אבנים קטנות
הרב נחמיה שמרלינג, כפר-יונה

בית-חב"ד הוא מקום שדלתו פתוחה לכל יהודי ובכלל זה לכל סוגי הטיפוסים. בין אלה, שמור מקום-של-כבוד – והריני משוכנע שחבריי השלוחים יודעים בדיוק על מה אני מדבר... – לאיש הטרוניות והביקורת. זה שלעולם אינו שבע-רצון ממך וממעשיך ושעל כל דבר ודבר יש לו מה להעיר. בדרך-כלל יהיה זה גם אותו אדם שכאשר פגשת אותו לראשונה, היה בשפל-המצב ואתה היית השליח להושיט לו יד ולחזק את רוחו. האיש שלמענו הידדת לא-פעם שינה מעיניך.

הוא יתהלך בבית-חב"ד, יזרוק לחלל הקנטות קטנות ומרגיזות, עד שיום אחד זה פשוט יבוא... יום אחד תגיע התפרצות-הזעם הגדולה, שתגרום לו לפתוח עליך בצעקות, ללא שום הכנה או הודעה מראש. וזה יקרה מן-הסתם בעיצומה של התוועדות חסידית או רגעים מספר לפני תחילתו של אירוע ציבורי חשוב. בטרם תבין במה חטאת – תוכרז עליך מלחמה.

זה מה שקרה לי עם פלוני, אב למשפחה יקרה שיום אחד הגיעה להתיישב בכפר-יונה והתקבלה על-ידִי ועל-ידֵי שאר בני הקהילה בחום ובאהבה. אנשים קשי-יום שהודות לקשר שלהם עם בית-חב"ד זכו לכמה ניסים גלויים בכל הנוגע ל'בני' ו'חיי'.

אב המשפחה ענה על התיאור שבפתיחה, ואני השתדלתי לספוג בשקט. זה לא עזר לי ויום אחד הגיעה גם שעתה של ה'מלחמה'... בהכירי אותו ואת אופיו, ידעתי היטב כי דיבורים לא יעזרו וכל מה שנותר לי לעשות אפוא היה להצטער מעומק הלב ולהתפלל שתֵערה עליו ממרום רוח חדשה.

וכך אני מוצא עצמי, באותם ימים, ימי חג החנוכה, בבית-חיינו, 770. כמדי ערב, גם באותו ערב מסויים יצאו ה'תמימים' למבצע-חנוכה, בתום סדרי הלימוד בישיבה. נתבקשתי על-ידי כמה 'תמימים' להצטרף אליהם למסיבת-חנוכה שעמדו לערוך בביתה של משפחה מקורבת, באחת משכונות ניו-יורק. בינתיים המתנתי להם ב-770.

בית-המדרש הגדול היה ריק כמעט לגמרי, ואני, מחזיק בידיי קונטרס 'בית רבנו שבבבל', נאחז לפתע תשוקה עזה להתוועד עם הרבי. אני נושא את עיניי אל מקומו של הרבי, מתמלא ערגה, וליבי הומה מחשבות על כל הנעשה בבית-חב"ד בכפר-יונה.

פתאום, טפיחה קלה על כתפי. לצידי מתיישב חסיד מבוגר וחייכן והוא אומר לי כהאי לישנא: "ישנו סיפור על רב אחד שהיטיב פעם עם יהודי במצוקה. לאחר שנחלץ ממצוקתו בא היהודי להודות לרב. ביקש להעניק לרב מתנה כלשהי, לאות תודה. הרב דחה את המתנה בנימוס. במקום זאת הוציא מאי-שם אבן קטנה ונתנהּ ליהודי. 'מה זה ועל מה זה?', תמה הלה. 'בנוהג שבעולם', השיב לו הרב, 'שכשאדם עושה טובה כלשהי לזולתו, לא ירחק היום שבו הזולת ישליך עליו אבנים. לכן אני מעניק לך כבר עכשיו אבן קטנה, כדי שבבוא היום האבן שתשליך עליי תכאיב קצת פחות'...". זה היה הסיפור שסיפר לי אותו חסיד.

הייתי המום. הבטתי שוב לעבר מקומו של הרבי וחשבתי לעצמי: אני את התשובה שלי כבר קיבלתי. ובאותו רגע גם גמלה בליבי החלטה, להתקשר מחר בבוקר לפלוני מכפר-יונה ולנסות בכל-זאת ליישר עמו את ההדורים.

למחרת בבוקר, בעודי מגלגל את רצועות התפילין, בסיום תפילת שחרית, הטלפון הסלולרי שלי מצלצל. על הצג זיהיתי מיד את מספר הטלפון של מיודענו מכפר-יונה. "בוקר טוב לך...", אמרתי מיד. "בוקר טוב, הרב שמרלינג", ענה הלה, ומיד הוסיף: "רציתי לבקש ממך סליחה על הכול". "הכול בסדר", עניתי, "חנוכה שמח ונדבר כבר בארץ".

ומאז, שלום ושלווה.