"אחזתי בחוזקה בסורגי החלון, נאבק בשארית כוחותי לבל תנצח הרוח, ותעיפני מהרכבת אל המדרון המסוכן. כל ברירה לא היתה לי. הגוים השיכורים שישבו בתוך הקרונות היוו סכנה מוחשית עבור יהודי, ובפרט אחד כמוני בעל זקן ופיאות ומראה ליובאוויטשי. לזרוק יהודי מהחלון היה דבר פעוט עבור הרוסים האנטישמים ולכן האפשרות היחידה היתה לנסוע כל הדרך אל חרקוב כשאני נאחז ברכבת מבחוץ...

הרכבת דוהרת והרוח שורקת ומנשבת בכל עוז ולפתע הסטתי את מבטי אל הקרונות שמלפני והנה אני מגלה כי ישנו עוד נוסע כמוני. כן, כן, יהודי נוסף אחז בסורגים של הקרון הרביעי, כששלושה קרונות מפרידים ביני לבינו. שמחתי שאוכל ל'התוועד' עם מישהו ולא אהיה בודד. התחלתי להתקדם כשידי מדלגות בין הסורגים בזהירות, ובהגיעי אל היהודי נוכחתי לראות כי זהו 'הסבא מקלם'. (שהיה ממייסדי תנועת המוסר הליטאית) הוא ולא אחר. מהשיחה בינינו התברר לי כי גם הוא נוסע לחרקוב ועבור אותה מטרה. גם הוא בדרך להקים שם ישיבה. מחתרתית כמובן.

"אתם מבינים, קינדערלאך", קטע המשפיע ר' מענדל (פוטערפאס, כמובן) את הסיפור, "ל'סבא מקלם' היתה 'מסירות נפש'...

כאן עצר ר' מענדל ומהמבט שנצץ מעיניו הפיקחיות היה ברור כי הוא מחכה לשאלה כלשהיא. שאלה שתעביר איזשהו מסר...

"אבל ר' מענדל", העיז לפתע אחד הבחורים הצעירים, "הרי גם אתם הייתם שם?! זאת אומרת שגם לכם היתה מסירות נפש"...

"קינדערלאך, מה אתם לא מבינים"? נענה ר' מענדל בקול מלטף, "ער איז דאך א מתנגד... הוא הרי היה מתנגד, ובשביל מתנגד זוהי מסירות נפש"...

אבל חסיד? חסיד עושה מה שנדרש! צריך להקים ישיבה? אם כן זה מה שחסיד עושה, כי לחסיד אין מציאות לעצמו. המציאות של החסיד זה הרבי. אם בשביל לבצע את מה שהרבי אמר, צריך להיתלות על הרכבת בכל הדרך הארוכה לחרקוב, בקור המקפיא ששורר בחוץ, אז חסיד עושה גם את זה...