יהונתן פלדמן ואהרן קליגר, דרבנט

1.
חלום בדומודדובו

על אחד הספסלים בשדה התעופה 'דומודדובו' הסמוך למוסקבה, אני מתעטף היטב במעיל ומחזיק בשתי ידיי את המזוודה הכחולה. נותרו עוד שעתיים עד צאת הטיסה לישראל, ואני, שבע מסעות ושדות תעופה, מצטנף במעיל, מנסה לתפוס תנומה קלה. בית הנתיבות ממוזג ומחומם, והקור המוסקבאי שתקף אותנו עת יצאנו מן המונית הולך ומתחלף בחום נעים. למרות שמדלתות הזכוכית של בית הנתיבות ניתן לראות כי בחוץ שורר חושך מוחלט, אני פתאום רואה מולי את ההרים הגדולים ההם, חומים-צהובים, את המרחבים הענקיים שלמרגלותיהם, ואת הבקר שרועה בשלווה קמאית. בתי אבן עם ארובות חלודות לאורך הכביש, מסגדים בעלי כיפות כחולות מוארות באור שקיעה כחול-אפור, שנמצאים כאילו באמצע שממה גדולה, מסביבה רק מרחבי פרא אדירים.
אנחנו בנסיעה. סרגיי הנהג יושב מלפניי, ואהרן קליגר, שותפי למסע, מימיני. אני שואל את סרגיי, בעיקר באמצעות שפת סימנים מסתורית ושברי משפטים באנגלית שהוא מצליח להבין, על אותם אלו שמגיעים למסגדים - מאיפה בדיוק באים? הרי הכל מסביב ריק ושומם. סרגיי מביט בי דרך המראה במבט מלא משמעות, לא אומר מילה, ורק מגביר את מהירות הנסיעה בלחיצת ארוכה על הדוושה. אני מתחיל להרגיש משהו מסתורי וחשוד, כאילו סרגיי מכסה על איזה סוד. אני מביט על אהרן, מנסה לקלוט במבט עיניו האם הוא מבין מה קורה פה בדיוק ולאן אנו נוסעים, אך הוא נראה שליו מאוד, מביט על הדרך החולפת כאילו כלום לא קורה.

לאיפה אנחנו נוסעים? אני שואל אותו.

"להרים, נוסעים להרים", הוא אומר.

מה יש בהרים?

"ווהאביטים, מחכה לנו שם קבוצת ווהאביטים", אומר אהרן פתאום ברוסית, ואני, איכשהו מצליח להבין אותו. סרגיי מביט בי שוב דרך מראת הנהג, ומהנהן בראשו לאות השלמה. מן הרדיו נשמעת קריאה ברוסית, שגם אותה אני מצליח להבין באורח פלא: טיסה 7761 ממוסקבה לישראל עומדת להמריא.

אני מתעורר מן התנומה הטרופה ומוצא את עצמי על הספסל בשדה התעופה. 20 דקות לפני 12. עוד 20 דקות המטוס ממריא. אני רץ מהר לשער מספר 8, אהרן כבר מחכה שם. עולים על המטוס, בתוך כמה דקות הוא ימריא חזרה לישראל. שלוש וחצי שעות אחר-כך ננחת בטרמינל 3 של שדה התעופה בן-גוריון - והמסע יגיע אל קיצו. האורות כבים, החגורות מתהדקות והמטוס ממריא. המטוס כולו שוקע בשינה, ואני, שכבר מילאתי את מכסת השינה לערב זה, מוציא את המחשב הנייד מן התיק, ומתחיל לכתוב את קורות המסע הזה - המסע לדגֶסטאן.

2.
שום דבר לא יעצור אותנו

שבוע ימים קודם ראש-השנה תשס"ט, יצאנו אנוכי ואהרן קליגר, שותפי למסע, בשליחות 'שעה טובה', לעבר דגֶסטאן, רפובליקה מוסלמית הממוקמת על גבול צ'צ'ניה, על חופי הים הכספי. דגסטאן. רק בשם הזה, אותו לא שמעתי מעודי לפני שהחלטנו לצאת למסע הזה, יש כל-כך הרבה יופי. מין צליל קווקזי רחוק ולא מוכר, עם כל-כך הרבה ריחות והיסטוריה.

משמעות שמה של המדינה היא 'ארץ ההרים', על-שם הרי הקווקז הענקיים שעוטפים אותה. היא מתפקדת כמדינה לכל-דבר, אוטונומיה נפרדת בעלת ממשל ונשיאות משלה, אך שייכת בכל זאת לגבולות רוסיה ונמצאת תחת שלטונה. דגסטאן, המשתרעת על-פני 50,000 קמ"ר (בערך פי-שנים משטחה של ישראל) היתה ארץ זרועה דם, מלחמות וטרור על-פני תקופות שונות בהיסטוריה, וגם לאורך עשרות השנים האחרונות. הצ'צ'נים פלשו לשטחה שוב ושוב וזרעו בה הרס רב, הרוסים שלחו אליה כוחות צבא ענקיים, והיא הפכה לזירה כמעט מרכזית בשתי מלחמות צ'צ'ניה.

גם כיום המצב במדינה, שמוגדרת כמדינה מוסלמית, קשה. מדי זמן-מה מדווחות סוכנויות הידיעות בעולם על אזרחים זרים שנחטפים במקום, אנשי משטרה וצבא מקומיים שנורים, ועל פעולות טרור שמבצעות קבוצות אסלאמיות קיצוניות מקומיות. בבירור קצר שערכנו בטרם החלטנו על צאתנו למסע, הספיק לנו כדי לשקול מחדש את הרעיון. הידיעה על-כך שלא מזמן נורו בשטח המדינה שני עיתונאים רוסים, כמעט גרמה לביטול המסע.

אבל אז הגיע החלק המעניין יותר בתחקיר אודות המדינה הנידחת, ובעיקר אודות הקהילה היהודית הענפה שהתגוררה במקום עד לפני כ-20 שנה, בטרם התמוטט הקומוניזם ועשרות אלפים מתושבי דגֶסטאן היהודיים עלו לישראל או היגרו למדינות אחרות באירופה. מאוחר יותר נגלה גם, כי שמה של העיר בה אנו אמורים לשהות, דרבנט, מוזכר עוד בדברי חז"ל, במסכת מגילה, וכי עיר זו היתה, עד לפני לא הרבה שנים, מרכז שוקק של חיים יהודיים, כאשר אפילו ראש העיר שכיהן בה היה יהודי. כיום שוכנת בדרבנט קהילה יהודית פעילה, באמצעות 'איגוד הקהילות היהודיות בחבר העמים', ובקשתו המפורשת של שליח חב"ד שם "לבוא ולהפיח מעט חיים" במקום, הייתה חזקה מאיתנו.

