מאת הרצל קוסאשוילי

אגדה אורבאנית מספרת על חסיד חב"ד הנוסע ברכבו בלילה חורפי וגשום במיוחד, באחד מכבישי הארץ הזניחים והמוזנחים, כשלגג מכוניתו מהודקת היטב "חנוכיית האור" של צעירי-חב"ד, המושכת תשומת-לב מקסימלית בשלל אורותיה. לפתע, באחד העיקולים, משום מקום, קופץ לכביש שוטר חמור-סבר (טוב, למען האמת, מתחת לכובע המצחייה הזה כולם נראים חמורי-סבר וכעסניים) ומסמן לו לעצור.

ליבו של החסיד מחסיר פעימה. הוא עוצר את רכבו בחשש. "מה עשיתי?", הוא ממלמל לעצמו בחשש ומכין את הרישיונות לשוטר שמתקרב אליו. החסיד פותח את החלון, השוטר רוכן קדימה לעברו ומבקש מהחסיד בהאי לישנא: "אפשר סופגנייה, אחי?". ע"כ לשון האגדה. בואו לא נתעכב על הפרטים הקטנים בסיפור שלפנינו, הוא מספיק משעשע ומתקבל על הדעת, בכל אופן אצלי. אני רק הוספתי בהלצה למשמע הסיפור הזה, שהחסיד, בהנחה שאכן מדובר בחסיד אמיתי, בטח היה מוטרד בכלל מ"חילול שם ליובאוויטש" בעבירת התנועה שביצע ולא מגובה הקנס הכספי שבדרך.

אני מקווה שלא נסחפתם לעומק האשליה שבסיפור הנ"ל. מסתבר שהחיים הם לא כמו באגדות. והלוואי ושוטרים היו עוצרים אותי ואתכם רק בגין סופגנייה מצומקת רוויה בשמן ודלת ריבה. אני בטוח שבנסיבות שכאלה, הרבה שולחנות היו נפתחים בצידי הדרכים...

"קיצוצים בכוח האדם במשטרה ובמלחמה בתאונות-הדרכים", זעקו הכותרות בעיתונים וברדיו ואני נתמלאתי פליאה. הלא אני לבד הזרמתי בעוונותיי ובעוונות התנועה המטופשים שביצעתי סכומים לא מבוטלים של כסף, היישר לקופת משטרת ישראל ושלוחותיה. סכומי כסף שיכלו לממן 'ארוחות שחיתות' וטיסות במחלקה ראשונה לתקופה בלתי-מוגבלת לכל אשר בשם איש כוחות הביטחון יכונה. איך וכיצד הגיעו למצב של קיצוץ?

אולי, חשבתי לעצמי, הסיבה לכך טמונה בעובדה שמזה כארבע שנים (!!!) לא קיבלתי אף לא דו"ח תנועה אחד, עד למוצ"ש האחרון...


"אני רק אתן לך דו"ח מהירות, אתה מבין את זה?" ● צילום אילוסטרציה: יוסי רייכמן, COL

נתחיל בכך שבפניכם ניצב עבריין תנועה סדרתי לא-קטן. יש באמתחתי בין שש-עשרה לתשע-עשרה עבירות תנועה. ותסלחו לי על חוסר הדיוק, אני פשוט לא נהנה לעקוב אחרי המספרים האלה. מה שאולי מסביר לכם כעת את דבר התפעלותי מההימנעות מקנס בארבע השנים האחרונות, באמצעות שלושת סימני הקריאה דלעיל.
שכן, אם מחלקים את סך ההרשעות שצברתי עד היום למספר השנים בהם אני מחזיק ברישיון נהיגה (בר-תוקף), אני עומד על ממוצע ביש-מזל במיוחד של שלוש עבירות תנועה לשנה. מה שכן, אני בטוח שלפחות לתשעים אחוז מאיתנו (חוץ מאלה שנתפסו נוהגים ברכב ללא רישיון כלל ועיקר, או לאחר שחצו רמזור אדום מול ניידת משטרה תוך-כדי השמעת צפירות שמחה...), ברור שהדו"חות בגינם הורשענו ונאלצנו להוציא מכיסנו אי-אלו סכומים, מיותרים וטיפשיים לחלוטין. אלה ברכב ואלה במעברי החצייה (כן, יש דבר כזה, דו"ח להולכי רגל!).

