לפני מספר ימים פרסמה ציפי חוטובלי מאמר באתר nrg על ראש-השנה בנפאל בשנה שעברה:

במסגרת הכללים הלא כתובים שלי, לא נוסעים לחו"ל בחגים. בגלל המשפחה, בגלל התפילות בבית הכנסת, בגלל שאת רוח החגים אפשר להרגיש רק בארץ.

בשנה שעברה חרגתי לראשונה מהכללים, ובחרתי להרחיק מזרחה, משלימה באיחור די גדול את טיול התרמילאים של אחרי הצבא, ואם כבר המזרח, אז לפחות להיות חלק ממסורת שהפכה לסמל: סדר ליל ראש השנה בקטמנדו- סדר התרמילאים הגדול בעולם, אותו מארגנים הרב חזקי ואשתו חני, הזוג של בית חב"ד, שהפך למוסד.

800 איש מסבים מסביב לשולחנות במלון מפואר טובלים תפוח בדבש, שרים משירון שמשלב בין שירי סוכנות לשירי שבת, ומתלהבים בעיקר ב"לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

כל צבעי הקשת הישראלית בין חב"דיניקים לקיבוצניקים עוברת שם, אבל איכשהו, בסוף תמצא את עצמך יושב בשולחן על פי חוק הדתיים השלובים עם כמה סטודנטים למשפטים מבר אילן. כי רובינו מחפשים בסוף את הדומה.

מאותה סיבה, חצי מבתי הקפה בקטמנדו ובפוקארה, עיירת הטרקים הנפאלית, מציפים אותך בישראליות: שלטים בעברית, אוכל מזרח תיכוני, ומוכרים שמעודכנים בסלנג הצבאי העדכני מלפני שנתיים בגולני.

רכס ההימאליה מזכיר לך מדי פעם שהטיסה לא היתה דמיונית, אבל אם מורידים את העיניים למטה מפסגות השלג, נתקלים בעיקר בסנדלי שורש או קרוקס, עדות חיה לכיבוש הישראלי האמיתי, שסיפח אליו את נפאל בלי גינוי מהאו"ם.

ובכל זאת, למרות הפרובינציאליות, זה משמח לראות את בית חב"ד הופך למוקד עליה לרגל של אנשים שמאז הבר מצווה לא ראו בית כנסת, מרגש לראות איך החגים יכולים להיות חוויה רוחנית מסוג אחר, מחוץ לגבולות הקהילה הפרטית והמוכרת, כחלק מהקהילה הישראלית הגדולה.

מה שמותיר את השאלה: למה צריך לנסוע כל כך רחוק כדי להרגיש יהודים?
הרבה מהחוזרים בתשובה, והמתקרבים ליהדות מציינים את הטיול למזרח כנקודת מפנה בדרך חזרתם אל היהדות. בין סדנאות הזן לסדנאות המדיטציה נפתחים גם ללימודי יהדות ולסדנאות קבלה.

מה שמאפיין את הטיול למזרח הוא בעיקר יציאה מהמשבצות הישראליות שמחלקות אותנו כל הזמן למחנות ולקבוצות חברתיות חרדים- מסורתיים- דתיים לאומיים וחילוניים.

מטיילים באים לרוב עם ראש פתוח לגלות ולהתנסות,מוכנים לחוות עולם חדש ותרבות חדשה, ואווירת החופש של הטיול יוצרת פתיחות נפשית ללמוד ולקבל.

מה נשאר מהחוויה כשחוזרים לארץ?

הבעיה היא שהמזרח מספק פעמים רבות חוויה שמתפוגגת במהירות אחרי החזרה לארץ, המבחן אם נוצרה הזדמנות אמיתית למפגש עם היהדות, או עוד חוויה לאוסף החווית, נמדד אחרי החזרה לארץ.

הרב עדין שטיינזלץ אומר שהמבחן לאדם אם אכן עבר תהליך רוחני נמדד במה שנותר מהחוויה, על פי הפסוק במשלי "שפת אמת תיכון לעד", אם המפגש הוא אמיתי, זה ילווה אותך להמשך החיים. ראש השנה, הוא פתיח לעשרת ימי תשובה, התפילות הרוחניות לא נועדו רק ליצור חוויה של התרוממות רוח, אלא בעיקר להיות פתח לתהליך התשובה, שיימשך.

עם כל הקסם שבחוויית החגים במזרח, את המפגש והלימוד עם אוצרות הרוח היהודיים אפשר וצריך לעשות גם כאן.

הרב קוק, בספרו אורות התשובה

מתאר את תהליך התשובה של הדור כמורכב מארבעה שלבים:
כבוד הדת
חיבת הדת
הכרת הדת
וקיום הדת

במסגרת הניסיונות לצמצם את הפערים בין העולם הדתי לחילוני דילגנו על השלב הראשון, ואנחנו עסוקים בלהיות נחמדים, ולהציג את היהדות כידידותית למשתמש, זוהי חיבת הדת, חוויית המזרח שעובדת בעיקר על החיבור הרגשי פועלת על המקום הזה, אבל האתגר האמיתי הוא לנסות להגיע לשלב הראשוני והיסודי של כבוד הדת, ליצור הערכה לתפיסת העולם השלמה שעומדת מאחורי המצוות והחגים, ולראות אותה כנותנת מענה למכלול השאלות הערכיות והמוסריות בחיינו, ליצור מפגש עם אמת עמוקה. רק אחר כך אפשר לדבר על היכרות של ידע, ולבסוף להגיע לשלב המעשי של קיום המצוות.