וכך, בחששות לא מעטים, מתוך סקרנות ואולי גם תחושת שליחות כלשהי, יצאנו לדגסטאן, במטרה להגיע לדרבנט ולערים נוספות, כדי לבדוק מה עלה בגורל הקהילות היהודיות הענפות שחיו שם. טיסה ישירה מישראל לדגסטאן, אין בנמצא, כפי שתוכלו לשער, ואם לא רוצים לנסוע בטיסת 'קונקשן' דרך תורכיה לאזרבייג'אן, ומשם לנסוע מרחק כמה שעות ברכב עד גבול דגסטאן, הרי שעלינו לנקוט בשיטה הפשוטה יותר: טיסת אל-על למוסקבה, ומשם לצאת בטיסה של חברה מקומית לדגסטאן, הרחוקה מרחק של כשעתיים טיסה.

נשמות טובות דואגות להזהיר אותנו מפני הטיסות הפנימיות בשטחי רוסיה, והידיעה על המטוס הרוסי שהתרסק רק לפני שבועיים, כשעליו 88 נוסעים, מושמעת באוזנינו שוב ושוב. "תיזהרו גם עם המזוודות בדרך לשם, לכו תדעו איך מתנהלים שם העניינים", מזהיר אותנו מאן-דהו.

אבל שום דבר לא יעצור אותנו בדרך לדגסטאן.

3.
בלי מזוודה, בארץ קרה

בשדה התעופה במוסקבה הכל מתנהל מהר. העובדה שבדיוק השבוע בוטלו הוויזות לרוסיה מקילה על הכניסה למדינה, והופכת אותה לעניין של כמה דקות. אך לא כשאתה אינך יודע איפה נמצאת המזוודה שלך. לצד המסוע השחור עומדים הנוסעים שכבר מוכרים לי מן הטיסה, כל אחד ממתין למזוודתו, וכשהוא רואה אותה יוצאת מלוע המסוע, עוקב אחריה בעיניו עד שתגיע אליו והוא יניח אותה על עגלת האלומיניום. המסוע מתרוקן לאט-לאט, מזוודה אחת בודדת נותרה עליו, ואחרי שגם היא ניטלת בידי אלמוני, עטוף בצעיף אפור, המסוע השחור ממשיך להסתובב, בקצב קבוע כאילו שליו, אך בו בזמן גם מורט עצבים. המזוודה שלי, כחולה, עם הבגדים וכל חפציי לא הגיעה. נותרתי רק עם תיק-יד ובו הטלית-ותפילין.

מסתבר, כי למרות החשש, בית הנתיבות הרוסי ערוך למצבים כאלו ובמקום קיים משרד מיוחד שמטפל באבידות של כבודת נוסעים. אלא שמבין הפקידות הרבות שיושבות בו ומשרתות את הקהל, רק כמה מהן דוברות אנגלית, וגם זו לא מן המשובחות. אני ממתין בסבלנות, אהרן מביט בי, אוחז במזוודתו, כאילו חושש שגם היא תיעלם פתאום, ואנחנו מודים לקב"ה על שהטיסה לדגסטאן נדחתה במספר שעות, כי זה נראה סך הזמן שנצטרך לבלות פה, עד שנדע להיכן נעלמה המזוודה.
בירור קצר נערך, המסועים ששייכים לטיסות אחרות שהגיעו באותו זמן נבדקים, אך המזוודה הכחולה לא נמצאת באף אחד מהם. שיחה טראנס-אטלנטית למשרדי אל-על בישראל מגלה כי המזוודה יצאה משטחי ישראל, ולדברי הפקיד הנחמד, אך הלא-ממש מועיל, "אם היא יצאה מישראל ובכל-זאת לא הגיעה למוסקבה, היא כנראה עשתה את דרכה למקום אחר בעולם, בינתיים אי-אפשר לדעת לאיפה". הוא מבטיח כי יעקוב אחר הקוד שנושאת המזוודה וכשיגיע מידע אודותיה, מאחד מנמלי התעופה בעולם שמקיימים קשרי טיסות עם ישראל, הוא ימהר להודיע לי.

אלמלא היו מסבירים לנו הפקידים הרוסיים שוב ושוב, כי בהמתנה בשדה התעופה לא תהיה הרבה תועלת, היינו נשארים שם. אך כשהם עוברים לעסוק באנשים שעומדים אחרינו בתור, אנחנו מבינים שאין ברירה. יש עוד מספר שעות עד הטיסה לדגסטאן, ולמרות שאין מזוודה, הבה נצא לפחות לראות מעט את מוסקבה.

וכדי לראות את מוסקווה יש לצאת משדה התעופה, זאת אנו מגלים מיד בצאתנו לאוויר הפתוח. בוקר קריר וכמה נהגי מוניות ב'לאדות' בצבע בורדו, המעשנים סיגריות רוסיות זולות בשרשרת, מקדמים את פנינו. תחושת הזרות שנלווית לכל ביקור בארץ-אחרת, בפרט כזו שיושביה אינם מבינים את שפתך, וגם לא כמה-מילים באנגלית, מתעצמת לאין-שיעור, כאשר אני מבין שמלבד הבגדים שעלי, ותיק היד הקטן המכיל את דרכוני, ארנקי ואת טליתי ותפיליי, אין לי מאומה.

4.
שדה תעופה ריק, עם מנעול חלוד

מצד שני, רק בטיסה בדרך לדגסטאן - טיסה במטוס הצבוע בירוק זרחני וכאילו היי-טקי, אך כזה שמסתיר מאחוריו מטוס סובייטי ישן, שתקוותי היחידה היא שהרוסים השתמשו בו במלחמת-העולם השניה, ולא בזו הראשונה - אני מוצא את ה'גם זו לטובה' שבהיעלמות המזוודה. בלי נכסים, בלי דאגה, רק עם בגדיך שעל גופך, אתה מתמסר במהירות רבה יותר לזרות, מרשה לעצמך להיאבד במקום אליו הגעת, בלי לחשוב בכל רגע מחדש האם הכל אצלך, האם לא שכחת משהו במונית ובלי לבדוק שאף אחד לא כייס אותך.

הנוסעים האחרים, כמו גם הדיילים, מרגישים כנראה בטוחים למדיי. כל אחד מהם רכון על מגש האוכל, העטוף גם הוא באריזת קרטון בעלת אותו צבע ירוק זרחני, שקוע באכילתו וכאילו לא מתייחס לרעידות הפתאומיות של המטוס, להנמכות הגובה הפתאומיות, שכל אחת מהן הופכת את קרביך מקצה אל קצה. שעתיים חולפות והסיוט מסתיים בנחיתה חורקת במיוחד של גלגלי המטוס על קרקע שדה התעופה במחאצ'קאלה, בירת דגסטאן.

שדה התעופה ריק ועזוב, דומה יותר לאורווה מאשר לשדה תעופה. טרקטור חקלאי ירוק, שאליו רתומה עגלה, נושא את המזוודות מבטן המטוס אל עבר בית הנתיבות - בניין כחול וקטן, בן שתי קומות. השדה כולו ריק, ומלבד המטוס ממנו אנו יורדים, לא נמצא בו מטוס נוסף. הנוסעים כולם יורדים מן המטוס במדרגות, היישר אל השדה. למרות שהדרמנו, הקור שמקדם את פנינו עז יותר מן הקור במוסקבה. למרגלות המדרגות מקדמת את פני הנוסעים בבושקה מבוגרת, מטפחת לראשה ושנים של סבל על גבה הכפוף, אוחזת בידה דלי מים ממתכת ובתוכו סמרטוט מלוכלך, ניגשת לנקות את מדרגות העלייה למטוס, כנראה לקראת הטיסה הבאה.

