מערכת COL
|
יום ז' כסלו ה׳תשס״ט
04.12.2008
"בניי, בניי, היכן הלכתם?" ● מונולוג מצמרר
הרב נחמן הולצברג, אביו של הרב גבריאל הי"ד, במונולוג מצמרר וקורע לב לעיתון "משפחה": "הקב"ה שלח מלאכים שיוציאו את מוישי מגיא-ההריגה, לפחות יש לנו אותו" לכתבה
"תמיד שאלתי אותו: גבריאל נח, אינך חושש לפעול בתוך גוב האריות המסוכן הזה? הוא ענה לי: אם אני מאמין בקדוש-ברוך הוא, אין לי ממה לפחד; אם אני לא מאמין, אין לי מה לחפש פה. לא רק מוישי נותר בלי אב ואם, גם אנחנו ממתינים שהקב"ה ירחם עלינו כרחם אב על בנים" * כשהוא אפוף עצב וכאב, יושב הרב נחמן הולצברג, אביו של הקדוש הרב גבריאל נח הי"ד וחולק עמנו שיחה רווית כאב על היקרים שלפני חמש שנים יצאו להרבות אלומות אור יהודיות במחשכי העולם וכעת שבו ארצה בארונות קבורה * "איש אינו מבין כיצד זוג צעיר לימים מסוגל לחוות סבל כה גדול מבלי להישבר ועוד להפוך למשענת עבור יהודים רבים", מגלה ר' נחמן טפח מסאגת הייסורים שעברה על בנו וכלתו בשנים האחרונות
אריה ארליך
עשרה קבין של עצב תהומי אופפים את כותלי הבית ברחוב שמואל הנביא בירושלים, בו מתאכסנים בני משפחתו של הקדוש הרב גבריאל נח הולצברג הי"ד. הוריו של שליח חב"ד שמסר את חייו למען הבאת דבר היהדות לחוריה הנידחים של הודו, שוהים כאן, בבית קרובי המשפחה, וממתינים בחרדה מהולה ביגון קודר, לבואם של הארונות עם הבן והכלה.
דליים של דמעות רותחות מתמלאים כאן, מציפים כל עין יבשה ומלחלחים לבטח את כיסא הכבוד. התייפחויות קורעות-לב נשמעות כאן מכל עבר. לפני חמש שנים הלכו היקירים להודו, בכדי להרבות אלומות אור יהודיות במחשכי העולם. כעת, הם עומדים לחזור בארונות קבורה.
אווירת הנכאים התהומית הזו המשתלטת על כל חלקה אנושית המזדמנת לכאן, אין בכוחה להעיב במאום על עוצמת אמונתם חסרת הגבולות של ההורים ושל האחים. כאב אינסופי, כן. ייאוש ודכדוך, מקומם לא יכירנו.
בשעות הראשונות שלאחר פרוץ המתקפה הרצחנית לעבר בניין בית חב"ד במומבאי, לא ידעו הוריו האוהבים של הרב גבריאל נח הולצברג הי"ד, הרב נחמן ופרידה, על המתרחש בבית בנם וכלתם. ביום רביעי, ישבו בביתם בניו-יורק, מנהלים שגרת-חיים עמוסה בפעילות חסידית נמרצת ואופיינית, שבהשראתה פעל בנם. טיפין-טיפין החלו בשורות האיוב לזלוג לביתם.
הם שמעו על מתקפת טרור המתרחשת בעיר מומבאי, אך לא שיערו את חומרת האירועים ואת קרבתם הבלתי אמצעית אל החללים. רק לקראת שעות הערב לפי שעון ניו-יורק, הגיעו לביתם שמועות כי ההתקפה נעשתה בסמוך לבית חב"ד. רק אז החלה דאגה זהירה לכרסם בליבם של ההורים. הם החלו לקרוא פרקי תהילים בדבקות חסידית, מייחלים לבשורות טובות. מספר אברכים חסידי חב"ד יצאו לעבר ציונו של האדמו"ר מליובאוויטש ברובע קווינס שבניו-יורק, בכדי להעתיר שם לשלומם של האנשים שהוא עצמו שלח לארץ לא זרועה בכדי להביא את לפיד היהדות בטהרתה לנשמות תועות.
כשהבינו ההורים, מספר שעות מאוחר יותר, כי האירוע הרצחני מתרחש בבית חב"ד עצמו, החליטו בני הזוג לנסוע לארץ הקודש. "את כל האינפורמציה הראשונית הם קיבלו מאנשים מודאגים שהתקשרו לשאול", סיפר אברהם גלבמן, בן דודו של השליח שנעקד על מזבח שנאת עשיו ליעקב. "כשהתברר סופית שהמחבלים בפנים, התרכזו כל בני המשפחה בבית ההורים, ותוך ארבע שעות התארגנו לטיסה. שני בני משפחה שדרכונם לא היה בתוקף, הגיעו בליווי משטרתי לאחר שמזכירת המדינה האמריקאית החדשה, הילארי קלינטון בעצמה התערבה וסידרה להם אישורים מיוחדים".
"אם זו הגזירה, נקבלה"
שעות ספורות לפני כניסת השבת, נחתה המשפחה אכולת הדאגה על אדמת ישראל. לא היה להם פנאי למצלמות התקשורת הטורדנית שניסתה לחלץ מהם פיסות בכי. הם הזדרזו לירושלים, על-מנת לעשות את השבת בבית בני משפחה. תחילה קיבלו חדשות טובות מהודו. אנשים מהודו סיפרו להם שגבי ורבקה במצב טוב. הידיעות הללו הפיחו בהם תקווה קלושה, אך לא לזמן רב.
כשהרב נחמן הולצברג שב מבית הטבילה, השיגה אותו בשורת האיוב. נגוזו התקוות, הידיעה צרבה את נשמתו, חתכה חלקים בבשר החי. כמו שוקר חשמלי שהופעל על גופו, נחתה עליו הידיעה המרה מכול והרעידה את כל ישותו. המציאות המדכדכת, התחוורה לו בן-רגע במלוא אכזריותה: בני הזוג הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. מוישי, הנכד הרך, נותר בודד בעולמו. אין לו אבא, אין לו גם אמא. יש לו שני הורים שישמרו עליו מהיום ממקום שבתם במרומי גן העדן, מקום השמור לאנשים שמסרו את נפשם למען הפצת היהדות.
