שרה גל, 'בקהילה'
צילום: שוקי לרר

קיץ תרמ"ג

באותו יום זרחה השמש על ואדי חאנין וחיממה בקרניה את האזור כולו. ר' ראובן לרר, יהודי חסידי, עמד על האדמה והביט סביבו. דבר לא יכול היה לרמז לו על הצרות הצפויות לו בחורפים הבאים, ועל הקשיים אותם עתידה משפחתו לעבור במקום הזה. אבל לא יהודי חסידי ומאמין כר' ראובן יתייאש על נקלה.

קיץ תשס"ח

מן הצד אני מבחינה במבנה עתיק של חאן ובאר. המקום כולו נראה כמו נווה מדבר פסטורלי, מראה כמוהו מקומות היסטוריים מן הסוג הזה יכולים לשדר. רצפת מבנה משומר נשקפת אלינו מבעד לזכוכית. שנים של השקעה ושל עבודות שחזור הפכו את המקום לפינה תיירותית של ממש, אתר משוחזר של הבית המקורי.

"הנה, כאן", אומר לי משה פאר, נינו של סבא ראובן, ומצביע בידו לעבר שטח מרוצף באבנים ובלתי בנוי, "כאן בדיוק היה הבית ההוא. ביתם של סבא ראובן וסבתא פייגה".
כאן, בלב לבן של הביצות, הקדחת והשממה, צמחה העיר נס ציונה. כאן גם צמח סיפורו המרתק של ענף הדבש בישראל. "זה הדבש הזורם בעורקי המשפחה שלנו", הוא מכריז בפתוס. "ראובן לרר הוא האבא של הסבתא שלי", הוא אומר, וגאווה בלתי מסותרת ניכרת בקולו. "רבים שואלים את עצמם מה ליהודי חסידי, עשיר ותושב אודסה, לחפש כאן, בנקודה הזו, במקום שהיה בשנים ההן שומם לחלוטין".

הפלאחים ברחו מהמקום

הימים ימי שלטונו של מוחמד עלי במצרים.

"עלי היה מושל פיקח, ששנות לימודיו באקדמיה של נפוליון בצרפת לימדו אותו לקרוא מפה כמו שצריך. בשנת 1832 כבש את ארץ ישראל בדרכו לסוריה, וכאשר נקלע לאזור הזה בחן אותו בקפידה וגילה דבר מעניין. הוא מצא פה שתי דרכים רומיות הקרובות זו לזו: רחוב ויצמן – כביש 412, או בשמו אז: דרך חברון, ודרך עזה – כביש מס' 4, כביש החוף, הדרך המובילה מרמלה לדרום".

משה מצביע בידיו לעבר כביש 412 הקרוב לכאן מאוד, אחר כך אל הכיוון ההפוך, אל כביש מס' 4 המרוחק מעט יותר אולם עדיין במרחק לא גדול. לרגעים נראה כאילו הוא מפליג אחור בספינת הזמן, מנסה לחיות את החוויות אותן עבר סבו זקנו על ציר 412-4.

"המקום הזה, מקום האחוזה, נראה היה לו מעולה בהיותו על ציר הרוחב המחבר בין שני הכבישים, שהיו אז דרכי עפר, כמובן. הוא החליט כי עליו להיאחז בקרקע. כפי שהיה מקובל באותם ימים הקים כאן חאן ומספר בארות מים, אחר כך, כדי ליישב את המקום, הביא מספר פלחים מעזה להתנחל בשטח. בהמשך חפר עוד ועוד בארות מים, נטע פרדסים ואף עצי תות לתעשיית המשי".

"הכול היה נראה כל כך טוב ויפה, אבל שלוותם של הפלאחים לא ארכה זמן רב. לאורך הכביש הסמוך עובר ואדי חאנין, היורד מאזור ירושלים. המקום כאן הוא המקום הנמוך ביותר בסביבה, רחובות וראשון לציון גבוהות יחסית. מה שקרה הוא, שעם בוא החורף הוצף המקום כולו במים מהגשמים ומהוואדי, הקדחת חגגה, וכתוצאה מכך רבים מהפלאחים מתו. פחד אחז גם בנותרים בחיים. הם מיהרו לברוח והמקום ננטש.

