הרב ישראל אלפנביין
צילום: יוסי רייכמן

פעמים מספר נזדמן לי להתארח בשבתות ב'שיכונים החדשים' בכפר-חב"ד, ובכל פעם ופעם מחדש התפעלתי מהתופעה המרנינה שנגלתה לעיניי, בבוקר השבת, בבית-הכנסת 'בית נחום יצחק': עשרות אברכים פזורים בכל פינות בית-הכנסת והוגים במאמרי דא"ח שונים, בעוד סביב השולחן הגדול והמרכזי מצטופפים, בישיבה ואף בעמידה, כמה 'מניינים' של חסידים, צעירים ומבוגרים, בוגרי 'תומכי תמימים' ושאינם כאלה, 'משכילים' ו'בעלי-בתים' חסידיים, וכולם מרותקים לשיעור מעמיק במאמר דא"ח של הרבי הריי"צ נ"ע.

דמותו של מוסר השיעור, הגה"ח הרב אליהו קוק שיחי', נחרתה מאז בזיכרוני כ'פה מפיק מרגליות', שגם הנושא הכי עמוק בתורת חסידות יישמע מפיו קולח, מרתק ומשובב נפש. לא-אחת שאלתי את עצמי מה סוד הקסם של הרב קוק. האם זהו האוצר הבלום של המשלים והסיפורים שבאמתחתו, שמעשיר את השיעור? ואולי הדוגמאות-מהחיים שהוא מרבה להביא, הן שמקרבות את הרעיונות המופשטים למוחם וליבם של השומעים?...

השבוע, כשביקשתי לשוחח איתו לקראת ט"ו אלול, יום התייסדות ישיבת 'תומכי תמימים', על שורה של נושאים הקשורים ל'תומכי תמימים' – החלטתי לפתוח את השיחה בשאלה האמורה. הרב קוק מתחייך ומשיב בנינוחות:

"השאיפה הראשונה במעלה של מגיד-שיעור היא שהשיעור שלו יהיה מעניין, כי כאשר הדברים מעניינים אין צורך להתאמץ כדי להתרכז ולהקשיב. נכון שהמשלים והסיפורים מוסיפים צבע לשיעור, ונכון שהדוגמאות-מהחיים מורידות את הרעיונות המופשטים להוויי-החיים של השומעים, אבל יש משהו שהוא הרבה מעבר לזה. באחד המאמרים ב'המשך' תרס"ו מסביר הרבי הרש"ב מהו 'מלמד בר-פועל': כל מלמד צריך להכין היטב את שיעורו. אבל זה עוד לא הכול. 'מלמד בר-פועל', כשהוא ניגש לאמירת הדברים בפועל, נופלת למוחו ההמצאה הנכונה כיצד להעביר את הדברים לתלמידיו באופן הכי קליט. זהו 'חוש' מיוחד, ומי שיש לו את ה'חוש' הזה למסור שיעור בצורה מעניינת, אוהבים לשמוע אותו".

מתברר שמי ששפתם היום-יומית היא שפתה של תורת החסידות, משתמשים במונחים שאינם מוכרים בעברית המודרנית. המושג 'חוש', לדוגמה. בשפתנו היום-יומית יש 'חוש הראייה' או 'חוש המישוש', בשפת החסידות הכוונה לכישרון מולד.

הרב קוק: "אדם שיש לו 'חוש' בציור, כשהוא מתבונן בציור, הוא מבין מה מבטא הציור. מישהו אחר יסתכל על הציור ולא יראה בו שום דבר מיוחד. אם תסביר לו מה מסמלים קווים כאלה ואחרים ומה משמעותם של הצבעים השונים, אולי בסוף הוא יצליח להגיע אל ה'נקודה'. אבל לעולם לא יבין מעצמו מה טמון מאחורי הציור, כי 'חוש' זה דבר שאי-אפשר לרכוש כמו מקצוע שאותו אפשר ללמוד. פעם הגיע אליי מלמד ושאל איך מתמודדים עם בעיות משמעת אצל תלמידים. כשאמרתי לו שלפעמים העצה הכי טובה היא להעלים עין מהבעיה, ביקש שאתן לו רשימה מפורטת של מקרים שבהם כדאי להעלים עין... אמרתי לו שאת זה עליו להבין בעצמו. כך זה גם לגבי מסירת שיעור: יכול אדם בעל כישרון לעיין ב'מראי מקומות' של ה'מאמר' ולהעביר רעיון עמוק בצורה חיה ובהירה, עם כל העומק והחריפות, אבל זה לא תחליף ל'חוש'... ומי שיש לו 'חוש', גם כשהוא מסביר בלי עומק, יודע להעביר את זה בצורה מאוד נעימה. ולזה אי-אפשר להתכונן. או שיש לך את זה, ואז תוך כדי אמירת השיעור זה ייפול לך בראש, או שאין לך את זה, ואז שום דבר לא יעזור...".