דקה של דומיה אילמת, עברה על הרב נחמן הולצברג כאשר הכתה בו הידיעה כי מפעל חייו של בנו נגדע בידי בני עוולה נטולי צלם אנוש. צמרמורת עברה בגופו, דמעה רותחת נשרה מלחייו והרטיבה את דש ה'סירטוק' השבתי שכבר הספיק ללבוש לכבוד שבת מלכתא. דקות קלות לאחר שהבין שהוא הפך לאב שכול שאיבד את בנו וכלתו על משמר קודשי ישראל, התנער ר' נחמן בחוזקה, ניתק את חוט מחשבותיו הנוגות ולחש לאוזנה של אשתו, גב' פרידה, שישבה בקצה הסלון והתייפחה בבכי נטול הפוגות: "טוב, פרידה. שבת היום. ה' נתן וה' לקח. לפחות יש לנו את מוישי. עכשיו בואי לכותל המערבי".
הוא מחה דמעה אחת נוספת, צייד את רעייתו בממחטה ויצא לכיוון הכותל המערבי. בדרך, פגשוהו מכרים דואבים. יהודים חבושי שטריימלאך התלחששו ביניהם על אודות זהותו של האיש בעל הדרת הפנים הצועד בשבילי ירושלים העתיקה כשהוא עטוף בשתיקה רועמת, כזו שמספרת הכול. הוא חיזק את מי שפתח עימו בשיחה, אך בעיקר שתק. "מכיוון ששבת היום, אני לא רוצה לקבל שמועות", הוא הפטיר בפסקנות וכאב עמוק התלווה לקולו. לאורך השבת, נשברו בני המשפחה לעיתים, הזילו דמעה, והתעודדו לאלתר. "אם זו הגזירה, כך יש לקבלה", אמר ר' נחמן שוב ושוב לבני משפחתו.
מוישי לבד, כולנו לבד
יום שני השבוע. דממה מעיקה אופפת את כותלי בית המשפחה המארחת את בני משפחת הולצברג. ר' נחמן יושב בסלון הבית, לפניו פתוחים ספרים העוסקים בהלכות אבלות. אנחות קצובות מלוות את לימודו.
רק פעמים אחדות לאורך השיחה המצמררת עם כתב 'משפחה', נסדק קולו הבטוח של ר' נחמן. לאורך השיחה המאלפת, קיבל כותב השורות שיעור מצמרר, שנשפך מעוצמת האמונה הכבירה הזורמת בשטף מפיו של ר' נחמן.
היסוס כבד מלווה אותנו כאשר אנו פותחים בשיחה. האם זה נכון לפתוח בשיחה, חשובה ככל שתהיה, בעוד ש'מתו מוטל לפניו'? אנו תוהים בינינו לבין עצמנו. הארונות טרם הגיעו, ההלוויות עוד לא נערכו. הכאב טרי מדי, הפצע עוד לא החל להגליד. אך דווקא ר' נחמן הוא זה שנוסך תקווה, מביט קדימה, מתחזק ומחזק.
העולם היהודי כולו נמצא איתכם בצרתכם. ההזדהות עם הכאב מוחלטת, והיא מאחדת את כל שדרות הצבור היהודי בכל מקומות מושבותיו, אנו פותחים.
"העולם לא כואב איתנו", מוחה ר' נחמן בזעקה. "כי אם העולם היה יודע מה הוא איבד, מה היהדות איבדה, מה איבדו יהודים שיבואו מהיום להודו, הכאב היה הרבה יותר חד. הכאב של העולם הוא כאב, אבל הוא לא מתקרב לכאב האמיתי.
"אבל זה לא העניין", מפתיע ר' נחמן. "אסור לנו להתרכז רק בכאב. יש כאן תזכורת משמיים, יש תביעה שנשפר את הליכותינו. יש דרישה שנגביר את הציפייה לגאולה. רוצים שנגביר את האחדות בעם ישראל", אומר האב השכול בקול תקיף.
האם אתה חש שחסרון האחדות גרם למידת הדין לפגוע בבנך ובכלתך בצורה כה אכזרית?
"אסור לנו להגיד על מה עשה ה' ככה. אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים. אבל אם נסתכל על גבי ורבקי, נראה מה היה הדבר שהכי ייחד אותם וממנו נלמד: אהבת כל יהודי באשר הוא, בכל מצב ובכל מחיר. הם העניקו לכל יהודי את מלוא הסיוע שהוא היה זקוק לו, בגשמיות וברוחניות. הם מסרו את נפשם, בפועל ממש, בכדי שיהודים ירגישו טוב. היתה להם עוצמה על אנושית, שאותה הם שאבו מכוחו של הרבי מליובאוויטש. הכוחות הייחודיים הללו העניקו להם מידה של מסירות נפש עד כדי מעשה בפועל. רבי עקיבא אמר כל ימיו: 'מתי יבוא לידי ואקיימנו'. הם קיימו את זה במלוא ההידור, עוד בטרם מלאו להם שלושים שנה".
כיצד אתם מתמודדים עם הכאב?
"אנחנו מחזקים את האמונה", מבהיר ר' נחמן בקול בוטח. "אני יודע בוודאות של מאה אחוז, שאם כל עם ישראל יחליט עכשיו להגביר בקרבו אהבת ישראל אמיתית ויחזק את ציפייתו לגאולה, אזי לא נצטרך אפילו להגיע למצב של קבורת הקדושים, השם ייקום דמם".
בתוך ה'הסתר פנים' הנורא, נשזר נס על-טבעי שאירע למוישי, נכדך הרך, בכך שהוא נותר מיתר הרפאים בדרך פלאית.
"כמו שהחלק הראשון, כלומר האסון הנורא והאיום הזה אירע בצורה בלתי טבעית ובלתי מתקבלת על השכל האנושי, כך גם הנס הגלוי של מוישי, שניצל על-ידי העוזרת ההודית, הוא גם נס ופלא שאין לו כל הסבר בדרך הטבע. ההסבר היחיד הוא: ורחמיו על כל מעשיו. הקב"ה רצה שיישאר בעולם ילד שימשיך את החיים ויילך בדרכם של שני הוריו הנאהבים והנעימים. גם בתוך החושך הכפול והמכופל, רואים נקודות של השגחה פרטית מופלאה. מוישי בכה והקים רעש. סנדרה שמעה את היללות המחרידות שלו, יצאה ממקום מחבואה וחילצה את הילד לנגד עיני המרצחים עם כלי המשחית השלופים. אף אחד לא יודע להסביר כיצד זה הצליחה להימלט מהבניין מבלי שתקבל כדור בראשה ובראש הילד. זו לא סנדרה. הקב"ה שלח מלאכים שיוציאו את מוישי מגיא-ההריגה".
מוישי נותר בודד בעולמו. בלי אבא, בלי אמא. מי יגדל אותו מעתה?