"שנים חלפו. עם סיומה של מלחמת קרים וחתימת חוזה פריז, החלו קבוצות שונות לעלות לארץ. ביניהן היו גם הטמפלרים הגרמנים. גוסטב רייסלר היה אחד העולים שהגיע ארצה ונקלע אל השטח הזה. בימים ההם נקרא המקום בשם 'ואדי חאנין' והיו שכינוהו 'עמק השושנים' על שם אגדה ערבית לפיה שתל כאן אדם 300 גני שושנים כמתנה לרעייתו. אבל מה שהיה הוא שיהיה. כאשר הגיעה עונת הגשמים שוב פרצה הקדחת, וגורל בני משפחו של רייסלר היה דומה לגורלם של הפלאחים. המקום, אותו קנה במיטב כספו מאת המצרים, הפך עד מהרה למקום קברם של רבים מבני משפחתו, והוא הבין כי עליו לנטוש אותו וכמה שיותר מהר.

"בינתיים, בעוד כל זה קורה כאן, מתרחשים אירועים קשים ברוסיה הרחוקה ופורצות שם הפרעות הידועות בשם 'סופות בנגב'. היהודים החלו לחוש כי הקרקע בוערת מתחת לרגליהם, ורבים חפשו דרכים לעזוב את רוסיה.

"רייסלר הגרמני, שחיפש הזדמנות להיפטר מהאחוזה שלו, נסע לאודסה כדי לנסות למכור את אחוזתו ליהודי. והנה פגש את ראובן לרר, יהודי חסידי עטור זקן ופאות שדיבר גרמנית רהוטה.

"מה ליהודי המתגורר בלב לבה של רוסיה ולשפה הגרמנית, תשאלו? ובכן, סבא נולד למשפחה יהודית חסידית בגליציה. בעודו ילד, כשנשקפה סכנה שיגויס לצבא, העבירו אותו הוריו למשפחה יהודית בגרמניה בשם לרר, והוא קיבל על עצמו את שם משפחתם כאות תודה. לאחר שגדל שב לעיר הולדתו, נישא והיגר לאודסה שבאוקראינה. כאן רכש אחוזה גדולה והיה לאיש עשיר. בכל תחנות חייו, אף כשהתעשר, שמר בקפדנות על דרך החיים החסידית אותה ספג מנעוריו.

"גוסטב סיפר לראובן על הבית ועל החאן שברשותו, על כך שהם 'ליד ירושלים' ומהווים מציאה של ממש. סבא ראובן היה יהודי תלמיד חכם וחסיד חב"ד, שתמיד רצה לגור ליד ירושלים, כך שהוא התלהב מאוד. בו ביום סגרו על העסקה, כשהם מחליפים את הבית המפואר באודסה באחוזה בלב השממה, הקרויה כיום בשם 'נס ציונה'".
היה זה לפני 125 שנה בדיוק.

איך מביאים את המשפחה?

בחלומו הגדול נשקפה הנחלה אל ר' ראובן כהתגשמות כל הטוב שבעולם. והנה בעיני רוחו הוא רואה עצמו משכים בבוקר, יוצא למניין ליד הכותל, שב אל אחוזתו ופותח ביום עבודה. ממרחקים לא יכול היה לדעת דבר וחצי דבר על השקר הגדול, ועל כך שהיישובים היחידים הנמצאים בסביבה הם פתח תקווה שהייתה אז חרבה וראשון לציון, שנמצאת אף היא במרחק של 4 ק"מ מאדמתו והייתה עיר בראשית דרכה. ירושלים הייתה כה רחוקה....

משה מביט אל האחוזה במבט מהורהר. "תמיד עצוב לי להגיע אל הקטע הזה. אני חושב על כך שבעצם רימו את סבא, מכרו לו מקום שכולם נסו על נפשם מפניו. אבל במחשבה שנייה, דווקא כאן גדלה המשפחה והתרחבה ואף התפתחה. סבא לא חשב שמישהו ניסה לרמות אותו. הוא יצא לדרך כשהוא נוטל עמו תחילה רק את בנו בכורו, משה, וביקש לבדוק את האזור. כשהגיע למקום החל לתפוס במה מדובר. השטח, השומם מלוא כל האופק, לא היה קרוב לירושלים כלל ועיקר, כל נפש יהודית לא הייתה שם גם לא בית כנסת. הוא ידע שאם ישוב לרוסיה לא יצליח לשכנע את פייגה, אשתו, לבוא. מה עושים? תחילה החליט להשאיר כאן את הבן. אולי זה יזרז אותה להסכים ולעלות, אולם פייגה נרתעה, הרעיון כולו היה נראה לה בלתי מציאותי.