ולר' אליהו (המכונה "איילך") יש את זה. כאחד מוותיקי הר"מים והמשפיעים בישיבות 'תומכי תמימים', עובדה היא שכל תלמידיו זוכרים ומציינים מאוד לטובה את שיעוריו המרתקים, בהם הגיש כל נושא בצורה רחבה ומעניינת. כשאני שואל אותו ממי קיבל את יסודות השיטה הזו, הוא משיב מיד שרבו המובהק היה הגה"ח ר' חיים-שאול ברוק ע"ה. "ר' שאול לא סתם קרא והסביר. אצלו – כל שיעור היה 'חוויה'. הוא ידע לשלב בכל דבר דוגמאות ומשלים, שהפכו את השיעור למשהו חי".

אני מרשה לעצמי לשאול בעדינות אם שיעור בדברי-אלוקים-חיים מתאים שישלבו בו סיפורים ומשלים, ולרב קוק יש תשובה מן המוכן. "הרבי הריי"צ אומר שכאשר מלמדים חסידות לציבור הרחב, צריכים ללמד באופן שהציבור יבין ויקלוט. כל מגיד-שיעור וכל 'משפיע' רשאי אפוא לבחור בדרך שלו להשגת המטרה הזו. על כגון דא אמר הרבי: 'א ציבאלע זאל פון דיר ווערן – אבער חסידות זאלסטו חזר'ן' [=שייעשה ממך 'בצל', ובלבד שתחזור מאמר חסידות]. אתה יכול להביא מערך שלם של משלים ודוגמאות, ובלבד שהשומע יקלוט את הרעיון המבואר ב'מאמר'.

ומה לגבי בוגרי 'תומכי תמימים'? להם אי-אפשר לשווק 'חסידות נטו'?

שיעור של 'חסידות נטו' יכול להתאים למי שכבר יש לו חשק עצום ללמוד חסידות, ואין צורך לגרות ולעורר אותו. ר' שאול סיפר פעם שר' גרונם, ה'משפיע' בליובאוויטש, אמר לר' שאול-בער זיסלין: 'החסיד ר' פרץ חן אמר שדורו של משיח יהיה דור נחות מאוד, ואני חושב שלא יכול להיות דור נחות יותר מהדור שלנו' (זה נאמר בדורו של הרבי ה'צמח צדק'). שאל ר' שאול-בער את ר' גרונם מה היה כל-כך נחות בדור ההוא, והשיב ר' גרונם שלדעתו, הכוונה לזה שה'צמח צדק' התחיל לבלול עניינים מ'נגלה' בתוך מאמרי החסידות שלו, בעוד שאצל אדמו"ר האמצעי המאמרים היו 'חסידות נטו'. נו, ר' פרץ חן חשב שדור נחות יותר מזה כבר לא יכול להיות, אבל אנחנו הרי רק יכולים להתגעגע לדור 'נחות' כמו בתקופת ה'צמח צדק'... ומי ש'חסידות נטו' אינה מושכת אותו, למה לא למשוך אותו במשלים ודוגמאות שובי לב?

מסתפק בסדר של רבי...

לא בכדי מחשיב ר' אליהו את הגה"ח ר' שאול ברוק לרבו המובהק, שכן בנעוריו בילה חמש שנים תמימות במחיצתו של ה'משפיע' הדגול, בישיבת 'אחי תמימים' בראשון-לציון, במהלכן קנה אצלו תורה וחכמה. "ר' שאול אמר לפנינו שיעורים גם בנגלה וגם בחסידות. והחידוש אצלו, בהשוואה לישיבה בלוד, היה שאצלו למדנו שלוש וחצי שעות חסידות מדי יום, עוד כשהיינו בגיל 11. למדנו אצלו הרבה מאמרים ב'ליקוטי תורה', והוא ידע להסביר אותם באופן שגם נער בגילנו יכול היה להבין. הוא אמר לנו: 'אם ילד בגילכם יכול ללמוד גמרא עם תוספות ומפרשים, למה שלא יוכל להבין חסידות?'.
ובאמת, קצת אחרי הבר-מצווה כבר גמרנו אצלו כמעט את כל 'דרך מצוותיך'".

