד המתוק–מתוק שלך כי מר לי כל כך בפה. כשתבואי, את בטח תספרי לי איזה לילה מוזר היה לכם שם. ברחוב הסמוך התגודדו אנשים. אמרו שהיה פיצוץ לא רחוק משם. אחר כך טלפונים. באמת לילה הזוי. מזל שהיית כל כך עייפה. אולי יותר מאוחר תצאי החוצה לבדוק מה קרה. אבל את לא באה רבקי והתה שלך הלך והתקרר. חבל.

ערב קודם, כשדיברנו, סיפרת לי שמחר צפוי לך יום שקט. ללא אירועים מיוחדים. ואם לא אכפת לי, אז נשב ונחשוב על צבע מעניין יותר לחדרים של הבית חב"ד למעלה. חשבתי על כך הרבה ויש לי צבע שיכול להתאים. מידי כמה דקות תעצרי את השיחה ותשאלי את גבי מה הוא אומר ואם יש לו גם כן רעיון, כי תמיד את שואלת והוא תמיד עונה. ככה זה אצלכם. הכל אתם עושים יחד. נשאל גם את סנדרה לדעתה, כי היא כזו חכמה ויש לה רעיונות מעניינים. אז ישבתי וחיכיתי לך רבקי, כל היום. כי מילה שלך זו מילה. הכנתי לך כוס אחר כוס של תה והאדים צרבו לי את העיניים.שרפו לי את הנשמה.

זוכרת איך צחקנו, אמרנו כל הזמן שבהודו ונפאל החיים שלנו הם כמו בסרט?! שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותנו. 'אבריסינג פוסיבל' אומרים המקומיים ומנענעים בראשם בתנועה סיבובית. הכל כאן אפשרי. אתה מתחיל את היום – ולעולם לא אינך יודע כיצד הוא יסתיים... ילדי רחוב רעבים נכנסים באישון הלילה לחפש אוכל ומקלחת חמה, תהלוכות אנשים ונשים מחופשים לאלים של עץ ואבן חוצות את הסמטאות מידי כמה דקות, פרות לוחכות את העשב בחצר הבית באין מפריע, כינור חלוד מנסר את האויר בניגון עתיק, קבצנים נדחקים בידיים גדועות, אילמים מתחננים במבט, מאות מטיילים נכנסים ויוצאים את מפתן ביתנו ביום אחד. זה קצת בודד, לזה קצת כואב, ההוא זקוק למילה טובה וההיא לחיבוק חם. לא משעמם לנו לרגע בשליחות שלנו. אה רבקי? אתה מתחיל את היום – ולעולם אינך יודע כיצד הוא יסתיים. זהו סוד הקסם של המקום הזה. תמיד אמרנו שהכול כאן אפשרי. נכון? הכל, חוץ מזה!!! זה הרי לא אפשרי בשום פנים ואופן!! לא יכול להיות שנפלת ככה על המשמרת. את הרי חזקה מהכל. חזקה מהרוח, חזקה ממילים.

נהרות של כאב שטפו אותך, מי כמוני יודעת. בימים, סיפרת לי את סיפור חייך, ובלילות בכיתי בשקט את בכייך. אני בכיתי ואת ניחמת. מן אבסורד שכזה. אבל את הרי סלע איתן. סופות לא סחפו אותך, המבול לא הרטיב אותך. כלום לא יכול לך. אז איפה את רבקי? למה את לא יוצאת משם??

מבטיחה לספר למוישי

שעות חיכיתי בעיניים צורבות אל מול שידורי הערוץ ההודי. בשביל כל העולם, זו הייתה שכונת קולבה הצפופה. רחוב הודי טיפוסי, קטן ומצחין. כזה שנשים כובסות בו את ה'סארי' בגיגית מידי בוקר ותינוקות מתרוצצים בו ללא בגד לגופם. באותו יום הייתה שם 'דרמה', כך הם קראו לזה. חטפו קבוצה של אנשים בתוך ה'נרימן האוס', בנין גדול בן חמש קומות. אומרים שהם יהודים וגר שם רביי עם אישתו. בשבילי רבקי, זו הייתה את. ואת זה הכול בעצם. בזמן שאנשים ראו חלון, אני ראיתי את פנייך. בית חב"ד החדש שלכם.

שנה שלמה שאנחנו מדברות על המקום הזה. את מטפחת כל פינה, מוסיפה ריהוט, מחליפה ספות, קשה לך להחליט בין מרצפות לשטיח. את רוצה שהמקום הזה יהיה חם ומזמין. שלמטיילים יהיה טוב שלאנשים יהיה שמח. שום דבר לא חשוב לך יותר. זוכרת שדיברנו על הוילונות רבקי? אמרתי לך שחייבים להלביש את הבית בוילון כי 'וילון הוא הדבר הראשון שרואים כשנכנסים הביתה '.. מי חלם אז שאומה שלמה תעצור את נשימתה אל מול וילון מפוספס בגוון אפרסק?! מי חשב אז שעולם שלם יחכה שרק תסיטו אותו לרגע. עולם שלם חיכה לחיוך היפה שלכם. עזבי רבקי, לא צריך וילונות! תורידי כבר את הוילונות האלה! זו היתה טעות איומה. מצטערת. אין לך מושג כמה. לפעמים אני כל כך טועה..

