הרצל קוסאשוילי

בשבת האחרונה של השנה החולפת, תשס"ח, זכיתי להתוודע ולחוות על בשרי את המונח שהיה עד לאותו יום מעורפל וחסר בהירות לחלוטין עבורי: "אין שמחה כהתרת ספיקות".

"לכל זמן ועת לכל חפץ", אמר החכם מכל האדם, שלמה המלך ע"ה ולבטח הביא בחשבון, אף את הזמן שבו אלמד, אמנם בדרך מלחיצה במקצת, פסיק מהלכות השבת הסבוכות.

ומעשה שהיה, כך היה:

בצעד יוצא-דופן לחלוטין, החליטו השבת גבאי בית-הכנסת, בו אני נוהג לשטוח את תפילותיי לפני אדון כל, לצמצם את מרחב "הקידוש" שנהוג בכל 'שבת מברכים' בקהילתנו השלווה ולהעתיקה לחדר אפל וצר מלהכיל. ליתר דיוק, מדובר במסדרון מקורה שבראשית הולדתו ובמקור תכליתו, יועד למקלט או לבונקר לכל דבר.

אני כמובן יוצא מתוך הנחה שרובכם ככולכם מכירים את בית-הכנסת "בית-אריה" לפני ולפנים. ועל כן, לא אכביר במילים בתיאור גיאוגרפי ופרטני של המקום.

כפי הידוע לכם, או לפחות לתושבי השכונה הקבועים, הקידושים נערכים, בקומת הקרקע של בית-הכנסת, הקומה שמכונה משום-מה "אצל הרוסים", בטוב-טעם אמיתי. ואין בי גרם אחד של ציניות במילים "טוב-טעם אמיתי". הדו-שיח המוזר הזה שגור בפיו של כל לודאי: "תגיד, אתה מתפלל אצל הרוסים"?, "לא, אני מתפלל למעלה".

כילד ולאחר-מכן כבוגר, טרם הצלחתי להתחקות אחר המקור לכינוי התמוה הזה, שניתן לקומת הקרקע בבית-הכנסת. מאז ומעולם, קומה זו כונתה בשם "אצל הרוסים", או אם תרצו "הרוסים" בלבד וזאת למרות שבמבט חטוף, לא כל שכן מעמיק, תגלו כי רוב חובשי הספסלים והמתפללים בקומה זו, הם יוצאי עדות המזרח וסביבותיה.

כך שהמכנה המשותף בין המתפללים ממזרח וממערב, טמון בזיקה היוקדת לבקבוק המשקה שניצב ביניהם על השולחן. מה שהביא אותי למסקנה המתבקשת, שאולי בדברי הימים של בית-הכנסת, בהיסטוריה הרחוקה, אכן היה רוב מוחץ ל"יוצאי ברה"מ-רוסיה". לכן מן הסתם, עד לימינו אלה, נשתרשה ונטמעה הטעות הזו בתוכנו.

בכל מקרה, כיום, מאזן האימה הופר, כאמור. ואין זכר לעליונות הסובייטית/קומוניסטית בקומת הקרקע של בית-הכנסת. אבל זהו פרט זניח וחסר משמעות בסיפור המובא בפניכם לראשונה. ולא על-כך באתי במילים, בטורי זה.


"מה? אתה משוגע? הטרפת את כל הסיר" הטיח בי הגבאי ● צילום אילוסטרציה: COL

חיבתי להתוועדויות וקידושים דווקא בבית-הכנסת שלי בלוד, נודעת לשם ולתהילה ולא רק בגלל החמין המשובח (לעניות דעתי) שמוגש לשולחנות (יש שיחלקו עליי בדבר איכות הטשולנט וסיבתם עימם). רק אציין, למען הגילוי-הנאות ולמען הסר ספק שכבר זכיתי וטבלתי בגלגולי הקודם כגרגרן חסר-מעצורים, בכמה מסירי הבשר והטשולנט המשובחים ביותר, החל באנטווערפן וניו-יורק וכלה בסמטאות בני-ברק ומאה-שערים בארצנו הקדושה. אינני יודע מהו התבלין שמייחד את הטשולנט הלודאי, על אלה האחרים, שבאו לפי מכל קצוות תבל. לו ידעתי, הייתי כמובן מאמץ לחיקי את המרקחת הסודית והמשובחת הזאת.