הנוסעים יורדים ברגל, צועדים לעבר שער היציאה משדה התעופה שקבוע בגדר מתכת חלודה. מעבר לשער חלוד, ששרידי הצבע שעליו מוכיחים שידע ימים טובים יותר, עומדים מספר בני משפחות שממתינים ליקיריהם בעיניים פקוחות לרווחה. לצידם עומדים נהגי מוניות, עם כיפות בוכריות לראשם.

שומר בית הנתיבות עומד בסמוך לשער הקטן, כובע שחור לראשו ובידיו אותן הוא אוחז מאחורי גבו, הוא מחזיק את מנעול בית הנתיבות אליו מחובר צרור מפתחות, מחכה שאחרון הנוסעים ייצא מן השער, והוא ינעל את שדה התעופה, עד לטיסה הבאה, שמי יודע מתי תצא.

בחוץ, כפי שכבר סוכם במוסקבה עם אנשי 'איגוד הקהילות היהודיות', שמארחים אותנו לאורך כל המסע, ממתין לנו הנהג שיסיע אותנו ממחאצ'קאלה לעבר דרבנט, יעדנו המרכזי - שם נמצא בית חב"ד היחידי לעת-עתה בדגסטאן. הנהג, בחור צעיר כבן 30, בעל תווי פנים קווקזיות, זיפים ועיניים עמוקות, מחזיק בידו שלט ברוסית, הנושא את שמו של אהרן באותיות לטיניות, ספק אנגלית ספק רוסית. כשהוא רואה אותנו, הוא מחייך חיוך נבוך ולוחץ את ידינו. "סרגיי", הוא אומר בנימוס.

נימוס-נימוס, אבל הוא דוחק בנו למהר להיכנס אל הרכב, תוך שהוא מסמן לנו בידיו על מכונית משטרה רחוקה, כאילו אומר, תיכנסו מהר לפני שיראו אותנו השוטרים. אנחנו מנסים לברר אצלו מדוע יש לנו סיבה לחשוש משוטרים, אבל הוא כנראה לא ממש מרוכז, עסוק בהתנעת הרכב, ואני מקווה שלא 'נפלנו' בידי נהג שהוא גם פושע נמלט. מספר דקות חולפות ואנחנו כבר בעיצומה של נסיעה על הדרך ממחאצ'קאלה לעבר דרבנט.

אהה! ריבונו של עולם, מי יתנני כל חיי נוסע בדרך הזו שבין מחאצ'קאלה לדרבנט. השמים האפורים, עננים, מסילות ברזל ארוכות ותחנות רכבת שוממות בדרכנו. עדרי בקר רועים במרחבים צהובים-חומים ענקיים, ומעליהם ניצבים הרי קווקז האדירים, שורת הרים בלתי נגמרת, שמגיעה עד הים הכספי. על שפת הכביש, ביציאה מאחד הכפרים, עומדים ילד וילדה קטנים. הילדה כבת חמש או שש, והילד כבן שלוש, אחים כפי הנראה. הילדה מחזיקה ביד אחיה, מיטיבה את הכובע שעוטף את ראשו וסוגרת היטב את מעילו - והם עומדים ומחכים. למי הם מחכים בפינת דרכים זו ומה מעשיהם כאן בשעת אחר-צהריים אפרורית זאת?

5.
מאחורי מרצדס שחורה, בדרך לתחנת משטרה

סרגיי נוסע במהירות והנופים מתחלפים. בדרך-כלל נראים מרחבים עצומים של שדות, אך פה ושם צצים כפרים עם בתי אבן קטנים, שלכל אחד מהם ארובה מפויחת מעלת עשן סמיך. פה-ושם, באמצע שום מקום, אנו רואים מסגדים עם כיפות כחולות, ורוכלים שעומדים בצד הדרך בסוכותיהם ומנסים למכור את מרכולתם: פירות וירקות, צנצנות עמוסות בירקות מוחמצים, ובעלי חיים בתוך כלובים. אנחנו ממשיכים לנסוע, ובפעם הבאה שאנו עוברים בסמוך לפונדק דרכים כזה, אנו מבקשים מסרגיי לעצור. 'תמונה אחת ואנחנו חוזרים', אני מסמן לו באמצעות אצבעותיי, אבל מבין שהוא לא רווה נחת מן הרעיון. הוא מנסה לסמן לנו על שעונו ועל האופק, ובסופו של דבר מסכים, אבל מזהיר אותנו שהוא לא יוצא איתנו, אלא נשאר ברכב. שיהיה.

אנחנו יוצאים מן הלאדה הכסופה, פוסעים אל עבר הסוכה שמוצרי מזון ומזכרות פרושים למרגלותיה, ומחפשים את בעל הדוכן. בעלת הדוכן, כפי שמסתבר לנו כעבור רגע, היא אישה מבוגרת וגם לה מטפחת לראשה. היא יושבת בתוך הסוכה, מתחממת לצד מדורה קטנה שהבעירה. היא רואה את פנינו וכמעט קופצת ממקומה. היא מעט היסטרית וחשדנית, ואנו תולים זאת בעובדה שככל הנראה המקום הזה לא ראה פני יהודים שנים רבות. אנו מנסים לברר אצל הזקנה אודות מחיריהם של מספר פריטי מזכרות, אך היא נותרת פעורת-פה, כאילו לא מאמינה למראה עיניה. בסופו של דבר היא מתעשתת, נוקבת בסכום כלשהו. אנו משלמים וממהרים לחזור למכונית.
משהו חשוד ובלתי ברור נישא באוויר, אך לא כזה שמטריד אותנו מעבר למספר השניות שבין הפונדק למכונית. אנחנו נכנסים אל הרכב, כאשר סרגיי כבר מכין את ידית ההילוכים, כדי להמשיך בנסיעה. אלא שאז גולשת לה מלפנינו מרצדס שחורה והדורה, אזרחית למראה, וחוסמת את הכביש.

המרצדס משתהה מספר שניות, ולאחריהן דלתה נפתחת וקצין משטרה קווקזי נמוך-קומה וחמור סבר יוצא ממנה וניגש למכוניתנו. הוא אינו מדבר עם סרגיי וניגש היישר אל החלון האחורי, שם אנו יושבים. השוטר אומר מספר מילים ברוסית, אך כשהוא שרואה שאנו לא מבינים את דבריו, הוא מבקש מאיתנו לצאת מחוץ למכונית. "אמרתי לך שמשהו חשוד פה בכל העסק", אני מסנן לעבר אהרן, בעת שאנו יוצאים מן המכונית.