"באותה עת הייתה פייגה מטופלת באביה הזקן ומוקפת בתינוקות, אותם חששה ביותר להביא למקום חדש ובלתי ידוע. לאחר דיונים חוזרים ונשנים החליטו בני הזוג ללכת ולהתייעץ עם האדמו"ר המהר"ש, רבי שמואל מליובאוויטש זצוק"ל, בדבר השאלה 'איזו מצווה מן השתיים חשובה יותר: מצוות כיבוד אב או מצוות יישוב ארץ ישראל?' הרבי קבע כי שתי המצוות חשובות כאחת, אך נתן את ברכת הדרך. 'אם תעלי יתקיימו בך שלושה דברים: תאריכי ימים, תזכי לראות משפחה ענפה ותזכי לראות בבניין הארץ', והם עלו".

ראובן רכש כלים, זרעים, בהמות וכל הדרוש, וכל הכבודה נסעה שוב לוואדי אל-חאנין - עמק השושנים - והתחילה לעבוד. בשלב הראשון התיישבו בראשון לציון, העיר הסמוכה, אולם נסיעתו של ראובן מדי יום ביומו עד לאחוזה, הייתה מסוכנת ביותר, ופייגי מצאה עצמה חוששת לגורלו בכל יום מחדש. או אז קבלו החלטה לעבור ולגור במקום האחוזה.

אז הגיע החורף, והגיהינום החל. "הגשמים החלו לרדת, וכל האזור הוצף במים. באחד מערבי השבתות נותרה המשפחה ללא קמח לאפיית חלות. פייגה החלה לבכות. 'למה באנו לכאן', אמרה בקול מחאה. 'ה' יעזור', הרגיע אותה סבא ראובן. אבל האזור כולו היה מוצף מים, ונפש חיה לא נראתה. מספר שעות חלפו, והנה נשמעו נקישות בדלת. בפתח עמד ערבי, שק קמח על גבו הוא הניח את הקמח ונעלם.

במשך שנים היו בני המשפחה סבורים כי היה זה אליהו הנביא. לימים התברר מעדותה של אחת המשפחות בראשון לציון, שקשייה של משפחת לרר נגעו ללבם והם חיפשו דרכים לעזור להם ושלחו להם את הקמח.

"עכשיו היה ראובן צריך לדאוג למניין. הוא נסע ליפו ותלה כרוז המבטיח לכל מי שיגיע לגור באחוזתו בית חינם. מאחר ולא היה לו כסף הלך אל פקידי הברון לבקש מהם הלוואה. הם נתנו לו את סכום הכסף שביקש, תמורת ריבית גבוהה. לסבא ראובן לא הייתה כל ברירה והוא נטל את הכסף ובנה את הבתים. כך נוסד המניין הראשון בנס ציונה".

הקשיים הכלכליים המשיכו לרדוף אחריו, כמו גם הצרות. לרר, שהבטיח לשכנים לבנות להם בתים, לא יכול היה לממש את הבטחתו וכעסם של השכנים הלך וגבר. הם התמודדו עם קשיים רבים. בהיעדר בתים לא יכלו לבסס לעצמם משקים עם בעלי חיים, ואפילו שירותי רופא או בית מרקחת לא היו במקום. וכך, כשהם מוקפים באנשים זועמים, חרקו בני הזוג לרר שיניהם והמשיכו לנסות ולשרוד. מתוך שבעה עשר בנים ובנות שנולדו להם, הגיעו רק חמישה לבגרות, כל השאר נפטרו בהיותם קטנים בשל המחלות ובשל היעדר אפשרות לטיפול רפואי. גם החובות הלכו וטפחו.

"למרות הסבל הרב שעבר על המשפחה עם עלותה ארצה, ברכתו של הרבי התקיימה במלואה. סבתא פייגה האריכה ימים עד גיל 116 ונפטרה ביום בו פרצה מלחמת העולם השנייה. בגיל 50 ילדה בן זקונים, ואף שרבים מילדיה נפטרו בכל זאת זכתה לראות משפחה ענפה ורוותה מלוא חופניים נחת. בהמשך הגיעו למקום גם שאר בני המשפחה, משפחת פצ'ורניק.