בשעת-רצון זו של הקידוש בבית-הכנסת, אני נחשף לסיפורים חסידיים מרתקים ולהווי אחר שמאוד חסר לי ביומיום.

נחזור, ברשותכם, לגוף המעשה. בשבת האחרונה, כאמור, נדחסנו בדוחק גדול למרתף העינויים דלעיל. משגבר הלחץ ואגלי זיעה, בגודל לימון מצוי, החלו לטפטף מפניי, מצאתי את עצמי מפלס במרפקים נחושים את דרכי החוצה, כשאני מוחץ ונמחץ כדבעי לפי כל השיטות הכתובות והנעלמות. רק כשיצאתי, הבחנתי שהאור בחדרון כבה ושהמזגן גילה סולידאריות אל מול קדושת השבת ושבת אף הוא.

יסלחו לי כל אלה שאינם יורדים לסוף דעתי, אבל אני מצפה בהערה זו להסכמה מקיר לקיר (כן, גם בצפיפות האיומה הזאת). אף מעדן, טעים ומיוחד ככל שיהיה, לא יכול לערב לחיכך בתנאי מחנק וחוסר חמצן שכאלה. ישנם תנאים מינימאליים בהם אפשר וצריך לסעוד. מזגן הוא אחד מהם, אם לא העיקרי שבהם. ואם אפשר שרמת המיזוג תהיה בעוצמה שתגרום תוך דקה אף לפינגווינים עצלנים לקפץ בשמחה גלויה, מה טוב.

לאחר שווידאתי שאבריי חזרו למקומם, נמשכתי כמהופנט אחר ריח הטשולנט שעלה באפי, לכיוון המטבח. ושם, בתוך הבלגאן האופייני למטבחי בתי-כנסת, עמד לו על הפלטה סיר החמין הענק והמזמין. כל כוחות האיפוק והריסון שבתוכי קרסו להם בזה אחר זה.

בפזילה מהירה לכול רוחות השמיים, ווידאתי שאין איש מלפניי, מאחורי ומצדדי. נטלתי את הכף ובמשיכה אחת ארוכה במיוחד, שליתי מתוך הסיר נתח איכותי ועסיסי של קישקע ובשר, נתח כזה ששמור בדרך כלל לכוהנים במקדש. אפילו הכוויה שנצרבה בלשוני מהחום האדיר שמילא את חלל פי, נשכחה כלא הייתה בתענוגות בלוטות הטעם.

בעודי שוקד לקיים בהידור את "ואכלתם אותו בחיפזון..." ובטרם הספקתי ללעוס את תכולת הכף הראשונה, הגבאי שאחראי על אספקת המזון לקידושים, נכנס למטבח ומצא אותי רכון כאחרון הנהנתנים על צלחת הטשולנט. "מה זה"? הוא שאל אותי והלחץ ניכר בפניו. "מה זה מה"? השבתי-שאלתי בתמימות.

"מה זה? מה אתה אוכל"? לך תדע, חשבתי לעצמי, אולי מדובר בתשישות ראיה רגעית.

"אתה לא רואה מה זה? זה הטשולנט, אחלה טשולנט יצא הפעם".

"מה? אתה משוגע? הטרפת את כל הסיר" הטיח בי.

"על מה אתה מדבר? מי הטריף? איך?" ניסיתי לרדת לחומרת מעשיי ללא הצלחה.
"זהו, הלך הטשולנט. לך תודיע, שאין טושלנט".

"אתה עובד עליי, נכון?" התחלתי שוב להזיע. "אתה רוצה להגיד לי מה עשיתי? כולה חתיכת קישקע, מה הטריף? איזה הטריף? אל תטריף אותי, מה, אני גוי"?!

"מגיס, אתה לא יודע מה זה מגיס"?! שאל אותי הגבאי בתמיהה.


לך עכשיו תספר להם שהלך הטשולנט ● צילום אילוסטרציה: אתר כיפה

הרצתי במוחי בסדר כרונולוגי, למרות התנאים הקשים, את כל ל"ט מלאכות האסורות. מגיס לא אב מלאכה, הייתי בטוח בזה. מה זה? תולדה של מלאכה? כן, אבל איזו מלאכה?