לשמע השאלה המצמררת, נבקע קולו של ר' נחמן לרסיסים. גרונו נשנק. דמעות מרטיבות את הספר שלפניו ודיבורו מרעיד את קירות הבית. "זו השאלה שהקב"ה שואל: 'מי יגדל את מוישי שלי?' עד ביאת המשיח, ימשיך הקב"ה לבכות, כביכול, את הבכי הכי אמיתי ולשאול: מי יגדל את בני בכורי, עם ישראל למוד הסבל אשר צרות אופפות אותו מכל עבריו. האם סאת הייסורים לא גדושה יתר על המידה? האם בניי אינם ראויים שארחם עליהם כבר כרחם אב על בנים ואחלץ אותם ממעמקי הגלות המרה? כמו שכל העולם שואל עכשיו מי יגדל את מוישי, כך שואל הקב"ה בכל יום: מי יגדל את הבן יקיר לי אפרים, ילד שעשועים. אנו צריכים לבקש את הגאולה ולא להרפות, עד שהיא תתרחש. הקב"ה רוצה לגאול אותנו. אם נזעק כולנו כפי שמוישי זועק בימים אלה ממעמקי נשמתו הטהורה שלא טעמה טעם חטא, נזכה שהזעקה תנער את העליונים ותגאל את התחתונים.
"לגבי מוישי עצמו", מבהיר ר' נחמן, "המטפלת תגיע איתו השבוע לארץ והיא תמשיך לטפל בו מבחינה פיזית. הוא מכיר אותה יותר מכל אדם אחר. לגבי הגידול והחינוך הרוחני, יש לו בארץ סבא וסבתא, דודים ודודות, שכל אחד מהם מסור אליו כמו אב ואם. הם יעטפו אותו בחיבה, יגדלו אותו במסירות, ישלחו אותו בבוא היום ל'תלמוד-תורה' וינסו להחזיר לו לפחות אחוז קטן ממה שיחסר לו מהיום בהיעדרם של הוריו".
"יכולנו לקומוניסטים, נוכל לפקיסטנים"
"בני החל את דרכו כשליח לפני כ-7 שנים", מספר האב. "הוא הגיע עם אשתו לפני 5 שנים. הם התחילו לפעול מתוך מקומות זמניים ומאולתרים, עד שהצליחו להקים את הבניין המרשים שתמונתו פורסמה בכל העולם".
מניין השיג ר' גבריאל את המימון לבניין הענק הזה?
"היתה לו מסירות-נפש בכל הקשור להפצת יהדות. הוא ורעייתו, השם ייקום דמם, לא נרתעו מפני שום מכשול אפשרי. לא היה דבר שיעמוד בדרכם כאשר חפצו לעשות פעולות חסד ולקרב לבבות לאביהם שבשמיים. רכישת הבניין האדיר הזה, שביקרתי בו לפני כשנה ולא עיכלתי את ממדיו הרחבים, עלתה לגבי במאמצים על-אנושיים. אך הוא תמיד ראה רק את המטרה לנגד עיניו. כל המניעות לא נחשבו בעיניו אפילו לקליפת השום".
בשנים האחרונות נחשבת הודו כיעד מועדף על גורמי טרור בעולם. היא נתונה מזה מספר שנים תחת מתקפת טרור רצופה. האם ר' גבריאל וזוגתו לא חששו לחיות במדינה שורצת הסכנות הזו?
"אתה שואל שאלה טובה, לכאורה", בורר האב השכול את תשובתו. "את אותה שאלה בדיוק שאלתי אותו לאחרונה, באחת הפעמים שהוא התקשר אלינו לניו-יורק בכדי לדרוש בשלומנו. אתה יודע מה הוא ענה לי? הוא נתן לי תשובה מדהימה, שהותירה אותי ואת רעייתי פעורי-פה. הוא אמר לי כך: 'אם אני מאמין בקדוש-ברוך-הוא, אז אין לי ממה לחשוש. ואם אני לא מאמין בו במאת האחוזים, אז אין לי מה לחפש כאן. אם אני קשוב להוראותיו של הרבי מליובאוויטש שהורה לנו לקרב יהודים לחיי תורה ומצוות גם במסירות-נפש של ממש, מקומי בהודו. אם אני לוקח את דבריו בצורה סלקטיבית ואומר שכאן לא נוח לי לפעול - אז אין חלק ונחלה במפעל השליחות. אני מאמין בהשגחתו של הקב"ה עלינו ואני בוחר להיות כאן ולפעול מכאן, גם אם זה קשה, גם אם זה מסוכן. אני בטוח שהקב"ה ייתן לי את הכוחות הדרושים'".
האם בעקבות המתקפה הטראגית יחול רפיון כלשהו במפעל השליחות של חב"ד? האם שליחים יחששו מעתה לצאת למקומות מסוכנים מבחינה בטחונית?
הרב נחמן הולצברג מתרומם קלות ממושבו לשמע השאלה. הוא מגביר את טון דיבורו ומשיב בנחרצות איתנה, כזו שאינה משתמעת לשני פנים: "חס ושלום", הוא פוסק. "לא יהיה שום רפיון, ולו הקל שבקלים. נהפוך הוא: השליחות תתעצם ביתר שאת ויתר עוז. הרבי דרש מסירות-נפש בפועל. חסידי חב"ד בכל הדורות היו למודים במסירות-נפש חסרת גבולות. יכולנו לקומוניסטים, לצארים ולנאצים. יכול-נוכל גם לטרוריסטים מפקיסטן וממדינות האיסלאם. אין כל מקום לרפיון. אין כאן כל ניסיון, אפילו. עם-זאת, אנו מייחלים לביאת המשיח בקרוב. או אז, יוסרו החששות ויפתרו השאלות. עד אז, נמשיך למסור את נפשנו למען היהדות, גם בלי לשאול מדוע נטבחו קדושים וטהורים באופן כה אכזרי. ואומר לך בדמייך חיי".
ממתי ראית שבנך מתאפיין במסירות כה גבוהה עבור דברים שבקדושה?
"כבר מקטנותו ראו בו את המידות הללו של מסירות-נפש עבור דברים שבקדושה. בתור ילד בתלמוד-תורה, בתור 'תמים' בישיבה ובתור שליח, תמיד דבק במשמות הקודש מבלי להתחשב בקשיים שבדרך. הוא עשה הכול בכדי שכולם יידעו שיש אלוקים בעולם והוא מנהיג אותנו ומשגיח עלינו ללא הרף. הוא עשה זאת במלוא ה'שטורעם', מבלי להתפעל ממניעות".