סרגיי מביט לאחור במין מבט לא מאמין ויוצא גם הוא כדי לנסות להגן עלינו. בינתיים הצטרף אל השוטר קהל סקרנים שעמד והקיף את המכונית, ביניהם מספר ילדים, עקרות-בית וגם בעלת הפונדק המבוגרת, שעמדה מן הצד והביטה במבט מוטרד. סרגיי החל לנסות לשכנע את השוטר שהכל בסדר, זאת אנחנו מבינים לפי שפת פניו ותנועות ידיו, אך השוטר משום-מה לא מקבל זאת. הם מדברים ברוסית שוטפת, והמילים היחידות אותן אנחנו מצליחים לזהות מתוך השיחה, וגם זאת מפני שהן חוזרות על עצמן מספר לא מבוטל של פעמים, הן: 'טוריסטה' 'ישראל' 'מחאצ'קאלה', 'דרבנט' וגם מילה אחת בלתי מוכרת, שנשמעת כמו כינוי לאנשים בלתי רצויים במיוחד - 'וואהביטים'.

סרגיי מנסה לשכנע את השוטר שאנחנו תיירים מישראל, וזה הכל. אבל השוטר לא משתכנע. הוא מבקש את הדרכונים שלנו. אנחנו שולפים אותם והוא מביט בהם דקות ארוכות, מדפדף בכל דף בעיון רב, בודק כל חתימה מכיווניה השונים. בינתיים, אנחנו מנסים למצוא מפלט בהומור, ומנסים להתבדח עם השוטר בדרכים שונות, שמתבררות כבלתי יעילות. גם כשאנו מנסים לתעד את המתרחש במצלמתנו, השוטר הקווקזי נראה כועס במיוחד והוא דורש מאיתנו להכניס את המצלמה לתיק - ומיד. הבדיקה מסתיימת, הוא אומר לנהג מספר מילים ברוסית, ופונה למכוניתו. הדרכונים נותרים אצלו. עד מהרה, עם תחילת הנסיעה, אנחנו מבינים שעלינו לנסוע מאחוריו, ככל הנראה עד לתחנת המשטרה הקרובה.

בעלת הפונדק הזקנה מביטה בנו עוד רגע כשאנו מתרחקים, ואני מבין פתאום: זו היא שהזמינה את השוטר. אבל מה גרם לה, ריבונו של עולם, לעשות זאת.

6.
אקורדיון עצוב ושוטר שתקן

בתחנת המשטרה הקטנה הנמצאת בתוך מבנה מוזר שעליו מתנופפים מספר דגלי דגסטאן, מחניק מריח סיגריות ומחימום יתר. אנחנו נכנסים בעקבות השוטר, וסרגיי - שמתגלה כאדם נחמד ומסור - מתבקש להישאר בחוץ. מבטיהם התמהים של השוטרים המביטים בנו, מבהירים לנו שכנראה יש משהו בגו. אולי מדובר בטעות חמורה, אבל כזו שיש לה קשר כלשהו עם המציאות כאן.

השוטרים מנהלים שיחה עם השוטר שהביא אותנו, הם מביטים בנו ומבקשים לראות את דרכוננו. בתחנה נמצאים באותו זמן כשלושה שוטרים בלבד, כולם בכובעי משטרה גבוהים, שבד כחול מתוח עליהם בהידוק. השלושה נעלמים באחד החדרים הקטנים ואנחנו נשארים לבדנו בלובי, אם אפשר לכנות כך את החדרון הקטן והחנוק בו שהינו. מעלינו נמצא שעון עתיק, שקול מחוג השניות שלו מהדהד בחדר הקטן באיטיות מונוטונית.

מן החדר השני נשמעות התייעצויות נמרצות עם אדם בעל קול בס מתכתי, אולי מפקד התחנה. מן החדרון האחרון, מתנגנת בצורמניות נעימה מוזיקה מקומית: אקורדיון עצוב שמלווה את קולו של זמר בעל קול עמוק וסדוק. המוזיקה העצובה, שלפי איכות השמע בוקעת מטרנזיסטור ישן, הופכת אט-אט לקצבית יותר. כעת נכנס הכינור המזרחי ומצטרף לנגינת האקורדיון, ואחד השוטרים ששב לחדר ומתיישב מולנו בדממה, מתחיל לתופף באצבעותיו בעדינות, לפי קצב המנגינה.

הוא מביט בנו בעיניו העמוקות ולא אומר מילה. נראה שהוא נשלח כדי לשמור עלינו שלא נחליט פתאום לקום וללכת מן התחנה. הוא מדליק סיגריה בטקסיות מעצבנת. מוציא באיטיות את הסיגריה מתוך הקופסה, דופק אותה מספר פעמים על השולחן ומניח בפיו. כעת הוא מוציא את קופסת הגפרורים, פותח בעדינות, מסיט את מבטו מאיתנו לרגע, כדי לבחור את הגפרור שנראה לו מכולם, אך מיי מחזיר את המבט. הוא מדליק את הגפרור במשיכה מהירה, ומקרב את האש לעבר הסיגריה שבפיו. שואף ארוכות ובחדר השקט נשמע רעש שריפת הטבק והנייר. אחרי מספר שניות הוא פולט ענן עבות של עשן לבן ועכור.

על הקיר מולו תולה רשימה של קלסתרונים קטנים, כשבסמוך לכל אחד מהם מופיעה שורה כתובה ברוסית. הדמויות בקלסתרונים כולן עוטות זקן ארוך וכיסוי ראש גדול. אני מבחין במבטי השוטר שחולפים מדמויות הקלסתרונים לעברנו אנו, ופתאום מבין. השוטרים כנראה חושבים שאנחנו שייכים לאיזו קבוצה מקומית פורעת-חוק, שמראי אנשיה, מה לעשות, דומה למראה של כל יהודי חרדי ממוצע. זקן וכיפה על ראשו.
מאוחר יותר, כאשר נגיע בשעה טובה לדרבנט, יאמת רב העיר, הרב עובדיה יסאקוב, את חששותיי ויספר לנו על קבוצת הטרוריסטים שמטילה את חיתתה על דגסטאן כולה. מדובר בקבוצה איסלאמית קיצונית, מתוצרת מקומית, שמכונה 'וואהביטים'. אנשי קבוצה זו אחראים לעשרות פיגועי טרור, חטיפות וירי באזרחים שבוצעו בשנים האחרונות בעריה השונים של דגסטאן. בשנה האחרונה גברה נוכחות אנשי משטרה וביטחון באופן משמעותי ברחובות דגסטאן, כדי ללכוד וואהביטים נמלטים. חלק גדול מהם מתחבא בהרי קווקז הסמוכים ומגיח משם מדי פעם, כדי לבצע פיגוע. הוואהביטים כולם מגדלים זקן ארוך וחובשים כיסוי ראש, ובשל כך אסור לאזרחי דגסטאן לגדל זקן.

בשנייה אחת התחברו לנו מספר עובדות שעד עתה נותרו בעינינו בגדר חידה. המבטים התמהים של כל מי שראה אותנו כאן, החיפזון של סרגיי, ההיסטריה של בעלת הפונדק הזקנה, וכמובן המעצר בידי השוטרים. כעת, כשכבר ידענו מה העניין בדיוק, נסינו להסביר לשוטר שישב מולנו, בכל אמצעי שעמד לרשותנו, שאנחנו יהודים דתיים מישראל, וזו הסיבה שאנחנו מגדלים זקנים ונראים קצת כמו 'וואהביטים'.