אך בעיקר ספג ממנו מנה גדושה של השפעה בדרכי החסידות. "ר' שאול היה נוכח בישיבה מדי יום משבע בבוקר עד עשר בלילה. למעט גיחה קצרה לביתו בשעת הצהריים, היה חי עם התלמידים כל הזמן. אפילו במוצאי שבתות היינו הולכים לביתו לשמוע ממנו סיפורים. הוא התוועד על זה שצריכים ללמוד נגלה וחסידות ולהיות שקועים בעניינים רוחניים, אבל בעיקר הקרין עלינו את השפעתו בדרך של דוגמה-חיה. ר' שאול לא היה סתם מגיד-שיעור שבא להגיד שיעור והולך הביתה, הלימוד היה כל החיים שלו. ובזה הוא השפיע עלינו יותר מהכול".

הנורמות בשנים ההן, לפני 50 שנה, היו שונות לחלוטין מהמקובל בימינו. באותן שנים גם נערים צעירים ביותר נהגו להיות ערים ב'ליל שישי' כל הלילה, וביום שישי בשבע בבוקר כולם הגיעו בזמן ל'סדר חסידות'. "ר' שאול היה מקפיד מאוד על שמירת ה'סדרים', אפילו דקה של איחור נחשבה אצלו לדבר חמור. ופעם אמר לי: 'מה שאינני עושה – אינני דורש מכם לעשות. אני יכול לתת לכם רק מה שיש לי. אני בעצמי מתמיד, ואני רוצה שגם אתם תהיו מתמידים'. כששאלתי אותו פעם משהו בנוגע ל'אתכפיא' בענייני אכילה, אמר לי: 'אם אתה רוצה לעשות 'אתכפיא', תלמד עוד דף גמרא!'. זו היתה הגישה שלו (אולי סבר ש'אתכפיא' באכילה מתאימה רק לבחורים מבוגרים יותר). הדאגה להתמדה התבטאה אצלו גם בסדרי ההתוועדויות. הוא היה מתוועד ביומי דפגרא כחמש שעות, משבע בערב עד חצות הלילה, ואמר לי פעם שהוא עושה זאת כדי שלמחרת יהיה 'סדר' בזמן".

וההתמדה בראשון-לציון התבטאה, לכל לראש, בלימוד נגלה. "אצל ר' שאול הסדר היה שלמדו בישיבה מסכתות שלמות. לא היה אצלו דבר כזה שלומדים רק פרקים נבחרים. הוא אמר לי פעם: 'יש ראשי-ישיבות שמסדרים את הלימוד יותר טוב ממה שסידר רבי [=מסדר המשנה], בשבילי מספיק הסדר שרבי עשה'... בחורף תשי"ט בחנו אותנו בעל-פה על כל פרק ראשון של קידושין (40 דף), והמבחן נמשך ארבע שעות. הייתי אז נער בן 12. אני זוכר שאלה אחת שר' שאול אותי: 'היכן מופיע שמו של רבנו אליהו ב'תוספות' בפרק הזה?'...".

בחורף תש"כ התקבל הגה"ח הרב אליהו לנדא שיחי' כמגיד-שיעור בישיבה, והזניק את לימוד הנגלה צעד אחד קדימה. "הוא, וכן אחיו הרה"ג הרב משה שליט"א, אב"ד בני-ברק, שהתקבל כמגיד-שיעור בשנת תשכ"ב – לימדו אותנו ברמה גבוהה מאוד. הרב אליהו לנדא סידר שאחת לשבוע יחזור אחד הבחורים פלפול, קטע מה'קצות' או קטע מחידושי ר' חיים על הרמב"ם. אני נזכר באפיזודה שממחישה את ה'מאבק' המתמיד שהתנהל ב'תומכי תמימים' בין ראשי-הישיבות ל'משפיעים': הרב לנדא הבטיח לי שאם אדע את ה'שב שמעתתא' בעל-פה, ייתן לי פרס של 50 ל"י. זה נחשב אז לסכום נכבד, והתחלתי לשנן בכל 'ליל שישי' פרק ב'שב שמעתתא'. כשנודע על כך לר' שאול, קרא לי וצעק עלי: 'אינך מתבייש?! בשביל זה אתה ער ב'ליל שישי'?! עדיף שתלבש בגדים קרועים, תדליק נר ותלמד ב'דרך מצוותיך' את 'האמנת אלקות' או מאמר אחר!'...".