הרב נחמן הולצברג עוצר לרגע את שטף דיבורו הקולח. הוא משתתק קמעא, לוגם מכוס המשקה שהגישו לו בני הבית החרדים לשלומו, ומוסיף בכאב: "גבי יכול היה להציל את עצמו. על פי הדיווחים שהגיעו אלינו, כנראה שהוא יכול היה למצוא דרכים להימלט ולחלץ את עצמו מידי הפורעים. אבל כדרכו כל חייו, הוא לא הסכים להותיר פצועים בזירה. הוא לא רצה להשאיר את אשתו כשהיא מוטלת כך, בידיהם של הרוצחים הנתעבים. כך היה גבי בחייו, וכך היה במותו. עד הרגע האחרון, כל עוד שיש אנשים בפנים, הוא לא ינטוש את המערכה. אני לא יודע מה הוא עשה בפנים, אבל אני מתאר לעצמי שהוא לא איבד את עשתונותיו. הוא עשה את כל אשר היה בידו לעשות, על-מנת להציל את השוהים בבניין מידי המרצחים השפלים".
"אני יכול לספר לך", מוסיף האב, "שבתקופה האחרונה ממש, זכה גבי להקים עוד שני בתי חב"ד בערים אחרות בהודו, אחד מהם ב'בונגולו'. הוא לא ידע מנוח לכף רגלו. כל רגע בחייו היה מוקדש ליידישקייט. כל עוד שהיתה נשמה באפו, הוא פעל לקדש שם שמים ולהאהיב את שמו יתברך על רחוקים יותר ורחוקים פחות".
"אין תלונות, יש דרישה"
את ילדם הראשון, מנדי ז"ל, שיכלו בנך וכלתך בעודו תינוק רך. וזה רק סבל אחד בתוך ים של ייסורים שאפפו את בנך ורעייתו. כיצד הם התמודדו עם סאת הייסורים העל-אנושית שהיתה מנת-חלקם?
"הם היו חדורים באמונה עזה", מעיד האב בקול בוכים. "מעולם לא היו להם תלונות. הייסורים הרבים מעולם לא הפריעו להם להמשיך במלאכת הקודש. הם מעולם לא עצרו את מפעל החסד הכביר שלהם בגלל התמודדויות אישיות שהיו להם למכביר. הם ראו תמיד לנגד עיניהם את דמותו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש. לאורו הם הלכו, מתורתו התחזקו ואת הוראותיו שתו בצמא. הם היו מלאכים. איש אינו מבין כיצד זוג צעיר לימים, כמעט ילדים מבחינת הגיל, מסוגל לסבול סבל כה גדול מבלי להישבר. ולחשוב שהם חיזקו אחרים! הם היו משענת עבור יהודים רבים, גמלו חסד ללא תמורה וחיו את חייהם בשביל אחרים.
"גבי נסע פעם שלושה ימים רצופים, בלי אוכל ושתייה, בכדי להשיג איזה יהודי מישראל שמשפחתו חיפשה אחריו בנרות והיה חשש לשלומו. הוא לא אכל ולא שתה. הוא היה שלושה ימים בדרכים, ולא מצא מנוח עד שהוא איתר את הישראלי האובד, יצר קשר עם משפחתו ודאג שישוב הביתה.
"עוד לא דיברתי, ואולי עדיף שלא אדבר, על האסירים היהודים הרבים שדאג לשחררם או להבריחם מהכלא. לא הזכרתי עדיין את השעות הרבות שהוא בילה במתקני כליאה שיהודים היו אסורים בהם. הוא דאג להעביר להם מזון כשר, ספרי קודש וסידורי תפילה. ריבקי הי"ד היתה טורחת לבשל מזון עבור אסירים ששהו בין כותלי הכלא, וגבי היה מביא להם את זה.
"רק היום סיפר לי מישהו שביקר לפני שבועיים אצל גבי ורבקי. לפני שהוא עזב, פנתה אליו רבקי וביקשה ממנו שיעבור בדרכו ליד 'גסט-האוס' שבה מתארחת אשה יהודייה, ויעביר לה ארוחה כשרה ארוזה בקפידה. אלו חיים של מסירות-נפש אמיתית, שנגדעו במחי יריות אכזריות של מרצחים שפלים".
"אני חייב להודות על האמת", אומר לנו ר' נחמן הולצברג בקול חנוק מבכי, "אנחנו אומנם ההורים שלהם. אבל הם היו גבוהים הרבה יותר מאיתנו. המדרגה שלהם היתה נשגבה משלנו, לאין ערוך. אין כל יחס בין גדלות מידותיהם של גבי ורבקי, למצב הרוחני שלנו. אני יכול לתבוע מעצמי ולומר בפה מלא: 'מתי יגיעו מעשיי למעשי בני'!
"יש שאלות שאסור לשאול אותן", אומר ר' נחמן בקול חנוק. הוא מוחה דמעה ושתיים, מנגב את עיניו הלחות, מתעודד וממשיך לשזור ביד אומנת את יצירת האמונה הכבירה המושרשת בו ואשר החדיר לבנו הקדוש ר' גבריאל נח הי"ד כאשר היה ילד קט. "אין שאלות", הוא קובע שוב. "אנחנו יודעים שיש בעל-בית לבירה הזו. הקב"ה מחליט מתי להוריד נשמות לעולם ומתי להחזיר אותן למעלה. אין לנו השגה בזה ואין לנו זכות לבוא בתלונות. השם נתן והשם לקח. יהי שמו הגדול מבורך".
האמירות המצמררות הללו, היוצאות מפיו של האב ששכל את בנו מחמד-עינו ואת כלתו הצעירה בנסיבות כה טרגיות, כה אכזריות וכה חסרות כל פשר, מקבלות משנה תוקף כאשר התמונות מהודו הרחוקה זורמות אלינו, העם היושב בציון. העולם כולו עצר את נשימתו כאשר הגיע התיאור על האזכרה שנערכה בבית הכנסת 'כנסת אליהו' במומבאי, שבמהלכה פרץ מוישי, העולל בן השנתיים, בבכי טהור וקורע לבבות של יתום רך: "אמא, אמא, אמא", הוא זעק מרות שוב ושוב, לקול בכיותיהם של משתתפי הטקס המצמרר. הסב השני, אביה של רבקה הי"ד, מתבונן בנכדו שנותר לפליטה וחולץ מגיא ההריגה, וקולו נחנק. את אותן מילים אלמותיות הוא משמיע בגרון ניחר כשנחלי דמעות מציפים את עיניו הנפוחות: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!",
כך מצהיר אביו של רבי גבריאל נח הי"ד, כך זועק אביה של רבקה הי"ד.
"רק שאלה אחת מותר לנו לשאול", ממשיך האיש ששיכל ביום אחד את בנו וכלתו ואת מפעל חייהם. "מותר לנו לשאול את זה, ואנו שואלים את זה במלוא התוקף: עד מתי. עד מתי תימשך הגלות המרה הזו?!