לזכותו של השתקן ייאמר שהוא ניסה להבין אותנו, ואף הצליח בסופו של דבר, ופרץ בצחוק גדול כשהוא קורא בקול לשוטרים שהסתודדו עדיין בחדר השני. הוא ביקש את דרכונינו מן השוטרים והראה לשוטרים דבר-מה, שגם על פניהם העלה צחוק גדול. חמש דקות לאחר מכן כבר היינו שוב במכוניתו של סרגיי, כאשר הוא מנסה להסביר לנו את מה שהסבירו לו השוטרים לפני רגע, ביציאתנו מן התחנה. מסתבר שמלכתחילה נחשדנו בהשתייכות לוואהביטים, סיבה מספיקה כדי לעצור אותנו. אבל גם כאשר ראו השוטרים את דרכוננו הישראלים, הם המשיכו לחשוד בנו מפני שהם לא ראו בהם ויזה רוסית. כנראה שבתחנת המשטרה הקטנה לא שמעו עדיין על ההתפתחות שהביאה לביטול הויזות של ישראלים לרוסיה, מה שהעלה את חשדם.
לפני שנפרדנו מן השוטרים, הם ביקשו להצטלם איתנו לאות שלום, ואנחנו שבנו למכונית כדי להספיק להגיע לדרבנט עוד לפני מנחה.

הכל כאן נטוע עשרות שנים לאחור, כאילו לא נפל הקומוניזם, כאילו לא אירעה מהפיכת התקשורת העולמית, וכאילו דילג הזמן על המקום הזה והותיר אותו, בסגנון החיים ובפרצופי האנשים הללו לבושי הקסקטים ובוהקי השיניים. אנו חולפים על פני הכפרים הרבים שבדרך - בתי אבן צפופים עם גגות צבעוניים, זקנות במטפחות עומדות ומביטות, גברים בבגדים שלא הוחלפו כבר 20 שנה, וילדים כהי עור עם מבט תמה בעיניהם רצים כשראשיהם עטופים בכובעי צמר, מפאת הקור. אנחנו חולפים על-פניהם, או שמא הם אלו שחולפים על פנינו.

במכוניתו של סרגיי דולק מכשיר הרדיו וככל הנראה השמיע גם הוא את אותה תחנה ששמעו השוטרים בתחנת המשטרה. שוב האקורדיון העצוב, שוב הזמר בעל הקול העמוק. רק השיר, כמו השמש העומדת לשקוע מולנו, נעשה עצוב יותר.

7.
נר חשמל דולק בדרבנט

המכונית נכנסת לתוך עיר. המראה שונה מעט מן הכפרים שעל-פניהם חלפנו בדרך, לא במהותו ובסגנון האנשים כי אם באופי העירוני שנושאים רחובות העיר, החנויות שבצידי הדרכים, שתריסיהן מוגפים כבר בשעה זו, וכמות האנשים שצועדת ברחובות. משהו אומר לי שזו דרבנט, וכעבור כמה דקות, בלי הקדמות מיוחדות מצד סרגיי, שמאז התקרית עם השוטרים הפך לשקט במיוחד, אנחנו עוצרים בסמוך לשער ברזל שנראה מוכר כל-כך, צבוע בצבעי לבן וכחול ובמרכזו מגן דוד. מבעד לשער הברזל נראה מחזה שכאילו גזור מציור עתיק. חצר מרוצפת באבן ובסופה, ליד קיר צבוע בכחול, יושבים 10 זקנים סביב שולחן עץ ישן. כמה מהם חבושים בקסקטים אפורים או שחורים, פניהם מגולחות או עם מעט זיפים והם מקשיבים לדבריו של אדם צעיר, חבוש בכובע וחליפה חב"דיים ובעל עיניים שחורות בוהקות. על שולחן העץ מונחות צלוחיות קטנות עם סוכריות צבעוניות, מיני מתיקה וגרעינים מטוגנים.

הם מיד שמים לב לבואנו ובפניהם ניכרת התרגשות. הם ידעו שעומדים להגיע לכאן עיתונאים מישראל, אבל לא ידעו שמדובר בחרדים. אפילו רבה של דרבנט, הרב עובדיה יסאקוב, אומר לנו שחשב שמדובר בעיתונאים מן העיתונות הכללית, והתרגשותו ניכרת על פניו. ניכר שזמן רב לא ראה פני יהודי מארץ-ישראל, וההתרגשות של הזקנים מכך שיהודים מישראל מגיעים לבקר אותם, בבית-הכנסת

שלהם, ניכרת גם בפניו. שלא כמו שליחי חב"ד במקומות אחרים בעולם, הרב עובדיה לא הובא לכאן ממקום אחר. הוריו הם ילידי דרבנט, וגם הוא נולד כאן. וכמו כל יהודי המקום, הוא לא ממש היה קרוב לתורה ומצוות. בשל התעניינותו בלימודי אמנות וציור הגיע למוסקבה, שם התוודע ליהדות. במפגש של השגחה פרטית מופלאה עם רבה של רוסיה, הרה"ג רבי בערל לאזאר, למד כמה שנים בישיבת 'תומכי תמימים' ההיסטורית במוסקבה, והמשיך בלימודי שחיטה אצל 'הצדיק מלנינגרד', הרב יצחק קוגן ממוסקבה. עם סיום לימודיו בישיבה, התחתן והקים את ביתו, ואז נשלח לדרבנט על-ידי הרב לאזאר, כדי להעביר את הדור הצעיר במקום, את המהפכה שעבר בעצמו.

אנחנו לוחצים את ידיו של הרב עובדיה וכשאנו רואים את חזותו החיצונית, אנחנו לא יכולים שלא לשאול אותו כיצד השוטרים ואנשי הביטחון לא עוצרים אותו לבדיקה, בכל מעבר אקראי ברחוב, מחשש להשתייכותו ל'וואהביטים'. הוא מספר לנו בחיוך על כך שבמשך השנתיים בהן הוא מכהן כרב העיר, כבר הספיקו כל שוטרי העיר להכיר אותו, אך בתחילת אותה תקופה אכן אירעו מספר אירועים לא נעימים, בלשון המעטה. "פעם אחת, כשהייתי בדרך חזור מבית החולים בו ילדה אשתי את בננו, עצרו שוטרים את הרכב בו נסענו ובתוך רגע מאז שיצאתי מן המכונית הקיפו אותי 10 שוטרים עם אקדחים שלופים. הודיתי לקדוש-ברוך-הוא שהדבר אירע בדרך חזור מבית-החולים ולא בהלוך". רק לאחר שעה ארוכה, בעזרת טלפונים לראש הקהילה ולשוטר יהודי שמתגורר בדרבנט, שוחרר הרב עובדיה לדרכו.