הגבאי המוכיח, לא חיכה לתשובתי. ותוך-כדי הרהור בדבר תולדת מלאכת המגיס, המשיך: "מה שעשית עכשיו זה מגיס, היית צריך או להגביה את הסיר מהפלטה, או להוריד אותו לשיש ואז לנבור בסיר כאוות נפשך".

"תראה, זה לא שאני עצלן סדרתי שחושב לעצמו: "עבודה קשה לא הרגה עוד אף אחד, אבל למה לקחת סיכון"? באמת אין לי מושג ירוק מה זה מגיס, לו ידעתי, הייתי מוריד את הסיר מהפלטה". עניתי לו ברצינות ובכנות, נחשף לראשונה במלוא הדרת בורותי התורנית.

"אז מה? אתה שופך את כל זה לפח? לא חבל"? שאלתי בהיסוס ובמבט מושפל.

"כן! מה חבל? אתה לא מבין? אסור לאכול מזה", קבע נחרצות.

התענוג שבקרבי נמוג באחת ודאגה אמיתית ורצינית מילאה אותי. כאילו לא די במחנק ובצפיפות האיומה שבצינוק הסמוך, לך עכשיו תספר להם שהלך הטשולנט. מה עושים? איך יוצאים מהברוך הזה?

בעוד מבוכתי הולכת וגדלה, החלו להגיע למטבח מסרים וקולות של סבלנות הולכת וגוועת לתכולת הסיר שעומד כעת כאבן שאין לה הופכין. אשקר אם אספר שתרחיש קיצוני, כמו לרדת למחתרת לאיזה שבוע או שבועיים לא עבר בראשי בשעת מעשה.

אין סיכוי שאתה יוצא מזה בחיים, חשבתי לעצמי. שום זכות לא תעמוד לצידך כשעשרות מתפללים מיוזעים ומיוסרים משוועים לליטרת הבשר שלהם שהטרפת זה עתה, בטיפשותך כי רבה. זהו, הלך עליך. עכשיו יעמידו אותך בפינה הראויה לך, "הרצל פינת ליובאוויטש אעלק". איזה טיפש אתה, בשניה אחת של איבוד עשתונות חרצת את גורלך. נזפתי בעצמי.

בלית ברירה, רץ אחד מהילדים הממלצרים בהתנדבות, למרא דאתרא היקר דשכונתנו בשאלת גורלו של סיר הטשולנט הטרף! וכל כולי תקווה שהרב שלנו ליברלי ובעיקר צלול די הצורך, לנוכח כמויות המשקה שזלגו בהתוועדות הלחוצה הזו, בכדי למצוא פרצה ולו הקטנה ביותר שתתיר את הסיר המוקצה הזה.

לאחר כדקה וחצי שנדמו כנצח נצחים, חזר הילד בדילוגים חגיגיים ובחיוך מתנוך לתנוך ועלה זית בפיו. מסתבר שהסיבה לחושך בחדרון הטחוב, כמו-גם אי ספיקת המזגן, מקורם בקצר חשמלי שהפיל למזלי גם את מתג החשמל במטבח, כולל הפלטה עליו עמד הסיר.

"הסיר עמד על חתיכת מתכת, לא היה חשמל ובמילא הפלטה לא עבדה. הסיר כשר"! פסק הרב והסדיר את נשימתי המשובשת.

כך, בעקבות עומס על קו החשמל של בית-הכנסת, נמנעה ממני למעשה המבוכה והבושה הגדולה הכרוכה בלהרעיב קהילה שלימה הנשענת על סיר חמין ענק, בגלל יכולת אתכפיא קטנה מאוד שלי.

אכן, אין שמחה כהתרת ספיקות. מלמלתי לעצמי בהקלה בעודי מחיש את צעדיי לעבר ביתי.

●

"אם אתה רוצה טשולנט, השארתי לך בסיר על הפלטה", קידמה אותי אשתי בכניסתי לבית.

"לא, תודה" עניתי. "אני שבע, אכלתי כבר בבית-הכנסת...".

השבת, לשמחתי ולשמחת כולם, חזר הקידוש למקומו הראוי "אצל הרוסים". הפעם, באין דוחק ושום סיבה כזו או אחרת שתגרום לי להימלט החוצה היישר אל מלכודת הריח. ישבתי בסבלנות מופתית וחיכיתי כמו כולם למנת החמין המהודרת והטעימה שלי.

גמר חתימה טובה!