"היה קידוש ה' בכל העולם כולו. אין מדינה ששמעם של גבריאל ורבקה, זוג הצדיקים, לא הגיע אליה בימים האחרונים. אין אומה ולשון בכל העולם שלא סחו בפליאה בימים האחרונים, בשבחה של היהדות שהזוג הפלאי הזה ייצג בכבוד כה מעורר השתאות. אני מרשה לעצמי להשתמש בזכות הזו שנעשתה על-ידי בני ורעייתו הי"ד, ולבקש מהקדוש-ברוך-הוא: אמור לצרותינו די, וגאל אותנו גאולת עולמים בקרוב ממש".
אריה ארליך
עשרה קבין של עצב תהומי אופפים את כותלי הבית ברחוב שמואל הנביא בירושלים, בו מתאכסנים בני משפחתו של הקדוש הרב גבריאל נח הולצברג הי"ד. הוריו של שליח חב"ד שמסר את חייו למען הבאת דבר היהדות לחוריה הנידחים של הודו, שוהים כאן, בבית קרובי המשפחה, וממתינים בחרדה מהולה ביגון קודר, לבואם של הארונות עם הבן והכלה.
דליים של דמעות רותחות מתמלאים כאן, מציפים כל עין יבשה ומלחלחים לבטח את כיסא הכבוד. התייפחויות קורעות-לב נשמעות כאן מכל עבר. לפני חמש שנים הלכו היקירים להודו, בכדי להרבות אלומות אור יהודיות במחשכי העולם. כעת, הם עומדים לחזור בארונות קבורה.
אווירת הנכאים התהומית הזו המשתלטת על כל חלקה אנושית המזדמנת לכאן, אין בכוחה להעיב במאום על עוצמת אמונתם חסרת הגבולות של ההורים ושל האחים. כאב אינסופי, כן. ייאוש ודכדוך, מקומם לא יכירנו.
בשעות הראשונות שלאחר פרוץ המתקפה הרצחנית לעבר בניין בית חב"ד במומבאי, לא ידעו הוריו האוהבים של הרב גבריאל נח הולצברג הי"ד, הרב נחמן ופרידה, על המתרחש בבית בנם וכלתם. ביום רביעי, ישבו בביתם בניו-יורק, מנהלים שגרת-חיים עמוסה בפעילות חסידית נמרצת ואופיינית, שבהשראתה פעל בנם. טיפין-טיפין החלו בשורות האיוב לזלוג לביתם.
הם שמעו על מתקפת טרור המתרחשת בעיר מומבאי, אך לא שיערו את חומרת האירועים ואת קרבתם הבלתי אמצעית אל החללים. רק לקראת שעות הערב לפי שעון ניו-יורק, הגיעו לביתם שמועות כי ההתקפה נעשתה בסמוך לבית חב"ד. רק אז החלה דאגה זהירה לכרסם בליבם של ההורים. הם החלו לקרוא פרקי תהילים בדבקות חסידית, מייחלים לבשורות טובות. מספר אברכים חסידי חב"ד יצאו לעבר ציונו של האדמו"ר מליובאוויטש ברובע קווינס שבניו-יורק, בכדי להעתיר שם לשלומם של האנשים שהוא עצמו שלח לארץ לא זרועה בכדי להביא את לפיד היהדות בטהרתה לנשמות תועות.
כשהבינו ההורים, מספר שעות מאוחר יותר, כי האירוע הרצחני מתרחש בבית חב"ד עצמו, החליטו בני הזוג לנסוע לארץ הקודש. "את כל האינפורמציה הראשונית הם קיבלו מאנשים מודאגים שהתקשרו לשאול", סיפר אברהם גלבמן, בן דודו של השליח שנעקד על מזבח שנאת עשיו ליעקב. "כשהתברר סופית שהמחבלים בפנים, התרכזו כל בני המשפחה בבית ההורים, ותוך ארבע שעות התארגנו לטיסה. שני בני משפחה שדרכונם לא היה בתוקף, הגיעו בליווי משטרתי לאחר שמזכירת המדינה האמריקאית החדשה, הילארי קלינטון בעצמה התערבה וסידרה להם אישורים מיוחדים".
"אם זו הגזירה, נקבלה"
שעות ספורות לפני כניסת השבת, נחתה המשפחה אכולת הדאגה על אדמת ישראל. לא היה להם פנאי למצלמות התקשורת הטורדנית שניסתה לחלץ מהם פיסות בכי. הם הזדרזו לירושלים, על-מנת לעשות את השבת בבית בני משפחה. תחילה קיבלו חדשות טובות מהודו. אנשים מהודו סיפרו להם שגבי ורבקה במצב טוב. הידיעות הללו הפיחו בהם תקווה קלושה, אך לא לזמן רב.
כשהרב נחמן הולצברג שב מבית הטבילה, השיגה אותו בשורת האיוב. נגוזו התקוות, הידיעה צרבה את נשמתו, חתכה חלקים בבשר החי. כמו שוקר חשמלי שהופעל על גופו, נחתה עליו הידיעה המרה מכול והרעידה את כל ישותו. המציאות המדכדכת, התחוורה לו בן-רגע במלוא אכזריותה: בני הזוג הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. מוישי, הנכד הרך, נותר בודד בעולמו. אין לו אבא, אין לו גם אמא. יש לו שני הורים שישמרו עליו מהיום ממקום שבתם במרומי גן העדן, מקום השמור לאנשים שמסרו את נפשם למען הפצת היהדות.
דקה של דומיה אילמת, עברה על הרב נחמן הולצברג כאשר הכתה בו הידיעה כי מפעל חייו של בנו נגדע בידי בני עוולה נטולי צלם אנוש. צמרמורת עברה בגופו, דמעה רותחת נשרה מלחייו והרטיבה את דש ה'סירטוק' השבתי שכבר הספיק ללבוש לכבוד שבת מלכתא. דקות קלות לאחר שהבין שהוא הפך לאב שכול שאיבד את בנו וכלתו על משמר קודשי ישראל, התנער ר' נחמן בחוזקה, ניתק את חוט מחשבותיו הנוגות ולחש לאוזנה של אשתו, גב' פרידה, שישבה בקצה הסלון והתייפחה בבכי נטול הפוגות: "טוב, פרידה. שבת היום. ה' נתן וה' לקח. לפחות יש לנו את מוישי. עכשיו בואי לכותל המערבי".
