רבקה ערנטרוי

טעם ערב מסב לאדם תחושה של עונג, של נועם שאופפת אותו ואינה נכבשת בבעלותם של כלי התפיסה הצרים והמוגבלים שלו...

היות וערך שהוא נתפס כולו, מאבד ענין, נעשה זול ואינו קוסם עוד כי אינו טומן בחובו אורות חדשים והוא נעשה דל ונדוש..

והעונג הזה עוד מתעצם ביותר בשל היות גרוי זה פנימי ונעלם בעומק וסמוי, שהרי כוחות חיצוניים, רדודים הם ורפויים וההנאה שמופקת מהם חלשה היא יחסית...

הרעב שחל מהתשיעי בערב בחודש ומתמשך לאורכו של העשירי, ממשיך אל האדם את אותו עונג פנימי ועמוק והסמוי שאין המודעות והרגש עשויים לכבוש אותו, אך הוא ניסך על האדם ומביא להתרוממותה של הנפש ולעונג שטעמו ערב ומענג ביותר את הנפש... הכיצד?

בעוד אכילתו של המזון המתעכל וההופך לדם חיצוני מניעה את הדם בכיוון מלמטה למעלה ומזון זה מביא להתקשרותה האיתנה של הנפש הבהמית בגוף, הרי שמזון שנתעכל זה מכבר (והאדם הינו מצוי עתה בשלב של רעב) והפך לדם פנימי ועמוק יותר במערכת, נע מלמעלה למטה, ובכך מזין המוח את הגוף ואז נעשה הקשר של הנפש הבהמית עם הגוף רופף ודליל יותר...

במשך תשעת הימים החל מר"ה ועד לתום היום התשיעי בחודש, מתרופף הקשר של תשעת כוחות השכל והמדות של הנפש הבהמית (חב"ד וחג"ת נה"י) עם הנפש האלוקית והיא נעשית חלשה ועובדה זו גורמת ביו"כ למעלה בעולמות הרוחניים, להפרדתם של קליפות הגבורות והכוחות החיצוניים מהחסדים, ויחד עם זאת ממשיך ה' מלמעלה הארה עליונה מאוד של י"ג מדות הרחמים בהתאם להמשכת חיות מהמוח לשאר אברי הגוף בכיוון מלמעלה למטה והחיאתו...

ואולם דוקא החייאת הגוף ע"י המזון מתחילה, מכשירה את הגוף שאח"כ, בעת הרעב יזכה לחיות פנימית, עמוקה מדשנת ומחיה, זהו רעב שטעמו ערב ויש בו נועם ועונג אדירים...

לכן משובח הוא זה שמרבה לאכול בתשיעי לחודש היות והוא מכשיר את האדם לקראת העונג והטעם הערב שברעב.

רעב היא תחושה של צמאון של כמיהה וערגה לאותם מקורות סמויים שאינם נתפסים בכלי המודעות והרגש אך הם חולשים עליהם ומתעלים מעליהם והאדם נותר משתאה ומשתומם ורגש של בטול מחלחל בו...

"צמאים וגם רעבים, נפשם בם תתעטף" הוא פסוק המהווה סיסמא לאותן נשמות עורגות וצמאות ברגשות תשובה ממעמקים לאלוקות שתחושת כמיהה זו גורמת שנפשם האלוקית תתעטף בהם ותתחבר עימם והיא מנשאת אותם לאותם דרגות רוחניות בם מתמלאים כל הפגמים והעוון מכופר וזוהמתו אינו ניכרת עוד בשל הזריחה האדירה היוקדת שם...

זוהי החייאה של הגוף וזהו הטעם הערב לחיך הנרמז במילים המבטאים ערגה וגעגועים:

"נפשנו חכתה לה'" זהו הטעם הרוחני והסמוי, העונג הפנימי והעמוק שאפילו החיך (חכתה) הגשמי חש בו ובכך הופכת העברה לרעב שטעמו ערב והוא מחיה, מבסם מענג!

אין הרעב הזה מבטש את הגוף ומבטלו, אך הוא מזכך את הגוף וחודר למגבלותיו החומריים ונותר סמוי ונעלם ושאינו נתפס.... וזהו העונג האדיר שבו.

הרעב ביו"כ ממשיך אל האדם את המתנה העליונה ואולם במשך שאר ימות השנה, רעב זה היא עבודתו של האדם בכיוון שנע מלמטה למעלה בתנועה של הזדככות, בהרעבת מימוש חפציו ותאוותיו במלואם... בעולמותיו החומרניים ובעולמותיו הרוחניים של הרהורים זרים ודברי שווא ורכילות והאבק שלהם...

יכולתו לעצום את עיניו ואזניו לבל יקלטו את אותם גרויים פוגעים, היא בחינת הרעבת עצמו בדרגות הטעם הערב שהוא ממשיך לעצמו...

"וכשמרעיב את עצמו, הנה עב"ר זה נעשה אח"כ ער"ב, דער רע"ב אז ווערט א גוט דורך געטאנער, עב"ר, איז ערב" (מכתב אדמו"ר הריי"צ ט' ניסן תר"צ)

(עפ"י לקוטי תורה דרושי יוה"כ, מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ד עמ' קל"ח, לקוטי שיחות חלק ט"ל עמ' 362)