"סבתא פייגה האריכה ימים הרבה לאחר שנפטר סבא. עד ליום מותה ניהלה את האחוזה בכוחות עצמה ואף זכתה בסוף ימיה ליחס של כבוד והערצה שנמנעו ממנה במשך שנים. מספרים כי כאשר הייתה סבתא עוברת במושבה, היו הכול מפסיקים את עבודתם, קמים לכבודה, מברכים אותה לשלום ולא ממשיכים בעיסוקיהם עד שלא נתרחקה מהמקום".

בבית המשפט הטורקי

המפנה בחייהם של בני המשפחה החל ביום בהיר אחד בו עשתה אורחת גמלים את דרכה מיפו לכיוון דרום. ביפו, שם היו פרדסים רבים, היו ממוקמות כוורותיהם של אנשי השיירה, אך הצרעות, שנחתו באזור, עשו בהן שמות. בלית ברירה נדדה השיירה עם הכוורות כדי למצוא להן מקום מתאים יותר. כאשר הגיעו לאזור בו התגוררה משפחת לרר עצרו כדי לשתות, והנה כאשר הביטו מזרחה ראו את החאן. הם קרבו למקום ופגשו את ראובן לרר, שסיפר להם על קשייו.

"וכמו כל דרכו רצופת הנסים, התגלגל לו גם כעת הנס הבא: האיש שעמד בראש הקבוצה, ריחם על ראובן, והחליט להעניק לו 70 כוורות במתנה. הוא לימד אותו את אופן גידול הדבורים ואיך מטפלים בכוורות, ונפרד ממנו לשלום".

ביום ההוא נפתח פרק חדש בתולדות חיי המשפחה: פרק הדבורים והדבש.
"במשפחה", ממשיך משה את סיפורו, "מתגלגלים סיפורים רבים על אותם ימים ראשונים, 'ימי הדבש'. הוריי היו מספרים לי כי בימי פריחת ההדרים, כאשר הריח המשכר של הפרדסים היה מגיע עד ליפו, היה סבא ממהר להביא את הכוורות שלו למקום ולהעמידן שם. כשקמלו הפרחים, בימים החמים יותר של השנה, היה רודה את הדבש וממהר להעביר את הכוורות על גמלים למקום אחר. וכך, בעזרת נדידת כוורות, הצליח להגדיל את כמות הדבש.

"באחד הימים החליטה קבוצת ערבים להתנכל לו. הם פנו לבית הדין הטורקי ביפו ובפיהם טענה לפיה 'הדבורים אוכלות את לשד הפריחה של עצי ההדר, ומכיוון שכך היבולים דלים והרווחים אפסיים'. הם בקשו להטיל עליו עונש ולחסל את הדבורים. בבית הדין פסקו, כמובן, לרעתו של היהודי, וסבא פנה לקונסול האוסטרי שייצג בזמנו את ילידי גליציה, לעזרה.

"הקונסול האוסטרי היה במקצועו עורך דין, והוא הגיש ערעור בפני בית הדין העליון שבקונסטנטינופול. כאשר עמד בפני השופטים הודה סבא כי שם את הכוורות שלו בסמוך לפרדסים. 'הערבים טענו כי בספר ה'מג'לה' כתוב כי 'דבורים שבאו ונחו בגנו של אדם, הרי הדבש שהפרישו נחשב בכלל פירותיו של הגן והוא קניינו של אותו איש ואין לאחר חלק בו ויש לתת מעשר לאוצר המלכות'. אבל אז מיהר הקונסול להפנות את חכמי הדת המוסלמית לפסקה אחרת בה נאמר כי 'דבורים שנאספו בכוורתו של אדם, רואים אותן כרכושו וכן דבשן'. הוא הסביר כי הדבש שייך אמנם לערבים, אולם רק עד שהם נכנסות אל הכוורת. הצעתו המעניינת הייתה 'תפסו את הדבורים ורדו את הדבש במעופן', שכן מאותו רגע בו שבו אל הכוורת, הרי בהתאם לחוק הן ודבשן שלו. לגודל הנס קיבל בית המשפט את הטענה, והשמחה שבה אל הבית".

