מה בין "בכיה" ל"התבכיינות" והקשר ל"פסטיבל השנתי"
תורתנו הק' מצווה אותנו "ואהבת את ה' אלוקיך". וכבר הקשו בספה"ק (עיין בתניא בהקדמה ל"שער היחוד והאמונה") הכיצד אפשר לצוות על רגש שבלב ?ניחא כשהתורה מצווה אותנו לבצע פעולה טכנית, לקבוע מזוזה למשל, על כך ניתן לצוות. אבל להכריח אותנו על התעוררות רגש רוחני-אמוציאנלי? היתכן? או שרגש כזה קיים או שהוא איננו, אבל בלתי אפשרי להפעילו בצורה מלאכותית! איברא, שכבר נכתבו ביישוב התמיהה, כמה וכמה תירוצים וביאורים בטוב טעם ודעת, ברם, אין זו הבימה ולא כאן המקום לאריכות בזה.
אלא, שימים טרופים אלה, כשהפסטיבל הידוע שמוקדו בככר הידועה בתל אביב חוגג, למדנו והשכלנו דבר חדש: ניתן אכן להתרגש "לפי פקודה"; "שבעים אלף הזילו דעה בכיכר רבין" בישרו לנו הצהובונים (וסמוך עליהם, הם יודעים שבדיוק שבעים אלף, לא פחות מזה). הפלא ופלא! עם "עובדות" הרי קשה להתווכח...
* * * *
בהכרח אני נזכר בסיפורה של אישה יהודיה יוצאת "ברית המועצות" ("חבר העמים" של היום) שעבדה כטבחית ב"מטבח פועלים" כאשר הגיע הבשורה המרה/השמחה על מותו ושקיעתו של, להבדיל, "שמש העמים" החבר יוסף סטלין, ומשום מה, "לא בא לה לבכות". הסובבים אותה רתחו מזעם נוכח אדישותה של אותה קונטרו-רבולציונרית, מה שהביא כמעט לפיטוריה, אם לא שברגע האחרון התעשתה, וחיש מהר שלפה מסל הירקות גלידי בצל, ובאמצעותם שיפשפה את עפעפיה...
* * * * *
להבדיל אלף הבדלות מאותו צורר ימ"ש, באותו ערב, עת שההמונים המדושנים התאספו בכיכר התל-אביבית - רבבות יהודים, אנשים נשים וטף, עלו במוצש"ק אור לי"א חשון לקברה של רחל אמנו עקב יום פטירתה החל ביום זה. הם הגיעו באופן ספונטני, ולא היה צורך בשטיפות מוח תקשורתיות, לא בתעמולנים מקצועיים, ובודאי לא בהופעות בידור המוניות ורחוביות כדי לגרום להם להתכנס לתל תלפיות זה.
"עמך ישראל", ללא כל תיאום, הנחיה או פקודה, הזיל דמעה, והרבה דמעות: דמעות של אהבה, דמעות של תחנונים מ"אמא רחל" בבקשה והפצרה שתמליץ טוב בעד ילדיה לפני כסא הכבוד, כמו שרק "אמא יהודיה" מסוגלת לעשות. רחל אמנו בודאי אוהבת את בניה, אוהבי תורת ישראל ומחבבי ארץ ישראל, אשר באותו ערב ממש במרחק של מאות מילין זכו אותם ה"מתנחלים" ואוהביהם - בני ציון היקרים המסולאים בפז לכינוי הגנאי - "גידולים סרטניים" (אהוד ברק בכיכר רבין. עפרא לפומיה). רחל אמנו בודאי ממתינה בקוצר רוח שיתקיים היעוד של "ושבו בנים לגבולם" –לגבולותיה התנכי"ם של ארץ ישראל בשלמותה, כאשר באותן שעות באותה ה"כיכר" (– האדומה מצביעות ובכיינות) הצהירה המועמדת כמעט מטעם עצמה ומטעם העתונות לראשות הממשלה, כי היא מוותרת על שלמותה של ארעא קדישא.
רחל אמנו בודאי גם חפצה לרוות מילדיה "נחת יהודי" ולראות אותם מיישמים וממשיכים את ערכי הנצח של עם ישראל לאורם של "עיני העדה" חכמי התורה שבכל דור וכמאמר רבותינו "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" (ובענין זה עיי"ע: "היהדות איננה מונופול של רבנים" – נאום-פטפוט הגברת הנ"ל באותו ערב).
* * * * *
וכך, תארו לעצכם, ללא כל התארגנות "ממלכתית" אפילו ללא סיוע של "משרד ראש הממשלה" או פקידי "המשרד לענייני טכסים" - זה אלפי שנה (!) מצבתה העתיקה של רחל אמנו בדרך אפרתה היא בית לחם, ממשיכה לספוג ולקלוט תחינות עד אין סוף הפורצות מנהמת הלב, נחלי דמעה טהורים הנשפכים בטבעיות אל חיקה של "אמא". המוני שלומי אמוני ישראל אלה אינם ממתינים להוראה מגבוה ולפקודה ש"עכשיו צריך לבכות", הם אינם מצפים לדיווחי התקשורת שהם התייפחו, ובודאי שאינם נזקקים לגלידי בצל סובייטיים גורמי דמעה; כי הם, ילדיה וממשיכי מורשתה של רחל אמנו - אינם שחקנים בפסטיבל, אינם זייפנים ומעמידי פנים, הם אינם חברים בארגון הנוער של הנרות הנמסים, כי הם עקביים ונצחיים, וכל זאת בגין התקשרותם ל-נצח, ואי לכך, הם אינם מתבכיינים, אלא אכן ובאמת - הם, כן, בוכים!
* * * * *
איברא, בשיא הכנות והפשטות כואבת להם, ועד אימה, נאנקתם של המוני יהודים נפגעי "קרבנות השלום". מהאדמה זועקים אליהם קול דמי אחיהם ההרוגים הנרצחים הי"ד מאז "פרוץ השלום", והכאב והבכיה הטבעיים הללו מתערבבים עם דמעותיה ובכייתה של "רחל מבכה על בניה", כאשר הם בטוחים שבעזר ה' ובעגלא דידן, תמומש ההבטחה האלוקית "כי יש תקוה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם".
מאפשרים לכם לקבל
