מערכת COL
|
יום י"ז אלול ה׳תשס״ח
17.09.2008
למה להפחיד, מוטב לאהוב ● מאמר דעה
כשהוא הופך את הפחד לגורם מרכזי בחייו, הוא נעשה אדם כבוי, נטול שמחה. החסידות מרוממת את האדם לעולם רוחני עליון, עד שהדברים השליליים נדחים מאליהם • מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד המתפרסם ב'שיחת השבוע' בהוצאת צעירי-חב"ד • למאמר • דעות ב-COL
חודש אלול הוא חודש התשובה, שבו עלינו לתקן את המגרעות והמשגים שהיו בשנה החולפת. אנחנו נדרשים לערוך חשבון-נפש אישי וציבורי ולתקן את מעשינו. מטבע הדברים נראה שזו עבודה של פתיחת כל הפצעים והמומים, והטפת מוסר נוקבת. זה עניינם של תשובה וחשבון-נפש, לא-כן?
החסידות טבעה את חותמה גם על הדרך שבה יש לעשות תשובה ולתקן פגמים וחולשות. עד הופעתה רווחה הנטייה להטיף מוסר, לחשוף את החטאים והעוונות ולהזהיר בעונשים, ישמור ה'. הבעש"ט ותלמידיו הציעו סגנון אחר. הם עוררו את המוני בית-ישראל לתשובה ולתיקון המעשים לא על-ידי אזהרות ואיומים, אלא מתוך אהבה וחמימות. הם סיפרו ליהודים על אהבתו של הקב"ה אליהם, ועוררו גם בליבם אהבה לה', לתורתו ולמצוותיו.
מה העיקר
האמת היא ששתי הדרכים קיימות בתורתנו. השבת נקרא בתורה את פרשת ה'תוכחה', שבה מופיעות אזהרות קשות לעם-ישראל אם יסור מדרך התורה. גם בחינוך בכלל שמור מקום ל"מוסר אביך". תורת החסידות עצמה מסבירה בהרחבה שעבודת ה' צריכה לעמוד על שני יסודות, אהבה ויראה. שני הרגשות הללו משולים לשתי כנפיה של ציפור, שאינה יכולה לעוף בכנף אחת והיא זקוקה לשתיהן גם יחד. ועם זה, השאלה היא מה המניע המרכזי בחייו של יהודי.
החסידות דוגלת בשימת דגש על האהבה. יהודי צריך לשאוף שעבודת הבורא תיעשה מתוך שמחה, מתוך הכרה, מתוך הזדהות ומתוך אהבה לקב"ה. ודאי שחייב להתקיים מרכיב של יראת-ה', כדי שהאדם אכן יקפיד שלא לסטות מרצון הבורא, אבל הרגשות הדומיננטיים צריכים להיות אהבה ושמחה.
בחודש אלול תוקעים בשופר, שעניינו לעורר חרדה בלב, ועם זה החסידות מדגישה את קִרבתו של הקב"ה אלינו. היא ממשילה אותו למלך היוצא אל השדה ומקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות "ומראה פנים שוחקות לכולם". תיאור זה מעורר בליבנו תשוקה להתקרב אל המלך שבא לקראתנו, לא מתוך פחד ויראת העונש, אלא מתוך אהבה ושמחת הנפש.
זו דרכה של החסידות בעבודת ה' בכלל. היא מחנכת להדגיש את החיובי ולדחות באמצעותו את השלילי. במקום להתפלש במידות הרעות, בחולשות האנושיות, בחטאי האדם וביצריו האפלים, החסידות מרוממת את האדם לעולם רוחני עליון, עד שהדברים השליליים נדחים מאליהם. במקום להכות בחושך במקל, היא מלמדת להדליק אור, ואז החושך מסתלק מאליו.
גישה חיובית
כשאדם מתרכז בדברים השליליים, עצם ההתעסקות ברע ובשלילה משפיעה עליו. כשהוא הופך את יראת העונש לגורם מרכזי בחייו, הוא נעשה אדם כבוי, נטול שמחה וחדווה, שכן הכוח המניע אותו הוא פחד ודאגה. כאשר מגמה זו מופעלת כלפי ציבור אחר, הדברים מעוררים התנגדות קשה, שכן שום אדם אינו אוהב שמאיימים עליו בעונשים ומטילים בו האשמות. בכלל, במצב כזה מתפתח דו-שיח של "טול קיסם מבין שיניך – טול קורה מבין עיניך".
לעומת זה, כאשר הדגש הוא על הצד החיובי ועל מעלתה של קִרבת אלוקים, האדם שרוי בעולם רוחני של קדוּשה ואהבת ה'. כשהוא לומד ומהרהר על גדולתו של הקב"ה, על מופלאותה של התורה, על יופיין של המצוות – הוא מתרומם מאליו מענייני העולם הנחותים. הוא אינו צריך להילחם בדברים השליליים, שכן הוא רואה בהם עכשיו דבר מאוס ובזוי. יהודי כזה מלא מרץ ושמחה, שכן הוא ספוג אנרגייה חיובית.