500 עקיצות דבורים

"לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר הגיעו האנגלים אל הארץ, הביאו אתם כמויות של סוכר זול והביאו בכך מכה אנושה לשוק הדבש בארץ. מחיר הדבש ירד, ועמו גם רווחיהם של מגדלי הדבורים. באותה עת יצא שמו של דבש החווה למרחוק. הדבש אותו הפיקו היה ידוע באיכותו הגבוהה, והמשפחה הייתה קשורה גם אל השכנים הערבים בכל הנושא של שיווק הדבש.

"באופן יחסי לשאר המגדלים, מצבם עדיין היה יציב, אבל מגדלי הדבורים מכל הסביבה היו מגיעים אל הסבא שלי ובוכים לו על מצבם הקשה, דבר שנגע מאוד ללבו. באחד הימים הציעה סבתא פייגה להקים ארגון, שידאג למגדלי הדבורים וישמור על יציבות המחיר. בשנת 1917 הוקם הארגון באופן מעשי.

"במקביל המשיכו בני המשפחה לעבוד ללא לאות. בכל בוקר הייתה הקבוצה ה'משפחתית' יוצאת אל המכוורת, כשהם רכובים על עגלה רתומה לחמור הלבן והגדול. בשל העבודה הרבה היו כל ילדי המשפחה נרתמים לעזור במלאכה".

לימים תיעד אחד הילדים את העבודה וכך סיפר, "באחד הבקרים אני זוכר כי בשעה חמש בבוקר שמעתי דפיקות בדלת הבית. היה זה אברהם בוקסר שעמד בפתח דלת ביתנו, הוא החל להתלחש עם אבא ומסר לו את הידיעה המצערת 'מכונית עם כוורות דבורים התהפכה בסיבוב גן יבנה, הכוורות התהפכו לתוך פרדס, שבו היו קונצרטינות של הצבא הבריטי, לכן היו צריכים להרים בזהירות כוורת אחר כוורת, ואם לאחד המחלצים הייתה נקרעת החולצה או המכנסיים בגלל גדרות התיל הוא היה חייב לברוח, כי הדבורים התנפלו על אותו קרע בבגד ודרכו היו נכנסות ועוקצות את הגוף.

"אבא לבש שני סרבלים. טרם ראיתי אותו כך: אבא היה נוהג לעבוד ללא כפפות ולא פחד מעקיצות. שני הסרבלים נועדו להגן עליו בלילה כאשר הדבורים רגזניות פי כמה כשהוא יצא לסדר את הכוורות. אבא חזר בבוקר וסיפר כי קיבל כ-500 עקיצות. הוא שכב במיטה ובמשך יומיים קדח מחום. הודות לבריאותו וחוסנו הגופני נותר בחיים מן העקיצות".

שודדי הדבש

לא קלים היו חייהם של בני משפחתנו. מי שביצע עבורם את ארגון נדידת הכוורות עם הגמלים היה קבלן ערבי מן הכפר מרר.

"הגמלים היו כורעים ברך, על כל אחד מהם הוטענו שלוש כוורות מהצדדים ועוד אחת על הגב. אחר כך היו קושרים את הכוורות בחבלים, ואת הגמלים ביניהם בחבל נוסף כך שנוצרה אורחה. הערבים, בעלי הגמלים היו שואגים 'קדימה', והאורחה החלה לזוז. פעם נסעו להרי יהודה, פעם לדרום, פעם ליפו. אבל אז החלו תלאות הדרך. לפעמים היה גמל נעקץ על ידי דבורה ומשתולל, כאשר כל האורחה משתוללת אחריו.

"פעם נעקץ גמל בעת ההטענה ועם קפיצתו התפרקה כל החבילה שעליו כשהוא רץ לעבר גדל התיל ומשתולל. הוא פגע בגדר, כאשר העמודים התומכים בה מתעופפים לכל עבר, והמשיך במרוצתו עד למושבה. המהומה הייתה גדולה, כמובן. גמל זב דם רוקד וקופץ בחמת טירוף.

"והיו גם הצרות עם הצרעות. 'הדבור המזרחי' הן נקראו. האנשים היו מסתובבים במכוורת ועוקבים אחר מעוף הצרעה עד שהגיעה אל הקן. אם היו מצליחים להגיע אל הקן ולשים בו רעל, הייתה הבעיה נפתרת מהר יחסית, באשר כפית אחת של ציאניד הספיקה כדי להרוג את הצרעות כולן. אולם היו קינים, שקשה היה להגיע אליהם וצריך היה כישורים מיוחדים כדי לחסלן. או אז היו מסמנים את מקום הקן, מגיעים בלילה מצוידים בפרימוס הידני, ובעזרתו שורפים את הקן כולו".

