שרה חנה רדיקליף

יש אנשים התמהים למה הורים צועקים על ילדיהם. הנה ההיגיון:

ילדים יכולם להטריף את הדעת. את קוראת להם וקוראת להם – והם לא באים. אתה אומר להם ואומר להם – והם לא מאזינים! לפעמים את פשוט חייבת לצעוק עליהם כדי שיתנו לך תשומת לב. רק כשאת צועקת, סוף-סוף הם מתייחסים אלייך ברצינות.

סיבה טובה אחרת לצעוק היא שזה משחרר קיטור. נורא מתסכל לרוץ כל היום, לעשות סידורים, ללכת לעבודה, לנהל את משק הבית, לדאוג לכולם, ואז לגלות שלדעתו של הילד הקטן בדיוק עכשיו זה הזמן המתאים להציק ללא רחמים לתינוק בזמן האמבטיה. כמה אפשר לדרוש מאימא לספוג? הצעקות מונעות אולקוס על ידי שהן משחררות מתח.

ודרך אגב, כשהיינו קטנים צעקו עלינו המון, ושום דבר נורא לא קרה לנו. נשארנו בני אדם נחמדים, הסתגלנו היטב לחברה. אוקיי, נכון, ייתכן שהקשר שלנו עם ההורים שלנו הוא לא הנפלא ביותר שיכול להיות, אבל – היי! יצאנו מזה בסדר!

ודבר אחרון, אנחנו לא באמת מסוגלים למנוע את זה. הצעקה נולדה עם הגנים שלנו והתפתחה לפי הדגם שהורינו סיפקו לנו. זה דבר טבעי. לא לצעוק זה לא טבעי וזה מצריך יותר מדי שליטה עצמית. לפעמים זה כמו להימנע מסוכר, קפה וקמח לבן עד סוף חיינו. אלמלא היינו אמורים לצעוק, הרי מיתרי הקול שלנו היו מכוונים מראש על מצב דממה.

אז אלו הם ההסברים השכיחים ביותר לצעקות של הורים. ואף כי בכולם יש יסודות כלשהם של אמת, יש עוד צד למטבע, וצריך להתייחס אליו.

ככל שאנו מרבים יותר לצעוק על ילדינו כך יהיו להם הרגלים רבים יותר של עצבנות: מריטת שערות, חיטוט באף, מצמוץ, הרטבת לילה וסימפטומים אחרים של לחץ. ככל שאנו צועקים יותר כך תהיה בריאותם הגופנית של ילדינו גרועה יותר: יותר כאבי ראש, כאבי בטן, הצטננויות ושפעות. ככל שאנו צועקים יותר, כך יהיו לילדינו יותר בעיות התנהגות, אי-ציות ומרדנות, גם בבית וגם בבית הספר. ככל שאנו מרבים יותר לצעוק כך יהיו לילדינו יותר בעיות חברתיות: להיות קרבנות, להיות אלימים, לסבול מבעיות בטיפוח קשרי חברות. וככל שאנו צועקים יותר כך תהיה לילדינו נטייה חזקה יותר לחוסר ריכוז כשהדבר מגיע לשיעורי בית. איני מתכוונת לומר שילד מסוים מבית שבו מרבים לצעוק יסבול מכל הסימפטומים האלה יחד: רגישותו של כל ילד תקבע אילו מתחומי התפקוד שלו עלולים להיות מושפעים.

ויש עוד משהו. לילדים שצעקנו עליהם במשך שני עשורים (כלומר בשנות נעוריהם), אחרי התבגרם תהיה להם נטייה מובהקת יותר להפרעות אישיות, והם יסבלו מבעיות רבות יותר במערכות יחסים, מיותר דיכאונות וחרדות, מיותר בעיות בריאות, מיותר קשיי הורות, מיותר ליקויי תפקוד מכל סוג שהוא.

ככל שאנו צועקים יותר על ילדינו כך הם אוהבים אותנו פחות. ככל שהם אוהבים אותנו פחות, כך הם רוצים פחות להיות כמונו. מכיוון שהם אינם מזדהים איתנו, הם יכולים לדחות את שיעורי החיים שאנו מבקשים ללמד אותם, את ערכינו ואת כל מה שאנו רוצים להעביר להם. כך ככל שאנו מרבים יותר לצעוק כך קטנה יכולתנו להשפיע על ילדינו בכיוון שאנו רוצים שהם ילכו, להנחיל להם את מסורתנו היהודית, ללמד אותם להבחין בין טוב לרע, להעביר את הלקחים החשובים ביותר שלנו – יכולתנו לעשות את כל הדברים האלה נפגעת חמורות ככל שאנו צועקים יותר על הילדים שלנו.

ומלבד זאת הסיכויים טובים שהילדים שאנו צועקים עליהם לעתים תכופות במשך שני עשורים לא יאהבו אותנו כל כך לכשיגדלו ויעזבו את הבית. אחדים מהם לעולם לא יחזרו לדבר איתנו. אחרים יעברו לצד השני של העולם וידברו אתנו לעתים רחוקות. אחדים יישארו מספיק קרובים אלינו כדי לריב איתנו תמיד. אולי נראה את הנכדים שלנו ואולי לא נראה אותם. ומן הסתם, יצעקו גם על הנכדים שלנו, כי מילאנו את המוח של הילדים שלנו עם "תכנית הצעקה". כשאנו צועקים על הילדים שלנו, אנו צועקים הישר על הנכדים שלנו, ואף מעבר לזה.

כך אף שאמנם יש פיתוי לצעוק על ילדינו בגלל כל הסיבות שמנינו לעיל, ובכל זאת, מן הסתם המחיר גבוה יותר ממה ששווה כדי לקבל קצת שיתוף פעולה. למזלנו יש חלופות בלתי-מזיקות ורבות-עוצמה להשגת שיתוף הפעולה של ילדינו. שווה להשקיע את המאמץ ללמוד אותן.