הוא מחה דמעה אחת נוספת, צייד את רעייתו בממחטה ויצא לכיוון הכותל המערבי. בדרך, פגשוהו מכרים דואבים. יהודים חבושי שטריימלאך התלחששו ביניהם על אודות זהותו של האיש בעל הדרת הפנים הצועד בשבילי ירושלים העתיקה כשהוא עטוף בשתיקה רועמת, כזו שמספרת הכול. הוא חיזק את מי שפתח עימו בשיחה, אך בעיקר שתק. "מכיוון ששבת היום, אני לא רוצה לקבל שמועות", הוא הפטיר בפסקנות וכאב עמוק התלווה לקולו. לאורך השבת, נשברו בני המשפחה לעיתים, הזילו דמעה, והתעודדו לאלתר. "אם זו הגזירה, כך יש לקבלה", אמר ר' נחמן שוב ושוב לבני משפחתו.
מוישי לבד, כולנו לבד
יום שני השבוע. דממה מעיקה אופפת את כותלי בית המשפחה המארחת את בני משפחת הולצברג. ר' נחמן יושב בסלון הבית, לפניו פתוחים ספרים העוסקים בהלכות אבלות. אנחות קצובות מלוות את לימודו.
רק פעמים אחדות לאורך השיחה המצמררת עם כתב 'משפחה', נסדק קולו הבטוח של ר' נחמן. לאורך השיחה המאלפת, קיבל כותב השורות שיעור מצמרר, שנשפך מעוצמת האמונה הכבירה הזורמת בשטף מפיו של ר' נחמן.
היסוס כבד מלווה אותנו כאשר אנו פותחים בשיחה. האם זה נכון לפתוח בשיחה, חשובה ככל שתהיה, בעוד ש'מתו מוטל לפניו'? אנו תוהים בינינו לבין עצמנו. הארונות טרם הגיעו, ההלוויות עוד לא נערכו. הכאב טרי מדי, הפצע עוד לא החל להגליד. אך דווקא ר' נחמן הוא זה שנוסך תקווה, מביט קדימה, מתחזק ומחזק.
העולם היהודי כולו נמצא איתכם בצרתכם. ההזדהות עם הכאב מוחלטת, והיא מאחדת את כל שדרות הצבור היהודי בכל מקומות מושבותיו, אנו פותחים.
"העולם לא כואב איתנו", מוחה ר' נחמן בזעקה. "כי אם העולם היה יודע מה הוא איבד, מה היהדות איבדה, מה איבדו יהודים שיבואו מהיום להודו, הכאב היה הרבה יותר חד. הכאב של העולם הוא כאב, אבל הוא לא מתקרב לכאב האמיתי.
"אבל זה לא העניין", מפתיע ר' נחמן. "אסור לנו להתרכז רק בכאב. יש כאן תזכורת משמיים, יש תביעה שנשפר את הליכותינו. יש דרישה שנגביר את הציפייה לגאולה. רוצים שנגביר את האחדות בעם ישראל", אומר האב השכול בקול תקיף.
האם אתה חש שחסרון האחדות גרם למידת הדין לפגוע בבנך ובכלתך בצורה כה אכזרית?
"אסור לנו להגיד על מה עשה ה' ככה. אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים. אבל אם נסתכל על גבי ורבקי, נראה מה היה הדבר שהכי ייחד אותם וממנו נלמד: אהבת כל יהודי באשר הוא, בכל מצב ובכל מחיר. הם העניקו לכל יהודי את מלוא הסיוע שהוא היה זקוק לו, בגשמיות וברוחניות. הם מסרו את נפשם, בפועל ממש, בכדי שיהודים ירגישו טוב. היתה להם עוצמה על אנושית, שאותה הם שאבו מכוחו של הרבי מליובאוויטש. הכוחות הייחודיים הללו העניקו להם מידה של מסירות נפש עד כדי מעשה בפועל. רבי עקיבא אמר כל ימיו: 'מתי יבוא לידי ואקיימנו'. הם קיימו את זה במלוא ההידור, עוד בטרם מלאו להם שלושים שנה".
כיצד אתם מתמודדים עם הכאב?
"אנחנו מחזקים את האמונה", מבהיר ר' נחמן בקול בוטח. "אני יודע בוודאות של מאה אחוז, שאם כל עם ישראל יחליט עכשיו להגביר בקרבו אהבת ישראל אמיתית ויחזק את ציפייתו לגאולה, אזי לא נצטרך אפילו להגיע למצב של קבורת הקדושים, השם ייקום דמם".
בתוך ה'הסתר פנים' הנורא, נשזר נס על-טבעי שאירע למוישי, נכדך הרך, בכך שהוא נותר מיתר הרפאים בדרך פלאית.
"כמו שהחלק הראשון, כלומר האסון הנורא והאיום הזה אירע בצורה בלתי טבעית ובלתי מתקבלת על השכל האנושי, כך גם הנס הגלוי של מוישי, שניצל על-ידי העוזרת ההודית, הוא גם נס ופלא שאין לו כל הסבר בדרך הטבע. ההסבר היחיד הוא: ורחמיו על כל מעשיו. הקב"ה רצה שיישאר בעולם ילד שימשיך את החיים ויילך בדרכם של שני הוריו הנאהבים והנעימים. גם בתוך החושך הכפול והמכופל, רואים נקודות של השגחה פרטית מופלאה. מוישי בכה והקים רעש. סנדרה שמעה את היללות המחרידות שלו, יצאה ממקום מחבואה וחילצה את הילד לנגד עיני המרצחים עם כלי המשחית השלופים. אף אחד לא יודע להסביר כיצד זה הצליחה להימלט מהבניין מבלי שתקבל כדור בראשה ובראש הילד. זו לא סנדרה. הקב"ה שלח מלאכים שיוציאו את מוישי מגיא-ההריגה".
מוישי נותר בודד בעולמו. בלי אבא, בלי אמא. מי יגדל אותו מעתה?
לשמע השאלה המצמררת, נבקע קולו של ר' נחמן לרסיסים. גרונו נשנק. דמעות מרטיבות את הספר שלפניו ודיבורו מרעיד את קירות הבית. "זו השאלה שהקב"ה שואל: 'מי יגדל את מוישי שלי?' עד ביאת המשיח, ימשיך הקב"ה לבכות, כביכול, את הבכי הכי אמיתי ולשאול: מי יגדל את בני בכורי, עם ישראל למוד הסבל אשר צרות אופפות אותו מכל עבריו. האם סאת הייסורים לא גדושה יתר על המידה? האם בניי אינם ראויים שארחם עליהם כבר כרחם אב על בנים ואחלץ אותם ממעמקי הגלות המרה? כמו שכל העולם שואל עכשיו מי יגדל את מוישי, כך שואל הקב"ה בכל יום: מי יגדל את הבן יקיר לי אפרים, ילד שעשועים. אנו צריכים לבקש את הגאולה ולא להרפות, עד שהיא תתרחש. הקב"ה רוצה לגאול אותנו. אם נזעק כולנו כפי שמוישי זועק בימים אלה ממעמקי נשמתו הטהורה שלא טעמה טעם חטא, נזכה שהזעקה תנער את העליונים ותגאל את התחתונים.