הרב קוק נזכר גם בהתמסרות העצומה של ר' שאול לכל אחד מתלמידי הישיבה. "ראית עליו שכואב לו ואיכפת לו כשמישהו אינו מתמיד בלימודיו. הוא השקיע את כל נשמתו בזה. ר' שאול ידע היטב גם להטיף מוסר לבחורים, אבל לא פגע אישית בבחור. הוא לא היה חוסך סטירות מבחורים והיה אומר בדרך צחות: 'לאחר מאה-ועשרים יגידו עליי שידי היתה פתוחה לכול...'. אבל כולם המשיכו לאהוב אותו, כי חשו שהוא עושה זאת מתוך אהבה. הרגישו שמדריכים אותו רק הכאב והדאגה לבחור שאינו מתנהג כראוי, ללא שמץ של איבה אישית לבחור שאינו שומע בקולו".

כשאני מבקש מהרב קוק הגדרה על ר' שאול, הוא מנדב לי הגדרה ששמע מהגה"ח הרב יואל כהן שיחי'. "'אצל בחור בגיל 17 בליובאוויטש היה 'מונח' בראש שהעולם-הזה אינו תופס מקום, והוא – ר' שאול – נשאר כל החיים כמו בחור בגיל 17!'.

ובאמת, כשר' שאול נסע לרבי עם הצ'רטר הראשון, באלול תש"כ, הלך כדרכו תמיד, עם גופייה ארוכת-שרוולים שמעליה טלית-קטן ונעל נעלי-בית. 'כשראיתי מאן-דהו לובש חולצה לפני הנסיעה', סיפר לי ר' שאול, 'שאלתי אותו איך ייתכן שהוא מתפעל כל-כך מאמריקה עד שהוא לובש חולצה?!'. אצל ר' שאול העולם לא תפס מקום. ולא שהוא דיבר ככה, ראית עליו שהוא באמת היה כזה".

באלול תשכ"ב, כשהתקרב לגיל 15, חש ה'תמים' הצעיר שמיצה את עצמו בישיבה-קטנה בראשון-לציון והחליט לעבור לישיבה-גדולה, ישיבת 'תומכי תמימים' בלוד, ולהסתופף במחיצת המשפיע הדגול ר' שלמה-חיים קסלמן ז"ל. בלוד – ולאחר מכן בכפר-חב"ד, לשם עברה הישיבה הגדולה בכ"ד בטבת תשכ"ג – היו הדגשים שונים. "בשונה מר' שאול שלא כל-כך דיבר על עבודת-התפילה, ואפילו אמר שזה לא כל-כך שייך לנערים צעירים בגילאי בר-מצווה, ר' שלמה-חיים שעבד עם בחורים מבוגרים יותר, שם על זה דגש חזק מאוד. במשך 'שבע שנות השׂבע' שביליתי אצלו, קיבלתי ממנו הרבה מאוד בענייני 'עבודה'".

אך בטרם נשמע על כך, מתברר שהרב קוק עבר מסלול שונה מעט מהאחרים. בעוד שרוב ה'תמימים' נסעו לשהות שנה אצל הרבי רק לאחר שסיימו שלוש שנים בישיבה-גדולה, היתה באלול תשכ"ג קבוצה של תלמידים בני 16 שקיבלו רשות לנסוע לרבי לפני שיגיעו לגיל גיוס ויזדקקו להיתר-יציאה. מלבד הרב קוק היו בקבוצה ה'תמימים' ר' שמואל הבר, ר' גרשון סודקביץ, ר' אברהם-זרח סלוין ור' שמערל חן. אחד מהם מספר שה'תמימים' קוק והבר בלטו במיוחד בלמדנותם, וכשהגיעו ל-770 ונבחנו על-ידי ראש-הישיבה הרב מרדכי מנטליק ע"ה, התפעל הרב מנטליק כל-כך מידיעותיהם והבנתם עד שכתב לידידו הרה"ח ר' איצ'ה-מענדל ליס ז"ל: "הגיעו לכאן שני בחורים גאונים". אני מציין זאת לפני הרב קוק והוא מחייך.

