מאת מנחם כהן

כשנכנסתי לביתו של הרב משה אסולין בכפר־חב"ד, מצאתיו יושב בפינת הסלון, מתחת לתמונה גדולה של הרבי. הוא היה עסוק בכתיבת נקודות, עליהן התכוון לשוחח במהלך הריאיון.

הדף החתוך בפינותיו עם הכתב הקטן והצפוף, הזכיר לי בדיוק את אותו דף, איתו היה מגיע בכל בוקר לשיעור בגמרא, בעת שהייתי תלמיד בשיעור א' בישיבת 'אחי־תמימים' ('ראשון־לציון') בכפר־חב"ד.

בדף ההוא, היו נקודות של 'מפרשים', אותן רשם הרב אסולין לעצמו לקראת השיעור. הפעם רשם על הדף נקודות שונות על ה'מפרשים', על לימוד, על חינוך ועוד.

את השיחה פתחנו בסוגיית המעבר של נער מתבגר מתלמוד־תורה לישיבה־קטנה.
"המעבר לישיבה־קטנה, זה לא כמו לעלות מכיתה ז' לח', זו מהות חדשה לגמרי", פותח הרב אסולין את דבריו וקולו הצלול מחזיר אותי שוב אל שיעורי הגמרא שלו.

"ראשית, קיים הבדל מהותי במישור הלימודי. ושנית, הנער מתחיל להתמודד עם חיים מחוץ לבית, וזה לגמרי לא־פשוט".

הרב אסולין בוחר להתמקד תחילה בעניין השני – הריחוק מהבית. "הכניסה לישיבה", הוא מטעים, "זו התחלת הבנייה של בחור בתור אברך ואב־משפחה בעתיד. זה מתחיל בשיעור א' ונמשך כשבע שנים, רחוק מעיניהם הפקוחות של ההורים. אך טבעי והגיוני שבמצב חדש שכזה, יתעוררו בלב בנער חששות לגבי מידת הצלחתו להשתלב בהוויי התובעני של חיי הישיבה. אז ראשית, צריך לדעת שהחששות הללו הם נחלת הכלל. במרוצת השנים למדתי להכיר את כל סוגי הנפשות. במקרה הטוב, בחורים מתהלכים בישיבה עם פנים חרדות ובמקרה הפחות־טוב, יש כאלה שגם פורצים בבכי". אז דבר ראשון, "לא להיבהל", הוא אומר.

ועם זאת, מבהיר הרב אסולין, "חשוב שהמתח לא יהפוך להיות חרדה, כי אז עלולה להיות לכך השלכה על ההצלחה בלימודים. עלול להתפתח מעגל של חרדה מכישלון וכישלון בגלל החרדה.

אני נזכר כיצד כמה ימים לפני שמסרתי את השיעור הראשון שלי בישיבה, ניגשתי למספר ר"מים בישיבה הגדולה בכפר־חב"ד, וסיפרתי להם שאני לחוץ ופוחד מאוד לקראת השיעור הראשון. הם כולם ענו לי דבר אחד: 'הפחד צריך להיעלם, המתח רצוי שיישאר... צריך להיות דרוך לפני כל שיעור ושיעור. מי שעושה מה שצריך
לעשות – בוודאי יצליח', הם אמרו לי. וכך גם לגבי תלמידים העושים את צעדיהם הראשונים בישיבה־קטנה – מתח, זה טבעי. אבל הפחד צריך להיעלם. אין ממה לפחד".

כדי להפיג מעט את הפחד, נוקטות היום הישיבות שיטות שונות להקל את ההתאקלמות. "בישיבה שבה אני מכהן ר"מ, למשל, תלמידי שיעור א' מקדימים ובאים יום לפני תלמידי שני השיעורים הגבוהים יותר. הדבר נועד כדי שאפשר יהיה להעניק להם ביום הראשון את מלוא תשומת־הלב שהם ראויים לה. יש ישיבה שהנהיגה השנה יום־היכרות מוקדם של התלמידים עם הישיבה. התלמידים באים
לביקור, רואים היכן ילמדו ובאיזה חדר יישנו, וזה מצמצם משמעותית את החשש. בכמה מהישיבות נהוג גם לקיים שבת־חופשה כבר בשבת הראשונה ללימודים, כדי שהנתק מהבית לא יהיה קשה וטראומטי".

לשתף את הצוות בתחושות

הרב אסולין אומר שלימים הראשונים בישיבה עשויה להיות השפעה לטווח ארוך על הצלחת התלמיד. ולכן, הוא מציע, כדאי שהתלמיד ישתף את הצוות שמעליו בחששות, בשאלות ובכל מה שטורד את מנוחתו.

לא תמיד התלמיד חש נוח לפנות לאיש צוות ולפתוח לפניו את סגור ליבו...