בכתבי המשפחה מצויים פרקי זיכרונות רבים, עדות לקשיים אותם עברו סביב נושא הדבש. "היו למשפחה כמה קבוצות של כוורות דבורים בפרדסי בית עובד וכפר אהרון. הצרעות (דָבּוּרים בשפתנו) החלו להציק לכוורות, והיה עליהם לנקוט בצעדים שונים על מנת להשמידן, אחרת הם היו מחסלות כמאתיים עד שלוש מאות כוורות. לאחר תכנון מדוקדק הכינו שלושים כלובים מפחי דבש ריקים, בחלק התחתון של הפח יצרו מרשת צורת משפך שנכנס פנימה לפח, ואת החלק העליון של הפח, כיסו במסגרת עץ ורשת.

"בכל בוקר היה עליהם לעבור בכל שלושים הכלובים שהיו מפוזרים בקבוצות הדבורים, לשים פיתיון מתחת לפח שהיה מוגבה מעל האדמה בכמה סנטימטרים, ולדאוג ולראות שצרעה אחת שתיים ייכנסו לכלוב פנימה. הצרעות הראשונות שנלכדו גירו את אחיותיהן להיכנס יותר מהר. אחר הצהריים היו עוברים בכל קבוצה, מרכזים את הכלובים עם הצרעות, ומשמידים אותן. פעם ניסו לספור כמה צרעות יש בכלוב לאחר ששרפו אותן. הם סיפרו לימים כי ספרו כמות של למעלה מאלף וחמש מאות צרעות. כך למדו להעריך כמה צרעות הם הורגים בכל יום...".

והיו גם הגנבות. "היה זה בשנות השלושים של המאה הקודמת באחד הביקורים בכפר 'שחמא' (כפר ערבי), לא רחוק מבסיס תל-נוף של היום. בני המשפחה יצאו מביתם בנס ציונה עם אורחת גמלים. לרדות את יבול ההדרים, שהיה מבורך באותה שנה.
"אחד הבנים היה מוציא את היערות מהכוורת, כשהוא אינו נותן לאיש לעזור לו במלאכתו, כי רק הוא ידע את נפש הדבורה. כשהבחין לפתע בשני ערבים שהתקרבו וכלים בידיהם במטרה לשדוד דבש.

"הוא זעזע מספר כוורות, ואסף נחיל דבורים רגזניות ועוקצניות. כאשר הערבים הגיעו עד פתח אוהל הרדייה כשהם עטופים בעבאיה גדולה, להגנה בפני הדבורים העוקצניות, שאל הבן בערבית, תוך משיכת העבאיה, 'אש בידקום?' (מה רצונכם) תשובתם הייתה 'בידנה שווית עסל' (רצינו מעט דבש). הבן השיב להם באדיבות 'תפדלו' (בבקשה) 'אידחלו' (היכנסו).

"בינתיים פעלו הדבורים בדיוק כפי שציפו מהן. לא חלפה דקה והערבים נסו על נפשם כשהדבורים רודפות אחריהם למרחק רב.

"לעת ערב סיימו בני המשפחה את רדיית הדבש. המסגרות הוחזרו לכוורת לאגירה נוספת. הגמלים, מכונות הרדייה ופחי הדבש המלאים ביבול שנרדה, יצאו כאורחה והפעם למרכז הכפר מרר, שם חנו למנוחה. היה עליהם גם לשלם למוכתר הכפר עבור שמירת הכוורות, כאשר התשלום כלל בדרך כלל שני פחי דבש.

"מוכתר הכפר הזמינם לשתות תה ואחד מבני המשפחה פתח בשאלה תמימה, כביכול, בהביעו תמיהה: 'היכן אחיך?' הוא ידע כי הוא היה אחד מאלה שבאו לקבל את מכסת הדבש, וכי ברח כל עוד נפשו מעקיצות הדבורים, אולם שיחק את המשחק התמים.