היה ברור לי שתצאי משם. שעם הכריזמה שלך תצליח לקחת גם אותם בקסמייך. תרוצי לפניהם במעלה המדרגות, דקיקה וגבעולית, ועם פני הילדה העדינות שלך, תציעי להם ספל מרק חם. תגידי להם שאתם באמת לא קשורים לזה ולא אכפת לך לדבר עם השלטונות אם הם רק רוצים. מה שכן, כדאי שיצאו כי מתחיל להיות מאוחר ומוישי רק הרגע נרדם. 'גם ככה קשה להרדים אותו בלילות', תלחשי בקולך הצרוד קמעה, ו'הנה בלינצ'ס גבינה לדרך', כדאי שיכניסו עמוק לתרמיל. שלא ייפול. כשהם יהיו כבר בחוץ, תרוצי אחריהם עם איזה סוודר כי בכל זאת מתחיל להיות קצת קר בשעה כזו.

למוישי יש יום הולדת. כבר בן שנתיים. איך הזמן טס. תכננתי לשלוח לו מתנה קטנה עם גלית, מטיילת שמגיעה אליכם מחר. תיארת לי איך הוא יושב מרותק לסיפורים שאת מספרת לו. איך הפה המתוק שלו פעור לעומתך, אז הכנתי לו ספר קטן. מכיוון שלא יצאת רבקי, אני לא שולחת. מצטערת. באמת שרציתי. אבל מבטיחה לספר לו את כל מה שאני יודעת על האימא המקסימה שלו. הוא יביט בי בטח בעיני השקד הגדולות שלו ואני לא אפסיק לספר. אספר על אישה שליבה זהב הוא, וחיוכה חוצה את שמי התכלת. אספר על חזון, על הגשמה עצמית על אמונה ובטחון. את הספר לא אשלח. כי לא יצאת. מצטערת רבקי. כל כך רציתי. באמת.

כשדיברנו על הילדים שלנו שחיים בשליחות מבוקר עד ערב ומטבע הדברים בבית דינמי והומה באדם, אמרנו שלפחות יש לנו את המטפלות. נשים מקומיות נאמנות מאין כמותן. לילדים שלי יש את לליטה, למוישי שלך יש את סנדרה. אי של שפיות בתוך ים של בלבול. 'על סנדרה אני סומכת עד הסוף. בעיניים עצומות ' אמרת לי אך לפני שבועיים. 'בעיניים עצומות'..

בבקשה ממך רבקי, תפתחי קצת את העיניים. רק כדי לראות כמה צדקת.

הבמבה והכרטיס

נמצאת אצלי נאוה. ניכר עליה שהיא בחורה איכותית רק קצת מבולבלת עכשיו. עוברת תקופה קשה מאוד בחיים. היא זקוקה להרבה תשומת לב והרבה אהבה. בעוד כמה ימים היא ממשיכה מכאן לבומבי. אני רוצה לשלוח אותה אלייך. כמו שתמיד היינו עושות. שולחות אחת לשנייה מטיילים ומטיילות בכיוון. מוסרות דרישת שלום ומעבירות מסרים דרך קודים שהם רק שלנו. הייתה לנו הדרך להבחין בין ד"ש לד"ש. לכל ד"ש הסגנון שלו. דרכו יכולנו להבין למה בדיוק הם זקוקים כעת. והחיבוק שלך רבקי היה מרפא לכל נפש. תמיד ידעתי שברגע שתחייכי, השמש תפציע. אז אני שולחת לך את נאוה. תסתכלי לה עמוק בעיניים ותסבירי לה שהיא מיוחדת. שהיא אהובה. איכשהו מהפה שלך המחמאות יוצאות כל כך אמיתיות. אני מוכרחה לשלוח אליך את נאוה, כי ככה אנחנו תמיד עושות. אנחנו אמורות להיות יחד בשליחות הזו!

לפני מספר חודשים היינו קצת תקועים עם אוכל, זוכרת? סיפרתי לך שמבחינתי זה לא משנה ואולי אפילו עדיף, רק שלילדים שלי אין אפילו שקית אחת של במבה.. באמת שלא התכוונתי רבקי. הבמבה היתה רק משל. שלושים שקיות גדולות של במבה הגיעו אל תא הדואר שלנו שלושה ימים לאחר מכן. קרצו אלי בצהוב ובכחול. על החבילה ציירת לבבות ופרחים לילדים. לב אחד התנצל 'זה כל הבמבה שהיתה לי בבית, אני כל כך מצטערת', שרבבת בתוכו. סיפרת לי שזה מ-מ-ש לא עניין גדול ואת בכלל לא אוהבת במבה. מעולם לא פתחת שקית. באמת. לפני חודש כששוחחנו בטלפון, רשרשה לי שקית אל תוך האוזניים. קרצה אלי קריצה מוכרת בצהוב ובכחול. התנצלת שאת רעבה ולכן את אוכלת בזמן שאת מדברת איתי ולמה פתאום אני שקטה כל כך ואני רק חשבתי לעצמי: אבל היא לא אוהבת במבה.. היא הרי מעולם לא פתחה שקית..