"אבל לשמור את הבעיות בפנים, זה הדבר הכי גרוע. תלמיד שיש לו חששות ושהוא לחוץ מהעולם החדש שאליו הוא נכנס, ולא משתף את ההנהלה או את הוריו, זה יגרום לבעיות רבות בהמשך. אני אומר זאת מידיעה ברורה. אנשי הצוות בישיבות־הקטנות מצפים לכך שהתלמידים ייגשו אליהם, כדי שהם יסייעו להם להתגבר על הבעיות והקשיים. זה הרי האינטרס של הצוות – לא־פחות משל התלמידים – שהתאקלמות
התלמידים תהיה טובה ומוצלחת!".

בשלב זה חוזר הרב אסולין לנקודה הראשונה, אותה ציין בראשית הדברים: השוני בין אופן הלימוד בתלמוד־תורה ללימוד בישיבה. הרב אסולין, יודגש, מלמד עד היום בכיתה הגבוהה של ה'חדר' בכפר־חב"ד, זאת במקביל להיותו ר"מ בישיבה קטנה, ועל־כן הוא מכיר את הדברים משני עברי המתרס.

"המטרה של כל ר"מ בשיעור א', היא לגרום לבחור לעבור מדקלום להבנה", מנסח זאת הרב אסולין בצורה חדה וחותכת. "ילד בכיתה ח' לומד גמרא כמו שילד לומד. כל מה שהמורה אומר – זה קודש־קודשים. בישיבה התלמיד מתרגל גם להתעמק ולהבין. 'להתעמת' עם הסוגיה עד שהיא תהיה ברורה לו היטב. זוהי עוד מסוכה
שעל התלמיד לעבור. אבל אין מה להיבהל, אף אחד לא מצפה מתלמיד שזה עתה נכנס לשיעור א' להיות העילוי של הישיבה. לאט־לאט לומדים את השיטה, מפנימים את השוני, ומתחילים להתשלב בדרך הלימוד הישיבתית".

איך 'מתמודדים' עם ריבוי ה'מפרשים' שנאמרים בשיעור?

"לגביי ההספק, כמות המפרשים בישיבה היא שלא בערך למה שלומדים בתלמוד־תורה וכל ר"מ מודע לכך היטב. כל ר"מ בשיעור א' עושה הרבה בכדי לגשר על הפער. אבל צריך להבין שה'מפרשים' מוסיפים הרבה חיות בלימוד.

"לפני מספר שנים הוקמה ישיבה )לא חב"דית( שניסתה להציג 'מהפכה' בתחום הלימוד: לימוד 'פשט', עם מעט מאוד 'מפרשים'. בתוך זמן קצר היא נסגרה. התלמידים באותה ישיבה סיפרו כי הלימוד היה 'יבש' ונטול עניין".

שלוש תועלות

אולי נקדיש כמה מילים לנושא מרכזי אחר – ה'חברותא'.

"בהחלט, נושא חשוב ומרכזי מאוד. אחד הדברים שיקלו על בחור להבין את השיעור, זה עניין ה'חברותא'. ואני מציע כאן הצעה שמבוססת על ניסיון: לבחור מצטיין כדאי לקחת ל'חברותא' בחור קצת פחות מצטיין ממנו, ואולי אפילו מי שקצת מתקשה בהבנת הגמרא. העובדה שהמצטיין יידרש 'לפרק' את הסוגיה לגורמים כדי להסביר אותה ל'חברותא' שלו, תסייע לו רבות בהבנת הדברים לעומקם. לפתע, תוך כדי הסברה הוא יגלה כמה דברים לא היו ברורים לו קודם לכן.

"לרוב, כשתלמיד מצטיין לומד עם מישהו פחות מצטיין ממנו, אני מוצא אותו מגיע
אליי פעמים רבות באמצע ה'סדר' עם שאלות. בהתחלה הוא חשב שהבין הכול מצויין, אבל תוך כדי לימוד והסברה גילה 'חורים' בהבנה שלו.

"למעשה, יש כאן שלוש תועלות: ראשית, הבחור המצטיין ירוויח מכך, כי כאמור זה
יחזק ויעמיק את ההבנה שלו; שנית, הבחור בפחות מצטיין יבין היטב את השיעור; ונקודה שלישית, לא פחות חשובה–הזמן של ה'סדר' ינוצל עד תום. הרבה פעמים, בחור מצטיין, חוזר על החומר עשר דקות בלבד ומוצא את עצמו מתבטל כל ה'סדר'. כשילמד עם 'חברותא' פחות מבריקה ממנו, זה לא יקרה".

בהקשר זה של 'ניצול הזמן', מבקש הרב אסולין להוסיף ולעמוד על חשיבות החזרה
(במסגרת 'סדר חזרה') על הנלמד בשיעור: "פעמים רבות תלמיד יוצא משיעור – אותו הוא הבין היטב – בתחושה שהוא שולט בסוגיה ישר והפוך. אבל אותו בחור עצמו יכול להגיע למחרת לשיעור, להביט על השורות שכתב במחברת ביום אתמול, ולא להבין על־מה מדובר שם....

"תופעה זו מתרחשת גם אצל תלמידים מצטיינים. הסיבה לכך היא שהלימוד הראשוני
זה כמו 'דיו נעלם'. התחושה שהבנת הכל ושזה יישאר לך גם ללא חזרה על הלימוד, מטעה. ללא חזרה, כל הלימוד, גם מה שהבנת בשעת מעשה, עלול להיעלם.

