מדין התורה, שנת השמיטה משמטת את החובות ואסור למלווה לגבות אותם. אולם כשראה הילל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זה לזה, ועברו על האיסור להימנע מלהלוות בגלל שנת השמיטה, תיקן למסור את כל החובות לבית-דין, על-ידי נוסח 'פרוזבול', ובכך החובות נחשבים גבויים ומותר למלווה לגבותם כשיגיע זמנם.

לדעת רוב הפוסקים, עיקר השמטת החובות חלה בסוף שנת השמיטה, ולכן יש לכתוב פרוזבול בסוף שנה זו. אף הנוהגים כדעת בעל התניא, שפסק לעשות פרוזבול בסוף השנה השישית, עושים זאת גם עכשיו, בסוף השביעית.

אחרי 'התרת נדרים' בערב ראש-השנה, יאמר כל אחד ואחד ממבקשי ההתרה לפני המתירים (שהם לפחות 'שלושה אנשים כשרים'): "הריני מוסר לכם כל החובות שיש לי, שאגבה אותם כל זמן שארצה".

כמו-כן רצוי שכל רב או ראש-ישיבה יצרף אליו עוד שניים, ויפרסם שטר ובו נוסח הפרוזבול, כדי לאפשר לכל אדם מישראל לחתום עליו, ולשולחו אליו עוד לפני תום השנה.

לפני שקיעת השמש של ערב ראש-השנה, על הרב הנ"ל וכן על אחד מקבוצת המתירים הנ"ל, לקבל 'קניין' (על-ידי מסירת כלי) מאדם נוסף, כדי להקנות 'קרקע כל שהיא' משלו לכל אחד מן הלווים שחובותיהם נמסרו לו, שאין לו קרקע. זאת מכיוון שהפרוזבול חל רק כאשר יש ללווה קרקע או זכות שימוש כלשהי בקרקע.

גם מי שבטוח שאין לו חובות למסירה, רצוי שילווה ליהודי הלוואה כלשהי, כדי לקיים את העניין של 'פרוזבול'. ויש שנהגו להלוות משהו ולא לגבותו, כדי לקיים את מצוות 'שמיטת כספים' המקורית, ללא תקנת הפרוזבול.