בכל הנוגע ל'וואהביטים', מסתבר לנו שבדגסטאן לא עושים הנחות. רק לפני זמן קצר מצאו השוטרים באחד הרחובות 'וואהביט' אחד, וכשווידאו את זהותו ירו בו-במקום. "במשך שעות ארוכות היתה גופתו מונחת ברחוב בלי שאף אחד טיפל בה", מספר לנו הרב עובדיה, וגם אנו נפנים להודות לריבונו-של-עולם שהתקרית בתחנת המשטרה לא נגמרה גרוע יותר.

לאחר מכן, אנחנו מתחילים ללחוץ את ידיהם של הזקנים הישובים ליד השולחן. אף אחד מהם לא מוותר על לחיצת-יד חמה, וגם אנחנו לא ממהרים לוותר עליה. בצד יושבים עוד שני זקנים, משחקים בשש-בש, כולם מחכים למנחה, וכשאנו הגענו זהו בוודאי זמן טוב להתחיל.

לפני שהם קמים מן השולחן ופונים אל תוך בית-הכנסת, אני מביט בהם עוד פעם אחת. הפנים היהודיות של כל אחד מהם, מלאות הגעגועים והסבל, חרושות בקמטים. אני מבקש מהם רשות לצלם אותם יחד, וגם את כל אחד מהם לחוד. כל אחד בתורו, שמח על הזכות שנקלעה לידו, מסדר את כובעו, זוקף את קומתו ומישיר מבט לעבר המצלמה. בתום הסיבוב פונים כולם להיכנס לבית-הכנסת.

אולמו הגדול של בית-הכנסת נמצא כעת, מסביר לנו הרב עובדיה, בשיפוצים, והתפילה מתקיימת בחדרון סמוך, אליו הועברו חלק מספסלי העץ העתיקים, שעל כל אחד מהם כרית דקה ודהויה.

לפני התפילה עומדים כולם רגע ארוך וממתינים. הרב עובדיה מוציא את השופר ותוקע בו כמו בכל יום מימי חודש אלול. למרות המאמצים הרבים שהשקיע בדבר, קשה מאוד לארגן תפילת שחרית מדי יום, והמתפללים המבוגרים מגיעים רק לתפילות מנחה ומעריב, אז הם גם שומעים את תקיעת השופר.

"אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה..." החזן הנושא גם בתפקיד מזכיר בית הכנסת מתחיל את התפילה. הקהל כולו עומד ושותק, מקשיב לתפילת השמונה-עשרה אותה נושא השליח ציבור, בדממה.

אחרי תפילת מנחה ומעריב מתחילים להתקבץ בני-נוער יהודיים, המתיישבים על הספסלים בחצר בית-הכנסת ומחכים לסיום התפילה, אז יתחיל הרב עובדיה במסירת שיעור. בשנתיים האחרונות, בהן משמש הרב עובדיה כשליח חב"ד בדרבנט, הוא הספיק לגרום למהפכה רוחנית מן הקצה אל הקצה. הזקנים אמנם תמיד היו מגיעים לבית הכנסת למנחה-ומעריב, אבל קיומם של חיים שוקקים בבית הכנסת, אותו הפך הרב עובדיה למרכז החיים היהודיים בדרבנט, הביא אליו עוד יהודים מבוגרים, שכמעט שכחו את עובדת היותם יהודים.

תפילת שחרית אמנם אינה מתקיימת בבית-הכנסת, אבל פעמיים בשבוע, בערבים, מגיעים לכאן עשרות בני נוער מן הקהילה היהודית המקומית, כדי לשמוע שיעור שאורך שעתיים, אותו מעבירים להם הרב עובדיה ורעייתו - הרב לנערים והרבנית לנשים, בעזרת הנשים - עניין שעד לפני שנתיים נראה היה כחלום רחוק.

רק בתום התפילה אנו נפנים לסקור את בית הכנסת, שנמצא כעת בשיפוצים. למרות שבית הכנסת נמצא בתקופת מעבר של שיפוץ וניקוי יסודיים, ההיסטוריה זועקת כאן מן הקירות. מדובר בבית-כנסת גדול מאוד, שיכול להכיל למעלה מ-1000 יהודים, עניין שמוכיח מעל לכל ספק על החיים היהודיים הפורחים שהתקיימו כאן רק לפני 20 שנה. הקירות כולן מכוירים ביד אמן בציורים עתיקים וספסלי בית-הכנסת לא הוחלפו כבר עשרות שנים, אך זהו יופיים, ספסלי עץ מחופים בבדים אדומים. על חלון בית הכנסת שמשקיף אל החצר בחוץ נמצאת מנורת חשמל עתיקה, חמש פנסים דקים קבועים בה כמין נרות, אך רק אחד מהם דולק, נראה למרחוק.

8.
לבד בבית הכנסת

רק בשעת בוקר מוקדמת, מן הדירה בה קיבלנו בקצה דרבנט, ניתן לראות מן החלון היכן היא ממוקמת. את פסי הרכבת שנמצאים מצד אחד לא ניתן לפספס, ולו בשל העובדה שהרכבת שעברה רק עתה העירה אותי מן השינה הלא-עמוקה בה ישנתי, ומן הצד השני לא ניתן שלא לשמוע את הים. הים הכספי, שאפילו בשמו יש ריח משכר של חול ומלח. החופים בדרבנט הם ברובם חופי פרא מסולעים וכמעט אין אפשרות גישה לים, אך אני מנסה בכל זאת לרדת מן הדירה, ולבקש מבעל הבית, קווקזי מקומי, שיואיל להראות לי את הדרך לחוף הים. הוא ניאות בשמחה ומביא אותי אל מאחורי הבית, אל שביל חול לבן, שכל צעד בו הוא אתגר.

אנחנו מגיעים לשער מתכת חלוד וחורק ולמרבה הפלא האיש שולף מכיסו את מפתח השער, למרות שנראה שכבר שנים אף אחד לא פתח אותו.

מבעד לשתי דלתות שער החלודה נחשף הים במלוא הדרו, והאיש פונה הצידה, כאילו מפנה לי את הדרך כדי שאוכל להתקרב אל הים. הוא מדליק סיגריה ומתרחק מעט לאחור, כאילו ביראת כבוד, לא רוצה להפריע לי ברגע הזה. הוא מפריח את העשן לכיוון הגלים השוצפים ונראה שלמרות שהוא נולד כאן, על הים, גם הוא רואה בים הפראי הזה את מה שאני רואה בו.

ברחוב טאגי זאדה כבר ממתין לנו הרב עובדיה לסליחות. בכל בוקר הוא מתייצב כאן באותה השעה, עומד בבית-הכנסת הגדול ואומר את סדר הסליחות לבדו, ואחריו מתפלל שחרית לבדו, בנחת וברגיעה, אך שיש בה מן הצער. הוא מקווה שבקרוב יתקיים בבית-הכנסת גם מניין לשחרית, ולפי ההתעוררות הכללית שמאפיינת את יהודי המקום, זה בהחלט אפשרי.