"לגבי מוישי עצמו", מבהיר ר' נחמן, "המטפלת תגיע איתו השבוע לארץ והיא תמשיך לטפל בו מבחינה פיזית. הוא מכיר אותה יותר מכל אדם אחר. לגבי הגידול והחינוך הרוחני, יש לו בארץ סבא וסבתא, דודים ודודות, שכל אחד מהם מסור אליו כמו אב ואם. הם יעטפו אותו בחיבה, יגדלו אותו במסירות, ישלחו אותו בבוא היום ל'תלמוד-תורה' וינסו להחזיר לו לפחות אחוז קטן ממה שיחסר לו מהיום בהיעדרם של הוריו".
"יכולנו לקומוניסטים, נוכל לפקיסטנים"
"בני החל את דרכו כשליח לפני כ-7 שנים", מספר האב. "הוא הגיע עם אשתו לפני 5 שנים. הם התחילו לפעול מתוך מקומות זמניים ומאולתרים, עד שהצליחו להקים את הבניין המרשים שתמונתו פורסמה בכל העולם".
מניין השיג ר' גבריאל את המימון לבניין הענק הזה?
"היתה לו מסירות-נפש בכל הקשור להפצת יהדות. הוא ורעייתו, השם ייקום דמם, לא נרתעו מפני שום מכשול אפשרי. לא היה דבר שיעמוד בדרכם כאשר חפצו לעשות פעולות חסד ולקרב לבבות לאביהם שבשמיים. רכישת הבניין האדיר הזה, שביקרתי בו לפני כשנה ולא עיכלתי את ממדיו הרחבים, עלתה לגבי במאמצים על-אנושיים. אך הוא תמיד ראה רק את המטרה לנגד עיניו. כל המניעות לא נחשבו בעיניו אפילו לקליפת השום".
בשנים האחרונות נחשבת הודו כיעד מועדף על גורמי טרור בעולם. היא נתונה מזה מספר שנים תחת מתקפת טרור רצופה. האם ר' גבריאל וזוגתו לא חששו לחיות במדינה שורצת הסכנות הזו?
"אתה שואל שאלה טובה, לכאורה", בורר האב השכול את תשובתו. "את אותה שאלה בדיוק שאלתי אותו לאחרונה, באחת הפעמים שהוא התקשר אלינו לניו-יורק בכדי לדרוש בשלומנו. אתה יודע מה הוא ענה לי? הוא נתן לי תשובה מדהימה, שהותירה אותי ואת רעייתי פעורי-פה. הוא אמר לי כך: 'אם אני מאמין בקדוש-ברוך-הוא, אז אין לי ממה לחשוש. ואם אני לא מאמין בו במאת האחוזים, אז אין לי מה לחפש כאן. אם אני קשוב להוראותיו של הרבי מליובאוויטש שהורה לנו לקרב יהודים לחיי תורה ומצוות גם במסירות-נפש של ממש, מקומי בהודו. אם אני לוקח את דבריו בצורה סלקטיבית ואומר שכאן לא נוח לי לפעול - אז אין חלק ונחלה במפעל השליחות. אני מאמין בהשגחתו של הקב"ה עלינו ואני בוחר להיות כאן ולפעול מכאן, גם אם זה קשה, גם אם זה מסוכן. אני בטוח שהקב"ה ייתן לי את הכוחות הדרושים'".
האם בעקבות המתקפה הטראגית יחול רפיון כלשהו במפעל השליחות של חב"ד? האם שליחים יחששו מעתה לצאת למקומות מסוכנים מבחינה בטחונית?
הרב נחמן הולצברג מתרומם קלות ממושבו לשמע השאלה. הוא מגביר את טון דיבורו ומשיב בנחרצות איתנה, כזו שאינה משתמעת לשני פנים: "חס ושלום", הוא פוסק. "לא יהיה שום רפיון, ולו הקל שבקלים. נהפוך הוא: השליחות תתעצם ביתר שאת ויתר עוז. הרבי דרש מסירות-נפש בפועל. חסידי חב"ד בכל הדורות היו למודים במסירות-נפש חסרת גבולות. יכולנו לקומוניסטים, לצארים ולנאצים. יכול-נוכל גם לטרוריסטים מפקיסטן וממדינות האיסלאם. אין כל מקום לרפיון. אין כאן כל ניסיון, אפילו. עם-זאת, אנו מייחלים לביאת המשיח בקרוב. או אז, יוסרו החששות ויפתרו השאלות. עד אז, נמשיך למסור את נפשנו למען היהדות, גם בלי לשאול מדוע נטבחו קדושים וטהורים באופן כה אכזרי. ואומר לך בדמייך חיי".
ממתי ראית שבנך מתאפיין במסירות כה גבוהה עבור דברים שבקדושה?
"כבר מקטנותו ראו בו את המידות הללו של מסירות-נפש עבור דברים שבקדושה. בתור ילד בתלמוד-תורה, בתור 'תמים' בישיבה ובתור שליח, תמיד דבק במשמות הקודש מבלי להתחשב בקשיים שבדרך. הוא עשה הכול בכדי שכולם יידעו שיש אלוקים בעולם והוא מנהיג אותנו ומשגיח עלינו ללא הרף. הוא עשה זאת במלוא ה'שטורעם', מבלי להתפעל ממניעות".
הרב נחמן הולצברג עוצר לרגע את שטף דיבורו הקולח. הוא משתתק קמעא, לוגם מכוס המשקה שהגישו לו בני הבית החרדים לשלומו, ומוסיף בכאב: "גבי יכול היה להציל את עצמו. על פי הדיווחים שהגיעו אלינו, כנראה שהוא יכול היה למצוא דרכים להימלט ולחלץ את עצמו מידי הפורעים. אבל כדרכו כל חייו, הוא לא הסכים להותיר פצועים בזירה. הוא לא רצה להשאיר את אשתו כשהיא מוטלת כך, בידיהם של הרוצחים הנתעבים. כך היה גבי בחייו, וכך היה במותו. עד הרגע האחרון, כל עוד שיש אנשים בפנים, הוא לא ינטוש את המערכה. אני לא יודע מה הוא עשה בפנים, אבל אני מתאר לעצמי שהוא לא איבד את עשתונותיו. הוא עשה את כל אשר היה בידו לעשות, על-מנת להציל את השוהים בבניין מידי המרצחים השפלים".
