על מצלמות ועניבות
הרב נח סוליש, נתניה

שמועה הגיעתני לאחרונה על דיון שיזם פלוני-אלמוני בפורום כלשהו, על מה שהוא כינה "חיבתם היתרה של השלוחים בימינו למצלמות, לעניבות ולטכנולוגיה חדישה"...

אני משוכנע שיחידים הם הרואים את הדברים בצורה זו, וכי הרוב המוחלט יודע להפריד בין עיקר לטפל ומעריך כראוי את העבודה העצומה של השלוחים בכל אתר, ואת ההקרבה לה הם נדרשים יום-יום. השורות הבאות נועדו אפוא לאותם יחידים שאינם רואים את הדברים עין בעין.

ומכיוון שבערב חג-הסוכות אנו עומדים, ברצוני לשתף אתכם בזיכרונותיי מחג-הסוכות שעבר, ולתאר לכם כיצד נראה יום אחד בלבד מימי חול-המועד בחייו של שליח מן השורה:

הבוקר מפציע. מקווה, תפילה ולאחריהם ריצה אל הצוותים המאיישים את 'סוכות האחווה' הפזורות ברחבי העיר. צריך לוודא שלכולם יש די סטים של ד' מינים וכן כיבוד-קל לעוברי האורח שיבקרו בסוכות. לאחר שקבעת איתם להתייצב בסוכות בשעה 'תשע אפס אפס', יהיה לא-נעים אם דווקא אתה תאחר...

מניסיון העבר, הבלאי של הד' מינים ב'מבצעים' גדול וכל יום צריך להחליף לפחות חלק מארבעת המינים. יש למהר אפוא למקרר הגדול של בית-התבשיל, להוציא ממנו ערבות והדסים, להוסיף עוד כמה לולבים ואתרוגים – ולצאת לסיבוב. ואז הטלפון המצלצל: "מצטער נח, אצטרך לאחר ברבע שעה", מודיע אחד הפעילים. "בסדר, אחליף אותך בזמן הזה", תשובתי.

הרכב עמוס, מפלס את דרכו בפקק שדווקא הבוקר ממאן להשתחרר. ליד הסוכה הראשונה אין ברירה אלא להחנות את המכונית באדום-לבן. קפיצה מהמכונית החוצה, אגב הנהון חזק בראש לפקח שמתקרב בצעדים מאיימים. "בהצלחה חבר'ה!", אתה מאחל וכבר מכוון את המכונית אל הסוכה הבאה.

תכנון המסלול נעשה כך שהסוכה האחרונה אליה תגיע תהיה זו שהפעיל ששובץ אליה יאחר ב"רבע שעה". ברוך ה', כל העמדות מאוישות והמשמרת הראשונה יצאה לדרכה. רבע השעה של המאחר הופכת לשלושת רבעי שעה...

בחזרה למשרד – כעת יש לעשות סבב טלפונים אל הפעילים במשמרת הבאה, זו שתחל בעוד כשעתיים. הראשון אינו עונה, השני והשלישי מאשרים שיבואו בזמן, הרביעי איננו זמין. טלפון לאשתו של האחרון שלוקחת הודעה ומבטיחה ש"בעלי יחזור אליך ברגע שיוכל". לא חולפות שעתיים וכבר מגיע זמנה של המשמרת השלישית. ובאמצע טלפונים: פה אתרוג נפל ונפסל, שם הסתיים הכיבוד הקל, וכן הלאה. לכל בעיה יש לתת מענה מיד.

משמרת רודפת משמרת.

לקראת שקיעה, סיבוב אחרון בין הסוכות. אוספים ציוד וממהרים למנחה וערבית. אין זמן להאריך בארוחת-הערב כי עוד מעט תחל שמחת-בית-השואבה. צריך להתייצב לפני כולם ולהכין את המקום. במיומנות של עכביש אתה טווה את רשת הכבלים בין המיקרופון, הבוקסות, החשמל, האורגן, הווידאו, המקרן, המרקע וכו'. מוודא שהנגן מגיע. וכשהשמחה מתחילה, אי-אפשר לעמוד מהצד. למרות העייפות, הלב רוצה לרקוד והרגליים נאלצות לשאת אותו אל על.

אי-שם באמצע הלילה מגיעים הביתה, פותחים רמב"ם והראש נופל. אבל אין ברירה אלא לסיים את חוק-הלימוד ולתפוס קצת מנוחה, שהרי גם מחר יש יום...

מובן שמתוך כל זה, יוזם הדיון הנ"ל והיחידים המחזיקים בדעתו, יראו בסוף רק את הידיעה הקטנה עם התמונה שבה נראה השליח, איך לא, מעונב ומחויך מאוזן לאוזן. בכל-זאת 'זמן שמחתנו'...

הטור "שליחות אישית" נכתב על-ידי א' השלוחים בישראל ומפורסם באדיבות מגזין כפר חב"ד