ודאי שסגנון כזה יעיל לאין-ערוך כשהוא מופנה אל הזולת. כשפונים ליהודי שני באהבה ובחיבה ומושכים את ליבו אל הטוב שבחיי התורה והמצוות, הוא נענה גם-כן בשמחה ובאהבה. וכך מלמדנו הרמב"ם, שהדרך להחזיר יהודים לדרך התורה היא – "למשכם בדברי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה". אפשר אפוא גם לשוב מאהבה.
החסידות טבעה את חותמה גם על הדרך שבה יש לעשות תשובה ולתקן פגמים וחולשות. עד הופעתה רווחה הנטייה להטיף מוסר, לחשוף את החטאים והעוונות ולהזהיר בעונשים, ישמור ה'. הבעש"ט ותלמידיו הציעו סגנון אחר. הם עוררו את המוני בית-ישראל לתשובה ולתיקון המעשים לא על-ידי אזהרות ואיומים, אלא מתוך אהבה וחמימות. הם סיפרו ליהודים על אהבתו של הקב"ה אליהם, ועוררו גם בליבם אהבה לה', לתורתו ולמצוותיו.
מה העיקר
האמת היא ששתי הדרכים קיימות בתורתנו. השבת נקרא בתורה את פרשת ה'תוכחה', שבה מופיעות אזהרות קשות לעם-ישראל אם יסור מדרך התורה. גם בחינוך בכלל שמור מקום ל"מוסר אביך". תורת החסידות עצמה מסבירה בהרחבה שעבודת ה' צריכה לעמוד על שני יסודות, אהבה ויראה. שני הרגשות הללו משולים לשתי כנפיה של ציפור, שאינה יכולה לעוף בכנף אחת והיא זקוקה לשתיהן גם יחד. ועם זה, השאלה היא מה המניע המרכזי בחייו של יהודי.
החסידות דוגלת בשימת דגש על האהבה. יהודי צריך לשאוף שעבודת הבורא תיעשה מתוך שמחה, מתוך הכרה, מתוך הזדהות ומתוך אהבה לקב"ה. ודאי שחייב להתקיים מרכיב של יראת-ה', כדי שהאדם אכן יקפיד שלא לסטות מרצון הבורא, אבל הרגשות הדומיננטיים צריכים להיות אהבה ושמחה.
בחודש אלול תוקעים בשופר, שעניינו לעורר חרדה בלב, ועם זה החסידות מדגישה את קִרבתו של הקב"ה אלינו. היא ממשילה אותו למלך היוצא אל השדה ומקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות "ומראה פנים שוחקות לכולם". תיאור זה מעורר בליבנו תשוקה להתקרב אל המלך שבא לקראתנו, לא מתוך פחד ויראת העונש, אלא מתוך אהבה ושמחת הנפש.
זו דרכה של החסידות בעבודת ה' בכלל. היא מחנכת להדגיש את החיובי ולדחות באמצעותו את השלילי. במקום להתפלש במידות הרעות, בחולשות האנושיות, בחטאי האדם וביצריו האפלים, החסידות מרוממת את האדם לעולם רוחני עליון, עד שהדברים השליליים נדחים מאליהם. במקום להכות בחושך במקל, היא מלמדת להדליק אור, ואז החושך מסתלק מאליו.
גישה חיובית
כשאדם מתרכז בדברים השליליים, עצם ההתעסקות ברע ובשלילה משפיעה עליו. כשהוא הופך את יראת העונש לגורם מרכזי בחייו, הוא נעשה אדם כבוי, נטול שמחה וחדווה, שכן הכוח המניע אותו הוא פחד ודאגה. כאשר מגמה זו מופעלת כלפי ציבור אחר, הדברים מעוררים התנגדות קשה, שכן שום אדם אינו אוהב שמאיימים עליו בעונשים ומטילים בו האשמות. בכלל, במצב כזה מתפתח דו-שיח של "טול קיסם מבין שיניך – טול קורה מבין עיניך".
לעומת זה, כאשר הדגש הוא על הצד החיובי ועל מעלתה של קִרבת אלוקים, האדם שרוי בעולם רוחני של קדוּשה ואהבת ה'. כשהוא לומד ומהרהר על גדולתו של הקב"ה, על מופלאותה של התורה, על יופיין של המצוות – הוא מתרומם מאליו מענייני העולם הנחותים. הוא אינו צריך להילחם בדברים השליליים, שכן הוא רואה בהם עכשיו דבר מאוס ובזוי. יהודי כזה מלא מרץ ושמחה, שכן הוא ספוג אנרגייה חיובית.
ודאי שסגנון כזה יעיל לאין-ערוך כשהוא מופנה אל הזולת. כשפונים ליהודי שני באהבה ובחיבה ומושכים את ליבו אל הטוב שבחיי התורה והמצוות, הוא נענה גם-כן בשמחה ובאהבה. וכך מלמדנו הרמב"ם, שהדרך להחזיר יהודים לדרך התורה היא – "למשכם בדברי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה". אפשר אפוא גם לשוב מאהבה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