המוכתר חייך ואמר 'דרבתוהו דרב' (הִכיתם אותו) 'הוגהו מנפוחה חאלס' (פניו נפוחים מאוד). צחוק מילא את החדר וכולם יצאו מרוצים. המוכתר קיבל את הדבש וצחק על כל אלו שחמדו את המתוק ויצאו נפוחים וכאובים".

להתאחד כמו דבורים

"יהושע היה אחד מהנכדים, שהתמחה מאוד בנושא הדבורים. עד מהרה הפך לכוורן הגדול בארץ, ונחשב לבעל תפוקת הדבש הגדולה ביותר. יהושע היה הראשון בארץ שבנה את המסגרת המיוחדת, ששני צדדיה בנויים בצורה של כינור, כך שהדבורים יכולות לעבור בקלות ממסגרת למסגרת. הוא היה נוסע, רכוב על גבי החמור, עד להרי יהודה, שם קנה כוורות נוספות מכוורנים מקומיים. תמיד ידע לבחור את הכדים הטובים יותר, אלו שבהם שוכנות דבורים חרוצות יותר.

"סיפרו לי שלא פעם היה מאבד את דרכו ונתקע בגשם שוטף בדרך חזרה, אלא שהוא היה נוהג לסמוך על החוש של החמור ומניח לו לנווט לפי הבנתו. בסופו של דבר תמיד חזר הביתה בשלום יחד עם שיירת הגמלים ועם הדבורים. שנים חלפו, והוא למד איך לגדל נחילים בעצמו, ויכול היה להרשות לעצמו להפסיק את הנסיעות המפרכות.
עוד שנים חלפו והמכוורת באחוזת ראובן הלכה וגדלה. בני המשפחה ניצלו כל הזדמנות כדי לרכוש ציוד ממגדלים שהתייאשו מהעיסוק בדבורים. "בשנת 1955 פרץ משבר בענף הדבש, כאשר המגדלים תקועים עם כמויות דבש שאין מה לעשות בהן.

בראש ארגון מגדלי הדבש עמד אז אריה פצ'ורניק, אף הוא אחד מבני המשפחה, והוא החליט כי 'כשם שדבורה בודדה בטבע לא תוכל להפיק דבש, כך המגדלים הרצים בכוחות עצמם לשווקים לא יוכלו להביא פרנסה לביתם'. צריך להתאחד, חזר ואמר. הוא פנה למי שכיהן באותם ימים כשר החקלאות, פרץ נפתלי, וביקש לערוך הצבעה בין המגדלים כדי להחליט האם להתאגד תחת גוף מלוכד. נערכה הצבעה, אולם למרבה הצער הצביעו המגדלים נגד הארגון. על אף שהצביעו נגד לא התייאש אריה, והצליח לשכנע את השר לחתום לו. כך הוקמה מועצת הדבש, ארגון ממשלתי הפועל מטעם משרד החקלאות".

לפני כמה שנים היה משה שותף בכיר בהקמתו של גוף שנקרא בשם 'דבשים', גוף פרטי של מגדלי הדבורים, שמטרתו הייתה לרכז את נושא הדבש, אולם גוף זה קרס בשל חששם של משווקי הדבש. כיום שליש מכמות הדבש בארץ מיובאת מחו"ל, כאשר המגדלים אינם מצליחים לספק את הכמות. "אני חושב על הימים בהם לא הצלחנו למכור את כמות הדבש שיוצרה במשפחתנו, ועצוב לי לראות את המצב כיום. הדמויות נעלמו ואינן עוד. הפרדסים, מקור הצוף העיקרי, נעקרו ובמקומם נבנו בתים ונסללו כבישים. מחלות חדשות הופיעו בדבורים, וגם ההוצאות הלכו וגדלו. היום רק מספר מועט של צעירים במשפחה מוצאים את לחמם מעבודה קשה זו של המכוורת".
אבל למרות הכול לא איש בן משפחת לרר יתייאש. "אני, מבחינתי האישית", אומר משה, "עושה את עבודתי שלי בהתמדה". ומעבר לעשייה הגדולה יש גם את האידיאל הגדול: להעביר את הסיפור לדורות הבאים. "חשוב לי לדאוג לכך שהמנגינה הזו, מנגינת הדבש והכוורות, לא תפסיק להתנגן. וכי סיפורה של משפחת לרר יועבר הלאה ויושמע שוב ושוב".