התפילה מסתיימת ולבית-הכנסת מגיעים איש ואישה מבוגרים. את האיש אני מזהה מאתמול, אברהם, וזו אשתו, אסתר. הוא לוחץ שוב את ידינו ומברך אותנו ברוסית. אסתר כבר הספיקה למלא דלי במים מן הברז שבחצר בית הכנסת, וזו מלאכה שיש לעשותה דווקא בשעה זו. בדגסטאן כולה זורמים המים בבתים לארבע שעות בלבד, המחולקות לאורך היום. אברהם מחזיק במגב וסמרטוט ויחד הם יוצאים לנקות את חלונות בית הכנסת. את החלונות מסתירים ענפים של עץ שנמצא על הרחוב, ומלאכת הניקוי נעשית מעט קשה, אך השנים מוצאים את הפיתרון. אברהם חוזר לבית-הכנסת, נוטל כיסא קטן ושב לעבר החלונות. אסתר מתקרבת לעץ, תופסת כמה מענפיו, מחזיקה אותם, והוא מתקרב מהר, עולה על הכיסא ומתחיל לנקות את חלונות בית הכנסת. כך, רגעים ארוכים, הם עומדים על רחוב טאגי זאדה ומנקים את החלונות בתמימות יהודית שאין לה קץ.

9.
עיר מסחר יהודית

בביתו של ישראל יעקובוב, מזקני היהודים בעיר, על שולחן ערוך בענבים, ממתקים ובטוגנים ממולאים, אנחנו שומעים על ההיסטוריה היהודית של דרבנט, וזו ענפה מכפי שניתן לשער. בכניסה לבית אנחנו נוכחים לדעת שהכניסה לכל בית בדגסטאן היא ללא נעליים. זהו מנהג מקומי שגובל בנימוס בסיסי. בכל כניסה לבית מניחים האורחים את הנעליים בסמוך לדלת הכניסה ונכנסים לבית בגרביהם בלבד.

דרבנט היא העיר השלישית בגודלה בדגסטאן ובמשך מאות שנים היא נחשבת לעיר המסחר של המדינה, זאת בשל העובדה שהיא יושבת על חוף הים הכספי. מקור שמה של העיר הוא מן המילים הפרסיות 'שער נעול', וזאת בשל העובדה שהכניסה היחידה לאירופה היא דרך דרבנט, מפני שבתווך סוגר רכס הרי הקווקז את המעבר, עובדה שגם היא הפכה את דרבנט לעיר מסחר גדולה.

התקופה היהודית של העיר, היתה זו שגם הביאה לפריחתה המסחרית. היהודים תפסו בעיר תפקידים רבים, ביניהם גם את תפקיד ראש העיר, ולפי מה שמספר ישראל, 70 אחוז מכיסאות חברי מועצת העיר היו שייכים ליהודים. גם המפעלים הגדולים ובתי החרושת היו בבעלות יהודים, והמסחר היהודי שלט בדרבנט.

אך לא רק בדרבנט התגוררו יהודים, כי אם גם בכל הכפרים ההרריים שסביבותיה. השפה בה מדברים עד היום יהודי המקום היא ג'והרית, המהווה תמהיל של עברית, פרסית וארמית, כאשר לכל אזור בקווקז יש את הניב שלו. בדגסטאן כולה נמצאים עמים אתניים רבים ומדוברות בה שבע שפות רשמיות, אם כי השפה אותה כולם מבינים ומדברים בה אחד עם השני היא, כמובן, רוסית.

לפי המקובל, יהודים גרו באזור זה כבר משנת 775 לפני הספירה, עוד מימי שלמנאסר מלך אשור. הגרסה המקובלת היא, שהיהודים שהגיעו לכאן הוגלו מארץ-ישראל לאחר חורבן בית ראשון. לכאן הם הגיעו מדרום איראן ומוצאם הוא פרסי. בעקבות הרדיפות מצד שליטי פרס בין המאה השלישית והשביעית לפני הספירה, הם מצאו מקלט בהרי הקווקז. כיום, מספר היהודים בדגסטאן מגיע לכעשרת אלפים, כאשר חלק גדול מהם נמצא בדרבנט. מניין היהודים בדרבנט, לפי הערכותיו של ראש הקהילה, ברוך אילישייב, עומד על כ-5000, כאשר האתגר הגדול של בית חב"ד במקום הוא להתמקד גם בדור האמצעי. דור המבוגרים, כאמור, מגיע לבית-הכנסת מדי יום למנחה-מעריב, וגם חלק מבני הנוער מגיעים לשיעורים פעמיים בשבוע, אך דור האמצע עדיין נותר מנותק, כאשר כל העת, באמביציה שלא תינתן לתיאור, דואג הרב עובדיה לקשר כל יהודי לבית הכנסת המקומי וליהדותו. פעילותו של בית חב"ד המקומי מתאפשרת בזכות 'איגוד הקהילות היהודיות בחבר העמים', שבנשיאות ובתמיכת נשיא האיגוד, הנגיד ר' לוי לבייב.

רק כאשר הרב עובדיה מספר לנו על הקשיים היום-יומיים של שליח חב"ד במקום כה נידח, כאשר למשפחתו אין כמעט חברה מקומית, והחיים נעים סביב הבית הקטן והחצר, אנחנו מבינים מהי המשמעות הרבה של 'איגוד הקהילות היהודיות', שדואג באופן ישיר לכל צרכי השלוחים בערים השונות. מדובר בכ-300 רבנים שלוחים, הפזורים בכל מדינות חבר העמים, העומדים בקשר רציף עם רבה של רוסיה, הרה"ג רבי בערל לאזאר, היושב במוסקבה ומצודתו פרוסה על כל הקהילות היהודיות במדינות חבר העמים, בעצה, תושייה וכל בעיה הלכתית, מעשית או פוליטית.

חור שחור קיים ביחס למצב היהודים בדרבנט בזמן הקומוניזם. ככל שניסינו לברר אצל ישראל יעקובוב מה היה מצב היהודים בעיר בזמן שלטון הקומוניזם - לא נענינו בתשובה. נראה שאימת הקומוניזם עדיין שולטת בו, וכל דיבור שקשור לנושא מהווה חשש עבורו, והוא מעדיף לעבור לנושא הבא. אם-כי, רק מן העובדה שלאחר נפילת הקומוניזם עזבו מרבית מתושבי דגסטאן היהודים, כמו גם תושבי האזורים האחרים בדגסטאן את הארץ ועלו לישראל או למדינות אירופה האחרות, מלמד שמצב היהודים באותה תקופה לא היה מזהיר, כמו בכל ברית המועצות.