הרב קוק גם אינו מכחיש את השמועה הבאה: כידוע, הרבי הנהיג ב-770 את המושג של 'שבעת קני המנורה', שבעה בחורים שהנהלת הישיבה בחרה כמצטיינים ב'נגלה' (ושבעה 'קנים' נוספים בחסידות), שאמרו פלפולים לפני כל הישיבה. בחול-המועד פסח ניגש הרב מנטליק ע"ה אל ה'תמימים' קוק והבר ואמר להם (לימים נודע שזה היה בהוראת הרבי): "היות שעדיין לא מלאו לכם 18 שנה, אינכם יכולים להימנות עם ה'קנים' ולומר פלפול. אבל אני מכבד כל אחד מכם למסור שיעור לפני הבחורים ב'זאל'...".

הרב קוק כן מוכן לחשוף 'ווארט' אחד מ'יחידות' שהיתה לו באותה שנה, לקראת יום הולדתו ה-17. "הרבי אמר לי: 'זאלסט אזויפיל טאן מיט זיך, ביז דו וועסט פועל זיין אויף יענעם' [=שתפעל כל כך הרבה עם עצמך, עד שתשפיע גם על הזולת]".


שה'עובדים' יתפללו במקום בולט

בתחילת חורף תשכ"ה חזר הרב קוק לישיבה בכפר-חב"ד, שם זכה כאמור להיות קרוב מאוד למשפיע ר' שלמה-חיים. כאמור, "הסדר אצלו היה שהוא תבע מהבחורים לא רק ללמוד חסידות אלא גם לעסוק בעבודת-התפילה. ר' שלמה-חיים עצמו היה מתפלל כל יום כמעט עד ארבע אחרי הצהריים, ורק אחר-כך היה הולך לנוח. ואת זה תבע גם מהבחורים: כל בחור שרק היה שייך ל'עבודה', ר' שלמה-חיים הדריך אותו בפרטי ה'עבודה'. הוא היה אומר שהעיקר היא ההתבוננות שלפני התפילה, ומה שיהיה אחר-כך – זה לא תמיד תלוי בך. זה יבוא בדרך ממילא. הוא הדריך כל בחור ובחור באיזה עניין בחסידות עליו להתבונן לפני התפילה. היו, למשל, שהורה להם להתבונן במבואר ב'תניא' פרקים כ-כב בעניין 'ביטול העולמות', וכיוצא בזה. הוא גם מסר למטבח הישיבה רשימת בחורים שיש להם רשות להתפלל באריכות מדי יום, כדי שיאפשרו להם לאכול ארוחת-בוקר בשעה מאוחרת יותר".

שמעתי שבזמנו של ר' שלמה-חיים הבחורים ה'עובדים' ישבו ב'זאל' והתפללו בשעה שמסביבם כבר ישבו רוב הבחורים ולמדו גמרא, ואני שואל את הרב קוק אם לדעתו לא היה ראוי להקצות ל'עובדים' איזו פינה שקטה שבה יתפללו ביישוב-הדעת. להפתעתי, מתברר שר' שלמה-חיים הקפיד שה'עובדים' יתפללו דווקא במקום בולט, באמצע ה'זאל'!...

"ר' שלמה-חיים היה מראה לבחורים מה שכתוב ב'תורת-שלום', בהגהה של הרבי הריי"צ, שיש הבדל בין השור לאריה. לשניהם יש כוחות חזקים, אלא שהשור הולך לאט ולכן כוחו נשאר בהעלם ואילו האריה הולך בקצב של תנופה שמגלה את כוחותיו, וככל שמוציאים את הכוחות בגילוי יותר, כך הכוחות מתגברים יותר. לכן, אמר ר' שלמה-חיים, בחור לא צריך להתבייש להתפלל באריכות, כי בעניין הזה לא שייך החשש מ'בליטות'. אדרבה: אם יתפלל בנוכחות כל הבחורים, ה'עבודה' שלו תהיה חזקה הרבה יותר. הוא היה מראה לבחורים שכתוב ב'תורת-שלום' (שם) שרק נשמות גבוהות צריכות להתפלל בהעלם, מסיבה מיוחדת ששייכת רק אצלן".

הכתבה המלאה מתפרסמת השבוע במגזין של 'כפר חב"ד'