התשובה מאת ברכה מירסקי

נשמע כי את על המסלול הנכון בניסיונך להשתמש באכיפה שלילית וחיובית כאחד. אך אף פעם לא קל למצוא פתרון לבעיות הורות בהתבסס על כמה שורות הסבר בלבד. אינטראקציות בין אנשים מלאות ניואנסים שיש להם חשיבות רבה...

את אומרת שלבנך יש "הרגל שמשגע אותך". האם כוונתך שהרגל זה מתרחש לעתים קרובות, אולי כמה פעמים ביום? הוא "אוהב" לכנות את אחותו בשמות – האם את מתכוונת לשמות גנאי? כאשר הוא "מתרגש" (= "נרגז"?) הוא תופס אותה סביב הצוואר ולוחץ אותה קצת חזק מדי – האם הוא חונק אותה?

אך הרשי לי להציע לך כמה נקודות להתבוננות.

הניחוש הראשון שלי, ואני מודה שזה רק ניחוש, הוא שלבנך יש קושי מסוים לשלוט בעצמו במצבים מסוימים. מהו המכנה המשותף במצבים הללו? האם הוא היה כועס? האם הוא היה מתוח מדי? האם הוא רצה משהו שיש למישהו אחר? האם הקניטו אותו?

קל להתנהג יפה ולהיות נעים כשהדברים מתנהלים לטובתך ויש לך יום טוב, אך המבחן האמיתי שלפיו נמדד האדם הוא האופן שבו הוא מגיב ומתנהג בעת צרה, כלומר כאשר הדברים מתנהלים שלא לטובתו. גם אם אדם מתוסכל או מאוכזב, אין זה תירוץ להתפרץ או להתנהג בצורה בלתי נשלטת. כך שראשית כל, אם עדיין לא עשית זאת, למדי את בנך כיצד לשלוט בעצמו ולקחת אחריות. הסבירי לו שהדבר היחיד שאדם באמת יכול לשלוט בו בעולם הזה הוא האופן שבו הוא מגיב ומה שהוא עושה. אם תוותר על השליטה הזאת, אזי באמת לא יישאר לך אף דבר שתוכל לשלוט בו!

בנך הוא בן עשר. אמרי לו ברור מה את מצפה ממנו, בלי תירוצים, ולאחר מכן אכפי זאת בעזרת תוצאות ברורות. נקודה.

אף פעם אל תיגררי שוב להסברים מדוע יש תוצאות להתנהגותו, שכן דיון פועל כסוג של פרס על התנהגות שלילית. חמש מלים קצרות צריכות להספיק כאן. אין ספק שהוא ילד חכם ויודע שהוא מתנהג לא כשורה, כך שאם הוא אומר לך שהוא שכח, אין צורך לחזור על הכל מחדש, שכן התוצאות יעזרו לו לזכור.

כל דבר שגורם להורה "למרוט את שערות ראשו" הוא אמצעי מוצלח למשיכת תשומת לב. אף שאת עשויה לחוש שבנך לא ימשיך לגרום לסיטואציה שגוררת תגובה שלילית כלפיו, הרי בעולם של התנהגות ילדים אין הדבר נכון. ילדים "מתוכנתים" לחפש את תשומת לב הוריהם, והרבה יותר קל להשיג אותה בדרך שלילית מאשר באופן חיובי. לדבר אליו או ליצור אתו אינטראקציה כלשהי, אפילו בעזרת מגע או מבט עיניים, אלה דברים שפועלים כפרס על התנהגותו. מה שאת צריכה לעשות זה, מצד אחד, לדאוג לכך שהוא לא יקבל כל תמורה על מעשיו אלה, ומצד שני, להגיב כך שתהיינה תוצאות להתנהגותו.

למשל, בואי נגיד שבנך בדיוק לחץ את ראש אחותו "קצת חזק מדי" – מעשה לגמרי לא מתקבל על הדעת, ששום תירוץ לא יכול להצדיק ואף אסור לנסות להצדיקו בתירוצים כלשהם (שמהווים עוד אמצעי למשיכת תשומת לב, שכן תוך כדי שהוא מסביר את עצמו, הילד מקבל זמן "אישי" אתך). את צריכה לומר מיד, "אצלנו לא חונקים!" ולפעול בצורה עקבית באופן שמהווה תוצאה למעשיו, למשל לתת לו משימה לקפל מיד את כל המגבות הנקיות. תוצאות צריכות להיות מיידיות, מתאימות וקצרות. לרוב מספיק משהו שיגרום לו לעבוד למשך עשר דקות.

אני חושבת שבכך נתתי לך כבר חומר למחשבה, אך ברצוני להוסיף משהו. הצורך בתשומת לב הוא צורך לגיטימי וככזה, יש למלאו. אם ילדייך מגלים צורך בקבלת יותר תשומת לב ממך בזמנים מסוימים של היום (כאשר הם מתנהגים לא יפה), אזי אני מציעה לך לתת להם תשומת לב זו, בדרך שאת תבחרי בה. לפני שהם מתחילים להתנהג לא יפה, הכניסי אותם לתוך המעגל שלך, הניחי להם לעזור לך או לעשות דברים אתך, כמו לעזור להכין ארוחת ערב. ראי אם תוכלי למנוע מראש חלק מן ההתנהגות השלילית הזאת. בכך – ותוך הסבת תשומת הלב והתוצאות שתתני להתנהגות הלא נעימה – נראה לי שתוכלי להתקדם בעניינים הללו ולהביא לשיפור ניכר.

היכולת שלך לקחת צעד אחורנית ולנתח את הסיטואציה תוביל להבנה גדולה יותר של מה שמתרחש באמת בינך לבין ילדייך. אהבתך ודאגתך אליהם ברורות מאוד והן יובילו לבניית המשפחה הקרובה שאותה את שואפת ליצור.

אני מאחלת לך כל טוב!

ברכה מירסקי היא אמא לתאומים ושלישיה, אחות מוסמכת ו'דולה' לצד התמחותה לייעוץ בהורות.