מערכת COL
|
יום י"ט חשוון ה׳תשס״ט
17.11.2008
שיר הלל לשליח שתחת השליח
"לאלו שכבר עשר, עשרים, שלושים שנה או יותר חיים – פחות או יותר – על אותו בסיס משכורת. הם לא מחפשים משרה חדשה. הם נאנקים – כמו כולם – תחת עול הפרנסה. אבל להם אין את הפריווילגיות של ניהול הקופה ושל ההחלטה העצמית של העלת השכר. הם גם לא מסוגלים לאיים בהתפטרות" ■ נקודה למחשבה לכולנו עבור כינוס השלוחים לשליח שתחת השליח למאמר ● מה דעתכם? בואו להביע את עמדתם באמצעות 'מערכת התגובות'>>>
לאלו ששמם אינו מופיע ברשימת הנואמים בכינוס השלוחים, למרות שיש להם ניסיון רב, למרות שהם מוכשרים, למרות שהם יהודים חסידיים. פשוט הבוס שלהם לא מעוניין בזה. הוא זה שמעוניין לנאום. או פשוט לא מרשה להם.
לאלו שכבר עשר, עשרים, שלושים שנה או יותר חיים – פחות או יותר – על אותו בסיס משכורת. הם לא מחפשים משרה חדשה. הם נאנקים – כמו כולם – תחת עול הפרנסה. אבל להם אין את הפריווילגיות של ניהול הקופה ושל ההחלטה העצמית של העלת השכר. הם גם לא מסוגלים לאיים בהתפטרות.
לאלו שבאו כזוג צעיר, מלאים באידיאלוגיה. חדורים במרץ רב להיות לעזר. הם לא חשבו על תנאים ועל חוזי עבודה. הם לא חשבו מה יקרה בעוד כמה שנים כשיהיו הורים להרבה ילדים. הם פשוט באו והפשיטו שרוולים והתגייסו לעזרה. היום, הם לא מבינים איך זה קרה שהם בסך הכול משרתים ומשמשים. כבר הרבה הרבה שנים.
לאלו שסובלים בדיוק מאותם הבעיות של ריחוק ובדידות כמו הבוס שלהם. אבל להם אין את הפריוויליגיות של מנהל. הם לא יכולים לקחת חופש כרצונם. הם לא יכולים להעדר מהמשרד ברגע שנראה להם. הם אמורים להיות שם בכל רגע נתון. לנשוך שפתיים ולסבול בשקט.
לאלו שעובדים כבר עשרות שנים במרץ ובנחישות. הם מוסרים שיעורים. קוראים בתורה. מארגנים כינוסי ילדים, ועורכים את השולחנות לליל הסדר. הם יעמלו חודשים למען ארגון הקייטנה ודינר מסוים, אבל בתודות ובעיתון (כן, גם בכפר חב"ד) יופיע שמו של הבוס לאות תודה, הוקרה והערכה.
לאלו שאחרי עשרים שנות עבודה. אחרי השקעה בלימוד בניו של השליח. אחרי עזרה הדדית ומסירות אין סופית. יתחתן הצוציק אותו הם לימדו בהשקעה ובמסירות. ואחרי שנה יבוא להיות השליח הראשי השני. מנהל הארגון הזה והזה. והמורה, השליח תחת השליח, יהפוך למשרת גם שלו. ועיניו כלות.
לאלו שהאשה של ה'ראשי' תפגע ותשפיל את האשה שלו כי הרי בעלה משלם משכורת לבעלה של השניה. שהילדים של יביטו על שלו בעליונות. משל היו חכמים יותר, מוכשרים יותר, חסידים יותר וכו' וכו'. בסך הכול, אבא שלהם – הבוס - נולד כמה שנים קודם השליח השני. המשרת.
לאלו שאסור להם לפתוח את הפה. שאסור להם להתלונן. שאסור לומר לקום ולצעוק די. כי מי הם לעומת הבוס? הבוס הוא החסיד בעל מסירות הנפש. הוא יספר לחביריו איך להתמודד עם שליח צעיר ואיך להתמסר לרבי. הוא בדיוק יודע מה סוג העבודה הנדרשת מאתנו בימים אלו. מה הוא בעצם לא יודע?