אצלי, למשל, רוב מוחץ, כעשרה דו"חות במספר, בגינם לקיתי בממוני ובכיסיי, היו בעוון שיחה בטלפון נייד ללא דיבורית ברכב. טיפשי, לא? אף לא אחת מהן זכורה לי כשיחה שעסקה בפיקוח נפש של ממש. תוסיפו לזה עבירת אי-מתן זכות קדימה בצומת לא מרומזר. ועוד עבירה אחת כמו אי-ציות לתמרור 'עצור' שבגינה אף נאלצתי לכתת את רגליי בתחנות אוטובוס ורכבת במשך 30 יום, עקב שלילת רישיוני, פלוס קנס של אלף ומאתיים שקלים חדשים, אשר יכולתי למרבה ההפתעה להמיר בזמן אמת לשנים-עשר ימי מאסר חליפיים.

אני מודה, שבתחילה קסם לי הרעיון שמאפשר לך לפרוע את חובך כלפי החברה במספר סביר של ימי מאסר. משהבחנתי בבני-המיעוטים שסבבו אותי בבית-המשפט ברחוב שוקן בתל-אביב, ודמיינתי אותם כשכנים אופציונאליים לתא, נאלצתי לדחות רעיון זה על הסף, למרות היותו יצירתי משהו.

לא, תודה. יש לי די והותר מהם, בגרסה קצת יותר אלימה ומרתיעה, בקרבת מקום מגוריי בלוד.

הדו"ח הראשון שחטפתי, נצרב בזיכרוני רק בשל היותו משעשע במקצת, למרות הקנס הלא-משעשע בעליל, בגובה שבע מאות וחמישים השקלים. השוטר הגרוזיני שלמולו ניצבתי באדישות מוחלטת ובחוסר מודעות משוועת לחומרת העבירה שביצעתי זה עתה, התעכב מלרשום לי דו"ח. לא בגלל שהוא טיפש, כפי שרבים מאיתנו נוטים לחשוב על שוטרים, אלא בגלל שהוא פשוט לא הצליח לדעתי למצוא את הסעיף המדוייק שמגדיר טיסה ברכב ממונע בגובה נמוך...

אני בסך-הכול הייתי צעיר נלהב בסוף שנות העשרה שלי, נרגש מהעובדה שמשרד התחבורה מצא אותי ראוי לנהיגה, חרף המגבלות הנפשיות שלי. להוט ודרוך לקיים את מצוות הנדידה בכבישי הארץ, שכרתי רכב והשתלבתי בתנועה הדלילה לדרום הארץ בבוקר יום השישי. "קפיצה קטנה" לעין-גדי, שכנעתי את הוריי המוטרדים מדבר נסיעתי הארוכה כשברזומה שלי וותק נהיגה מפואר של תשעה ימים בלבד. למזלי הגדול והרע, בימי שישי הכבישים פתוחים ומזמינים כל נהג, או כל מי שמחשיב את עצמו לכזה, להתגרות בחוקי הגרביטציה ובמכמונות המהירות שממש ייחלו באותו יום שטוף שמש וזיעה לדג שמן ומדושן בדוגמתי.

"לאן אתה ממהר? יש לך זמן עד שבת...", ניסה השוטר לחלץ ממני הסבר המניח את הדעת לכך שמכמונת המהירות לכדה את הפיג'ו העלובה, בה נהגתי, במהירות של 132 קמ"ש. וזה כמובן לאחר שבלמתי בעוצמה, שנייה וחצי לפני שאותת לי לעצור...

"אני לא ממהר לשום מקום... זה נכון, יש זמן עד כניסת השבת". ואז, אני מבחין לפתע בתג שעל כיס חולצתו, "דוד נניקאשווילי" הופיע שם הכיתוב ונצנץ לעומתי באור יקר. מה אומר ומה אספר, אורו עיניי למראה השם הבלתי-קריא הזה. "הלא הוא בן עדתי, האדם הנכון ברגע הנכון להתחשב במצוקתי ולמחול על חטאיי...", כך חשבתי לעצמי בביטחון גמור, בדבר המשך נסיעתי לביתי ללא רבב של דו"ח ראשון, תשעה ימים בלבד לאחר שזכיתי ברישיון המיוחל.