"אני יכול לספר לך", מוסיף האב, "שבתקופה האחרונה ממש, זכה גבי להקים עוד שני בתי חב"ד בערים אחרות בהודו, אחד מהם ב'בונגולו'. הוא לא ידע מנוח לכף רגלו. כל רגע בחייו היה מוקדש ליידישקייט. כל עוד שהיתה נשמה באפו, הוא פעל לקדש שם שמים ולהאהיב את שמו יתברך על רחוקים יותר ורחוקים פחות".
"אין תלונות, יש דרישה"
את ילדם הראשון, מנדי ז"ל, שיכלו בנך וכלתך בעודו תינוק רך. וזה רק סבל אחד בתוך ים של ייסורים שאפפו את בנך ורעייתו. כיצד הם התמודדו עם סאת הייסורים העל-אנושית שהיתה מנת-חלקם?
"הם היו חדורים באמונה עזה", מעיד האב בקול בוכים. "מעולם לא היו להם תלונות. הייסורים הרבים מעולם לא הפריעו להם להמשיך במלאכת הקודש. הם מעולם לא עצרו את מפעל החסד הכביר שלהם בגלל התמודדויות אישיות שהיו להם למכביר. הם ראו תמיד לנגד עיניהם את דמותו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש. לאורו הם הלכו, מתורתו התחזקו ואת הוראותיו שתו בצמא. הם היו מלאכים. איש אינו מבין כיצד זוג צעיר לימים, כמעט ילדים מבחינת הגיל, מסוגל לסבול סבל כה גדול מבלי להישבר. ולחשוב שהם חיזקו אחרים! הם היו משענת עבור יהודים רבים, גמלו חסד ללא תמורה וחיו את חייהם בשביל אחרים.
"גבי נסע פעם שלושה ימים רצופים, בלי אוכל ושתייה, בכדי להשיג איזה יהודי מישראל שמשפחתו חיפשה אחריו בנרות והיה חשש לשלומו. הוא לא אכל ולא שתה. הוא היה שלושה ימים בדרכים, ולא מצא מנוח עד שהוא איתר את הישראלי האובד, יצר קשר עם משפחתו ודאג שישוב הביתה.
"עוד לא דיברתי, ואולי עדיף שלא אדבר, על האסירים היהודים הרבים שדאג לשחררם או להבריחם מהכלא. לא הזכרתי עדיין את השעות הרבות שהוא בילה במתקני כליאה שיהודים היו אסורים בהם. הוא דאג להעביר להם מזון כשר, ספרי קודש וסידורי תפילה. ריבקי הי"ד היתה טורחת לבשל מזון עבור אסירים ששהו בין כותלי הכלא, וגבי היה מביא להם את זה.
"רק היום סיפר לי מישהו שביקר לפני שבועיים אצל גבי ורבקי. לפני שהוא עזב, פנתה אליו רבקי וביקשה ממנו שיעבור בדרכו ליד 'גסט-האוס' שבה מתארחת אשה יהודייה, ויעביר לה ארוחה כשרה ארוזה בקפידה. אלו חיים של מסירות-נפש אמיתית, שנגדעו במחי יריות אכזריות של מרצחים שפלים".
"אני חייב להודות על האמת", אומר לנו ר' נחמן הולצברג בקול חנוק מבכי, "אנחנו אומנם ההורים שלהם. אבל הם היו גבוהים הרבה יותר מאיתנו. המדרגה שלהם היתה נשגבה משלנו, לאין ערוך. אין כל יחס בין גדלות מידותיהם של גבי ורבקי, למצב הרוחני שלנו. אני יכול לתבוע מעצמי ולומר בפה מלא: 'מתי יגיעו מעשיי למעשי בני'!
"יש שאלות שאסור לשאול אותן", אומר ר' נחמן בקול חנוק. הוא מוחה דמעה ושתיים, מנגב את עיניו הלחות, מתעודד וממשיך לשזור ביד אומנת את יצירת האמונה הכבירה המושרשת בו ואשר החדיר לבנו הקדוש ר' גבריאל נח הי"ד כאשר היה ילד קט. "אין שאלות", הוא קובע שוב. "אנחנו יודעים שיש בעל-בית לבירה הזו. הקב"ה מחליט מתי להוריד נשמות לעולם ומתי להחזיר אותן למעלה. אין לנו השגה בזה ואין לנו זכות לבוא בתלונות. השם נתן והשם לקח. יהי שמו הגדול מבורך".
האמירות המצמררות הללו, היוצאות מפיו של האב ששכל את בנו מחמד-עינו ואת כלתו הצעירה בנסיבות כה טרגיות, כה אכזריות וכה חסרות כל פשר, מקבלות משנה תוקף כאשר התמונות מהודו הרחוקה זורמות אלינו, העם היושב בציון. העולם כולו עצר את נשימתו כאשר הגיע התיאור על האזכרה שנערכה בבית הכנסת 'כנסת אליהו' במומבאי, שבמהלכה פרץ מוישי, העולל בן השנתיים, בבכי טהור וקורע לבבות של יתום רך: "אמא, אמא, אמא", הוא זעק מרות שוב ושוב, לקול בכיותיהם של משתתפי הטקס המצמרר. הסב השני, אביה של רבקה הי"ד, מתבונן בנכדו שנותר לפליטה וחולץ מגיא ההריגה, וקולו נחנק. את אותן מילים אלמותיות הוא משמיע בגרון ניחר כשנחלי דמעות מציפים את עיניו הנפוחות: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!",
כך מצהיר אביו של רבי גבריאל נח הי"ד, כך זועק אביה של רבקה הי"ד.
"רק שאלה אחת מותר לנו לשאול", ממשיך האיש ששיכל ביום אחד את בנו וכלתו ואת מפעל חייהם. "מותר לנו לשאול את זה, ואנו שואלים את זה במלוא התוקף: עד מתי. עד מתי תימשך הגלות המרה הזו?!
"היה קידוש ה' בכל העולם כולו. אין מדינה ששמעם של גבריאל ורבקה, זוג הצדיקים, לא הגיע אליה בימים האחרונים. אין אומה ולשון בכל העולם שלא סחו בפליאה בימים האחרונים, בשבחה של היהדות שהזוג הפלאי הזה ייצג בכבוד כה מעורר השתאות. אני מרשה לעצמי להשתמש בזכות הזו שנעשתה על-ידי בני ורעייתו הי"ד, ולבקש מהקדוש-ברוך-הוא: אמור לצרותינו די, וגאל אותנו גאולת עולמים בקרוב ממש".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