בקיץ שעבר, אחרי עונה עמוסה במיוחד של מטיילים וסיפורים לא קלים בהם נדרשנו לטפל, הייתי מותשת במיוחד. השיחות שלנו נשאו אופי כבד מצידי ואותך זה הטריד. את הרי לא מרשה לאף אחד להישבר. החלטת שאני מוכרחה לצאת לחופשה קלה בארץ. עשרה ימים. לבקר את המשפחה. לצאת קצת לשופינג. 'זה כל כך מגיע לך', חזרת ואמרת. הייתה רק בעיה קלה. התשלום עבור הכרטיס היקר מנפאל לישראל. מטבע אחת לא שרתה בכיסנו. עניין של מה בכך, אבל הוא שהפריד ביני לבין השמש של ארץ ישראל.

למחרת השכם בבוקר התקשרת אלי בהתרגשות והקול שלך נסק לגבהים שמעולם לא הכרתי. "את לא תאמיני, חני", אמרת, "קיבלתי בזה הרגע מייל מאדם מבוגר שהיה אצלכם בשבועות האחרונים. הוא במקרה מכיר גם אותי ויודע שאנחנו חברות על כן בחר לפנות אלי. הוא אומר שהוא משתוקק שתצאי קצת לחופש. הכרטיס על חשבונו כמובן". ביקשתי לראות את נוסח האימייל ואת השבת שהוא הביע את רצונו העז להרים את תרומתו אלי בסתר. הכסף יופקד דרכך בחשבון הבנק של סוכן הנסיעות. הסכמתי לאזור כוחות חדשים בארץ רק אחרי שקיבלתי ממך הבטחה ברורה כי ברגע שאני נוחתת, את מספרת לי מי הוא אותו אדם כדי שאוכל להוקיר לו טובה באופן אישי. אין מה לעשות. קודם כל אני צריכה לנסוע. זהו התנאי של ה'תורם האלמוני' שלי, כך כינינו אותו בצחוק. אז נסעתי. הימים היטיבו עימי וחזרתי נרגשת כולי לגלות מי הוא אותו אדם. ימים רבים חמקת מלהראות לי את נוסח האימייל. ימים רבים הסטת את הנושא לכיוונים אחרים. זו הפעם הראשונה בה לא עמדת במילה שלך רבקי. וזה מוזר. כי מילה שלך זו מילה.

מבטיחים לנסות

זו בדיוק השעה בה הינו יושבות לשוחח. בין תשע לחצות עם הפסקות של אירוח וילדים ברקע. השעות בהם אנו אמורות לספר זו לזו כיצד עבר עלינו היום. ביום שלישי האחרון אמרתי לך כמה אני מעריכה ואוהבת אותך, אמרת לי שאת לא פחות. ככה פתאום. היום הייתי רוצה לספר לך שהיטבתי עם אנשים, אימצתי אותם אל ליבי, חיזקתי את נפשם ואז שבתי הביתה אבל מעולם לא שיקרנו זו לזו. אז למה שאעשה זאת עכשיו?! כי האמת היא רבקי שמאז שאת לא יצאת את פתח ביתך – אני לא יצאתי את פתח ביתי. אין בי הכוח לחייך לאנשים כשנפשי כה עצובה. לא יכולה להושיט את הכתף לאחרים, כששלי כה מרוסקת. הבכי של מוישי המחפש אותך, קורע את ליבי. המראה של ההורים שלך, אותם הערצת עד אין סוף, אצילים באבלם, זקופים בצערם, מכופף את גופי. כיצד אוכל לתת, כשאני כה ריקה?!

את צוחקת עכשיו רבקי. אל מול פני. אני שומעת אותך. אף פעם לא הרשית לאנשים לשקוע. את מושיטה לי את היד. אני נאחזת. כי בצבא שלנו מותר לבכות לפעמים, מותר ליפול אבל אסור אף פעם לשקוע בבוץ. אנחנו השביל אנחנו הדרך.

בכל דקה שעוברת מצלצל הטלפון, אנחנו מקבלים עשרות אימיילים. כולם מנסים לנחם ויחד עם זאת שואלים מה יהיה הלאה? מה עושים? 3,500 שליחים של הרבי ברחבי העולם שואלים את אותה השאלה. אף אחד מהם לא רוצה לשקוע בבוץ. אני יודעת מה היית עונה להם רבקי. היית אומרת להם שניקח את ההזדהות והאחדות שנוצרה בעולם היהודי כולו סביב הציפייה לגורלכם ונשאב ממנה כמה שיותר כוח לימים הבאים.

למרות הכאב העצום, אנחנו מבטיחים לנסות רבקי. זה הרי בדיוק מה שהית רוצה עכשיו.