ולא שחלילה איננו יודעים שיש ל'ראשי' אחריות לשלם משכורת מידי חודש.
ולא שחלילה אנו מזלזלים במסירות הנפש של הליכה למדבר במסירות ובדידות ממש.
ולא שחלילה איננו מכירים במעלותיו ובבעיותיו. הן רק – בקשה אחת לנו – התייחס אליו כמו שהיית רוצה שיתייחסו לבנך. במצבו.
נקודה למחשבה לכולנו עבור כינוס השלוחים.
מנסיון!
לאלו שכבר עשר, עשרים, שלושים שנה או יותר חיים – פחות או יותר – על אותו בסיס משכורת. הם לא מחפשים משרה חדשה. הם נאנקים – כמו כולם – תחת עול הפרנסה. אבל להם אין את הפריווילגיות של ניהול הקופה ושל ההחלטה העצמית של העלת השכר. הם גם לא מסוגלים לאיים בהתפטרות.
לאלו שבאו כזוג צעיר, מלאים באידיאלוגיה. חדורים במרץ רב להיות לעזר. הם לא חשבו על תנאים ועל חוזי עבודה. הם לא חשבו מה יקרה בעוד כמה שנים כשיהיו הורים להרבה ילדים. הם פשוט באו והפשיטו שרוולים והתגייסו לעזרה. היום, הם לא מבינים איך זה קרה שהם בסך הכול משרתים ומשמשים. כבר הרבה הרבה שנים.
לאלו שסובלים בדיוק מאותם הבעיות של ריחוק ובדידות כמו הבוס שלהם. אבל להם אין את הפריוויליגיות של מנהל. הם לא יכולים לקחת חופש כרצונם. הם לא יכולים להעדר מהמשרד ברגע שנראה להם. הם אמורים להיות שם בכל רגע נתון. לנשוך שפתיים ולסבול בשקט.
לאלו שעובדים כבר עשרות שנים במרץ ובנחישות. הם מוסרים שיעורים. קוראים בתורה. מארגנים כינוסי ילדים, ועורכים את השולחנות לליל הסדר. הם יעמלו חודשים למען ארגון הקייטנה ודינר מסוים, אבל בתודות ובעיתון (כן, גם בכפר חב"ד) יופיע שמו של הבוס לאות תודה, הוקרה והערכה.
לאלו שאחרי עשרים שנות עבודה. אחרי השקעה בלימוד בניו של השליח. אחרי עזרה הדדית ומסירות אין סופית. יתחתן הצוציק אותו הם לימדו בהשקעה ובמסירות. ואחרי שנה יבוא להיות השליח הראשי השני. מנהל הארגון הזה והזה. והמורה, השליח תחת השליח, יהפוך למשרת גם שלו. ועיניו כלות.
לאלו שהאשה של ה'ראשי' תפגע ותשפיל את האשה שלו כי הרי בעלה משלם משכורת לבעלה של השניה. שהילדים של יביטו על שלו בעליונות. משל היו חכמים יותר, מוכשרים יותר, חסידים יותר וכו' וכו'. בסך הכול, אבא שלהם – הבוס - נולד כמה שנים קודם השליח השני. המשרת.
לאלו שאסור להם לפתוח את הפה. שאסור להם להתלונן. שאסור לומר לקום ולצעוק די. כי מי הם לעומת הבוס? הבוס הוא החסיד בעל מסירות הנפש. הוא יספר לחביריו איך להתמודד עם שליח צעיר ואיך להתמסר לרבי. הוא בדיוק יודע מה סוג העבודה הנדרשת מאתנו בימים אלו. מה הוא בעצם לא יודע?
ולא שחלילה איננו יודעים שיש ל'ראשי' אחריות לשלם משכורת מידי חודש.
ולא שחלילה אנו מזלזלים במסירות הנפש של הליכה למדבר במסירות ובדידות ממש.
ולא שחלילה איננו מכירים במעלותיו ובבעיותיו. הן רק – בקשה אחת לנו – התייחס אליו כמו שהיית רוצה שיתייחסו לבנך. במצבו.
נקודה למחשבה לכולנו עבור כינוס השלוחים.
מנסיון!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