דבר אחד כן הצלחנו לשמוע מישראל אודות אותה תקופה קשה, וגם אותו הוא אומר במינימום מילים. "מי שרצה להיות קומוניסט באותה תקופה, והחזיק בתעודת קומוניסט לא היה יכול להגיע לבית הכנסת, אבל אצל יהודים אחרים לא היתה בעיה משמעותית בקיום המצוות. אני זוכר את האזכרה של אמי עליה השלום, שהתקיימה כאן בבית הזה. באותו זמן כיהן כרבה של דרבנט הרב שמואל בן אליהו, והיה צורך להביא אותו מן הצד השני של העיר. אני זוכר שהוא הגיע אלינו וכל האבלים למדו ביחד משניות. למי שלא היה קומוניסט לא היתה בעיה משמעותית באותה תקופה". אבל פרט נוסף שישראל מגלה לנו, הוא שלמרות זאת, לאנשי שלושת הדתות שקיימות בדרבנט, לאמור, יהדות, איסלאם ונצרות היה קושי בקיום חיים דתיים בזמן הקומוניזם. גם העובדה אותה מספר לנו ישראל בסוף, ששמו המקורי הוא ישראל ישראלוב, אך מאורעות אותן שנים והעובדה שבניו רצו להתקבל לאוניברסיטה המקומית, הביאו אותו לשנות את השם ליעקובוב, יכולה ללמד משהו על ההתמודדות באותן שנים אפלות בהיסטוריה של ברית-המועצות.

10.
הלוויה חורפית בדרבנט

בחצות היום בדיוק, בבית ההלוויות היהודי של דרבנט, מתקיימת הלווייתה של אחת מנשות הקהילה. רק כעת ניתנת לנו האפשרות לאמוד את כמות היהודים בדרבנט, כמו גם את כמות היהודים שחיו בה בעבר. בית הקברות היהודי משתרע על שטח ענק, ונמצאות בו אלפי מצבות של יהודים שחיו כאן בתקופותיה השונות של העיר. על כל מצבה כזו, כך מסתבר הוא נוהג המקום, נמצאת תמונתו של הנפטר, וכשאתה עומד מול המצבות לא ניתן להתחמק מאלפי מבטים שננעצים בך, של יהודים שחיו כאן במסירות-נפש. זאת ניתן לראות במבטיהם העצובים, בקסקטים שלראשיהם ובעיניים - העיניים שמספרות הכל.

ההלוויה מתקיימת בשקט, כמעט בדממה, עיני כולם נעוצות בקרקע ואנשי החברה קדישא המקומית, מספר יהודים שכבר שנים עוסקים במלאכת-קודש זו, עמלים בגופם על הבאת כל יהודי שנפטר כאן, לקבר ישראל בקדושה ועל-פי כללי ההלכה. שמש הקהילה מבצע קריעה בבגדיהם של האבלים, והרב עובדיה יסאקוב נושא דברים אל מול הקהל הגדול שהתאסף בבית-הקברות. כולם מביטים בו בדממה, ומן הצד עומדים מספר פועלים מקומיים, מביטים במחזה ביראת-כבוד. מזג האוויר נעשה חורפי, וזקני הקהילה מתעטפים היטב במעיליהם, עומדים בחצי גורן אל מול הרב עובדיה, מביטים לרגע ומשפילים שוב את עיניהם, בצניעות, בצידוק הדין.

בית הקברות מתרוקן לאיטו, כולם יוצאים בשיירה ארוכה ומתפזרים איש-איש לאזור מגוריו. אנחנו נותרים עם הרב עובדיה ועם ראש הקהילה, ברוך. הרב עובדיה מבקש מאיתנו להמתין לרגע, הוא הולך לפקוד את קבר אביו, שקבור כאן בבית הקברות. דקות ארוכות הוא עומד בסמוך לקבר, מביט בתמונת אביו שניבטת מראש המצבה, אומר מספר פרקי תהילים ומזיל דמעה.

11.
מעוררים את דרבנט

מכשיר הטלפון של הרב עובדיה מצלצל. בעל האטליז המקומי, יהודי בשם יוסף מבקש ממנו להגיע כדי לשחוט שני כבשים. כמעט מדי שבוע, בחצר ביתו של יוסף, שוחט הרב עובדיה כבשים או ראשי בקר כדי שיוסף יוכל למכור ליהודי העיר בשר כשר למהדרין. אנו נוסעים במונית מקומית לביתו של יוסף, ומגלים שהנהג שלוקח אותנו הוא חרש-אילם. בסמוך ללוח השעונים של רכבו הוא מחזיק באופן קבוע דף ועט, וכל נוסע שעולה למכונית רושם את הכתובת אליה הוא צריך להגיע, ובאמצעות תנועות ידיים מוודא שהנהג אכן הבין את היעד המבוקש.

בחצר ביתו של יוסף כבר הכל מוכן. שני הכבשים קשורים לעמוד שניצב באמצע החצר ושני פועלים מקומיים יושבים מן הצד, מחכים לעזור ליוסף להשתלט על כמות הדם שהחצר תתמלא בה בעוד כמה דקות. שקט ארוך. הרב עובדיה כבר הספיק ללבוש את בגדי השחיטה והוא בודק כעת במשך דקות ארוכות את סכין השחיטה. כמה דקות לאחר מכן יישחט הכבש הראשון, כאשר הכבש השני עומד מן הצד, מקבל עליו את הדין להפוך בעוד מספר דקות, גם הוא לבשר גלאט-כשר.

מכאן, במכוניתו של ראש הקהילה, אנחנו נוסעים לאתר התיירות הגדול של דרבנט שמושך אליו מבקרים מכל העולם. מדובר במצודה ענקית, ממנה נמשכות חומות שבעבר הקיפו את העיר כולה. לפי הערכותיהם של מומחים, מדובר בחומות בנות אלפי שנים, עוד מזמן יהושע בן-נון, אך הסיבה מחמתה המקום מושך תיירים רבים כל-כך הוא הנוף המופלא שמשתקף מראש המצודה. דרבנט כולה פרושה לרגליך, בתי האבן הקטנים, בעלי גגות האסבסט, הרחובות הצרים והשווקים המעט-מאולתרים שקיימים כאן כמעט בכל פינת רחוב. גם בית הקברות היהודי נשקף מכאן בכל גודלו, ופתאום, ברגע אחד, אנחנו מבינים את מה שלא הבנו לאורך כל המסע הזה: אין לשער כמה ניצוצות יהודיים טמונים בעיר הזאת, כאשר כמעט כל אבן כאן מספרת עוד סיפור יהודי של מסירות-נפש.

הרב עובדיה מוציא את השופר שנמצא בכיסו באורח קבע בימי אלול - כאשר בכל בית אליו הוא מגיע כדי לבקר את אחד מאנשי הקהילה היהודית, הוא מניח לו תפילין ותוקע עבורו בשופר - ומתחיל לתקוע. התיירים מביטים בתדהמה בקבוצת ה'וואהביטים' ששמה לה למטרה לתקוע בקרן איל בעיצומו של יום, אך דרבנט משיבה בהד נוקב לכל תקיעה שיוצאת מן השופר.

בטרם נצא מכאן לשדה התעופה במחצ'קאלה, אנו נפרדים רגעים ממושכים מהרב עובדיה. הוא מספר לנו על החיות שהבאנו, בלי כוונה מיוחדת ליהודי העיר ולו, ובטרם ניכנס למונית שתסיע אותנו לשדה התעופה, הוא מחבק אותנו בחוזקה אל לבו.
שלום לך דרבנט, שלום לכם יהודיה היקרים, החיים והמתים.

אהבנו כל אבן פשוטה עליה דרכתם, כל חריץ וקמט בפניכם היהודיות.