"קיצוצים במלחמה בתאונות-הדרכים". משטרת התנועה בכפר-חב"ד ● צילום ארכיון: COL

הגשתי לו את רישיונות הנהיגה והרכב. לאחר שהתבונן קצרות ברישיונות, פצח עימי בדו-שיח ידידותי ונינוח, מה שרק הגביר והעצים את תחושתי הטובה בדבר אחריתי. "אני רואה שאתה מלוד", אמר במבטא גיאורגי כבד כשהאות תי"ו נשמעת כמו טי"ת וההיפך. "כן, אני מלוד", השבתי ביובש מחכה לבאות. "מחב"ד?", המשיך באיטיות ממוטטת עצבים. "כן, מחב"ד", שיתפתי איתו פעולה בעל כורחי. "טוב, תראה, במקום לשלול לך את הרישיון, אני רק אתן לך דו"ח מהירות, אתה מבין את זה?".
דבקה לשוני לחיכי, "בבקשה אדון דוד, אני מבין הכול, אבל אל תיתן לי דו"ח, אני נהג חדש", גמגמתי בפניו בגרוזינית ובעברית מעורבבת.

"זה בעיה שלך, הרצל, בגלל שאתה נהג חדש, אני צריך לקחת לך רישיון זה, אתה מבין? אני מוותר לך, בגלל שאתה גרוזיני ונראה לי בחור נחמד בדרך כלל, אני אתן לך רק דו"ח, בסדר?"

חרץ את גורלי בעברית עילגת ובהחלפת אקצנטים ממילה למילה בקיצוניות מגוחכת להפליא.

"תראה את הרגל הימנית שלי דוד", ניסיתי את כוחי בהלצה אחרונה. "זה לפחות שישים קילו, איך אתה רוצה שאני אלחץ בעדינות על הגז?"

"זה לא מצחיק ילד!" אמר והמשיך בגרוזינית, בהסתמכו על שליטתי הראויה בשפה. בתמצית דבריו ביקש להעביר לי אתה המסר הבא, פחות-או-יותר: "עבריינים חצופים ויהירים כמוך, אנחנו משליכים לכלא, תגיד תודה שנפלת על שוטר גרוזיני ותעוף מכאן, יצאת בזול".

משם זה רק המשיך לעלות לי בהדרגה בסכומי כסף שנעו בין מאתיים וחמישים שקלים במקרה הטוב לאלף ומאתיים שקלים במקרה הפחות-טוב. חבל על דאבדין ולא משתכחין...

בחיי הקצרים למדתי את ערך החיים הבריאים לעומת ערך הכסף שגם הוא חשוב, אין מה לומר. לכן, אני מרשה לעצמי, גם לאחר סדרת ההתעללויות ההדדיות ביני לבין משטרת התנועה, להודות בפה מלא. אנחנו לא נוהגים בכביש בכדי להגיע ממקום למקום. אנחנו נוהגים בכדי לעקוף את הרכב שלפנינו ואחריו את הרכב שלפניו וכך הלאה...

אני מניח שלא רבים מכם יודעים את דבר הצלתי מתאונת-דרכים מחרידה בה הייתי מעורב יחד עם אשתי לפני כשנה וחצי. אמנם, הפעם זה לא היה באשמתי. ובכל זאת, אין בכך אף לא גרם אחד של נחמה. אביא בפניכם למרות הכול את הזוועה בקצרה: אנחנו (אני ואשתי) חוזרים משבת שקטה ורגועה ברמת-הגולן, (מה לעשות, לא בחרתי את זה. אשתי משם).

המיקום: כביש 65 עוקף חדרה, מייד אחרי צומת גן-שמואל, לכיוון דרום, בואכה מחלף קיסריה. בעודי מזמזם לעצמי את אחד השירים החדשים של אברהם פריד מהתקליט האחרון "בין כך". כשאני מיטיב את דרכיי ושומר על הימין בעקשנות מופתית, מגיח לו מאחרי ג'יפ אימתני מתוצרת גרמנית (ביקשו ממני להימנע מפרסומות סמויות). אני מבחין בו במראה המרכזית שברכב מתקרב לכיווננו במהירות אדירה.


כך נראה האוטו שלי אחרי התאונה... ● צילום: הרצל קוסאשוילי

בטרם אני מספיק לומר לאשתי: "תראי איזה מטורף...", עקף אותי הג'יפ מצד שמאל בפראות, נצמד אליי תוך-כדי עיקול הכביש לצד שמאל. מצאתי את עצמי יורד לשוליים בעל-כורחי, בכדי לא לבוא במגע עם הרוצח התעבורתי הזה. כשבאתי לחזור לנתיב, השוליים היו גבוהים מידי ליונדאי אקסנט החדישה בה נהגתי. הרכב נכנס לסחרור בסגנון קיר המוות שכלל שלושה סיבובים מלאים ב-360 מעלות במהירות של 90 קמ"ש. ותאמינו לי שזו מהירות גבוהה בשביל סחרור שכזה.