"ראינו אצל אמוראים סיפורים, כמה הם היו נוהגים לחזור על החומר שלמדו. מינימום
היה ארבע פעמים והיו שחזרו גם ארבע־מאות פעמים (!). בתקופת הגמרא היה צמח שקראו לו 'בלזור' – שהיה טוב בשביל הזיכרון (כיום יש מחלוקת מה הוא הצמח הזה). הגמרא אומרת 'חזור, חזור, ולא תצטרך לבלזור'. מכאן רואים עד כמה צריך לייקר את החזרה ולהקפיד עליה יום־יום".

קשר רצוף עם ההורים

כפי שצוין בראשית הכתבה, בחור שמגיע לישיבה, נכנס למעגל חיים חדש ושונה. אוכל חדש, סביבה חדשה, חברים שלא הכיר. לעיתים הוא נחשף לתבניות־התנהגות חדשות, לא־תמיד חיוביות. על הנקודה הזו בדיוק, מבקש הרב אסולין לעמוד במספר מילים: "בחור מגיע לישיבה בגיל מאוד רגיש. הוא עשוי להיתקל בדברים שמעולם לא שמע ולא ראה. זה יכול לקרות בתוך הישיבה וגם מחוצה לה, בנסיעה הביתה או בדרך ל'מבצעים'. חשוב שהתלמיד יידע לסנן מה הוא רואה ושומע ומה לא, כי לדברים הללו יש השפעה על כל הנהגתו החסידית ועל איכות לימודיו.

"ככל שצוות הישיבה יעשה את המיטב, יש עולם נסתר שלעיתים קשה לגלות. מי שיכול להרגיש זאת יותר, אלו הם ההורים, שיכולים במקרים רבים לעזור.

"אני נזכר במקרה שיכול להמחיש את הדברים. לפני מספר שנים, היה אצלי בחור בשיעור א' שגר בצפון הארץ. בכל פעם שהייתה 'שבת חופשה', נהגה אמו להתקשר אליי כבר כמה ימים קודם לכן, ולהתעדכן בסידורי הנסיעה של בנה הביתה. היא הייתה מבקשת ממני לבדוק ולוודא שבנה אכן נוסע בהסעה המסודרת לתלמידי הישיבה המתגוררים בצפון. היא מאוד חששה מכך שהוא יעבור דרך 'התחנה המרכזית'. פעם אחת בנה החמיץ את ההסעה המאורגנת והיא דאגה להזמין לו מונית פרטית עד הבית. מאוד הערכתי זאת. הערכתי את האכפתיות של האם שידעה שנסיעה אחת לא מבוקרת בדרכים יכולה להשפיע לרעה לטווח ארוך".

המקרה הזה ממחיש את חשיבות הקשר בין ההורים לאנשי הצוות. "בדיוק כך", אומר הרב אסולין ומעלה פרט נוסף באותו נושא. "מקובל בישיבות שמכירים בחור בצורה טובה רק אחרי חנוכה – כשלושה חודשים מאז היכנסו לישיבה. העובדה שרק אז ניתן להכיר את נפש הבחור, היא לפעמים בעייתית. כי אבדה תחושת הראשוניות של הכניסה לישיבה והשינוי של בחור, בנקודת הזמן הזו, נהיה כבר קשה יותר. מי שיכול לספר להנהלה על אופיו של הבחור, אלו הם ההורים. לכן, חשוב מאוד שיישמר קשר טוב והדוק בין ההורים לצוות – כדי שהבן והתלמיד יוכל לפרוח ולשגשג ולגדול לתפארת כרצונו של מייסד תומכי־תמימים ולתפארת הרבי וחב"ד".

● ● ●

לימוד מתוך אהבה

מפגש עם הר"מ שלי בשיעור א' בישיבה קטנה, הנו חוויה אישית מיוחדת. במשך שעה ארוכה ישבנו ושוחחנו על נושאים שונים הנוגעים לנער צעיר העומד להתחיל את
דרכו בישיבה קטנה. מדי פעם עלו זיכרונות ו'רגעים' מהשנים ההן, כאשר הפעם הדברים מקבלים משמעות אחרת, מעמיקה ובוגרת יותר.

התואר 'אהוב' בכל הנוגע למורה או מגיד־שיעור, איננו מובן מאליו. בכל כיתה יש תלמידים מסוגים ומרקעים שונים, ותמיד יהיו כאלה שלא יחבבו את המורה שלהם. אבל אצל הרב אסולין, הנחת היסוד הזו נמחקה. הוא הצליח להאהיב את עצמו ואת לימוד הגמרא על כל תלמידי השיעור שלנו.

למשל, היה מתיישב בכל 'סדר' על־יד 'חברותא' אחרת, ומחדד איתה את הסוגיה
הנלמדת. והיו לו שיטות נוספות שהפכו את הלימוד לחוויה, חוויה הזכורה לי במתיקות
עד היום.