לשווא ניסיתי בכל כוחי להתנגד להגה ולכוח המשיכה... הסחרור המטורף שנמשך לא יותר מחמש-שש שניות הסתיים בהתנגשות חזיתית בגדר הביטחון שבצד הדרך. עשן מילא את הרכב, כריות האוויר התפוצצו לנו בפנים, השמשה הקדמית התנפצה ולאחר מעשה גילתי שהמצבר שאמור היה להיות ממוקם בחלק הקדמי של הרכב באזור הפנסים, הגיע עד להגה...

אחסוך מכם את ההמשך, בהנחה שהבנתכם אינה לוקה בחסר וכושר דמיונכם מפותח די הצורך. בחסדי שמיים יצאנו מהרכב בחיים, כואבים ושבורים, אבל בחיים. למתעניינים, בתא הכפפות שכנו להם החת"ת וקופת הצדקה, בתקווה שאני לא מעניק למישהו מכם את האשליה המוטעית שהחת"ת וקופת הצדקה שברכב מתירים לנו נהיגה לא אחראית ומסוכנת?

בבקרים בהם אני נכנס לכפר-חב"ד ברכבי בדרך לעבודתי, האחים הקטנים שעומדים על שפת המדרכה, מביטים בי בהיסוס, "תיתן לנו לחצות או לא?"

אין כמדומני כיום במחזותינו את "משמרות הזה"ב" (זהירות בדרכים) הנהוגות בבתי-הספר ברחבי הארץ, תקנו אותי באם אני טועה. אני מביט בהם ומגלה לשמחתי שהם בקיאים בנוסחת חציית הכביש. הגדול מבין השניים יורד לכביש, מוודא שאין מטורף שעוקף אותי, מביט שמאלה, ימינה ושוב שמאלה. מסמן לאחיו הקטן לבוא. ויחד ובמהירות חוצים את הכביש בקו ישר ובטוח למדרכה שממול.


דוגמה חיה. ילדי כפר-חב"ד לומדים על מעבר-חצייה ● צילום: יוסי רייכמן, COL

"כפרה הכסף, העיקר הבריאות. תאמין לי, הכביש רוצח מספר אחד במדינה הזאת", אומר לי נאסר אכרם סולימאן, השוטר הדרוזי שעצר אותי במוצ"ש האחרון, תוך כדי רשימת הדו"ח המי יודע כמה שלי.

אף הוא התפייט בדבר "רחמנותו הגדולה", "אתה עשית פה עבירה חמורה ביותר", אמר במבטא ערבי כבד מנשוא. סיכנת כמה כלי רכב בהשתלבות הפרועה שלך בנתיב שלא שלך בכלל! אני לא אשלול לך את הרישיון. אבל, אני אקנוס אותך במאתיים חמישים שקל, ללא נקודות..."

"יאללה, לך על זה", הוריתי לו בשמחה. וכך, על סיגריה איכותית שהציע לי, נשענו על תחנת בטון נטושה והבטנו בעוד עשרה כלי רכב בדקה וחצי שעוברים את אותה העבירה שעברתי אני. "אתה רואה? זה לא רק אתה, כולם פה עבריינים!"

"אתה מלוד?" שאל למראה רישיון הנהיגה שלי. "כן, מלוד" עניתי, מוכן ומזומן לחקירה אינטנסיבית בנסיבות מקום מגוריי. "תגיד יש אצלכם עוד הרבה סמים? הייתי שוטר במשמר הגבול אצלכם..."

"ברוך השם יש מספיק לכולם עניתי לו". "ומאיפה אתה?" העזתי כנגדו בשאלה. "מעכו", ענה.

"וואלה, מה אצלכם? נרגעו הרוחות?" שאלתי. "כן, לקח זמן, אבל נרגעו. איזה מטומטם הנהג הערבי הזה, אני אומר לך. זה הורג אותי, איך הוא לא ידע שזה יום כיפור?! איך?!"

"דרך אגב", המשיך, "אם לא קיבלת דו"ח חניה בשנתיים האחרונות, תשלח את הדו"ח לכתובת הזאת והם ימירו לך את זה באזהרה בלבד".

בו ברגע קוים בנו: "זה נהנה וזה לא חסר כלום...". אבל לך תסביר את זה לשוטר דרוזי...

 טורים קודמים:
● חופשה גדולה עם סיכוי קטן מאוד
● "לא תוכל להתעלם, אחיך הוא..."
● הצד האחר של הנוסטלגיה
● שנה טובה. ומתוקה?
● סערה בסיר טשולנט
● יש מאין