מאת אנשיל פפר, "הארץ"

כשמשוחחים עם נציגים ישראלים רשמיים בגיאורגיה אפשר להתבלבל. רגע אחד הם עוד מתפארים בקשרים ההדוקים שלהם עם בכירי השלטון המקומי - "הוא איש שלנו, עובד אצלנו כבר שנים", הם אומרים על שר בממשלה - ומיד אחר כך מדגישים שישראל אינה תומכת בשום צד ומשתדלת לשמור את הראש מעל למים העכורים של הבצה הקווקזית.

כבר עכשיו אפשר לקבוע כמעט בוודאות, שישראל הימרה כאן על הסוס הלא נכון, והיא מנסה במהירות האפשרית לצמצם נזקים העלולים להתברר ככבדים במיוחד.

ישראל ביקשה למלא תפקיד מרכזי בגיאורגיה. לכאורה היה מדובר בהזדמנות מושלמת. ממשל פרו מערבי החולש על צומת מרכזית במעבר הנפט, ובו שרים בכירים יהודים, שאף התחנכו בישראל, וצבא הצמא לאמצעי לחימה וידע ישראליים. הוסיפה לכל זה העובדה, שבפרויקט הגיאורגי גם בעלת הברית האמריקאית היתה שותפה בכירה.

שלל הזדמנויות מדיניות ועסקיות נפתחו וגדודים של אלופים במיל', יזמים חרוצים ומתווכים הזדרזו לעוט על המציאה. כעת, כשהתקשורת הרוסית, בהכוונת ממשל פוטין, מדגישה בדיווחיה את התרומה הישראלית ל"תוקפנות הגיאורגית", נזכרים פתאום אנשי משרד החוץ לומר, שהם בעצם תמיד הזהירו מפני מתן אישורי יצוא נשק סיטוניים שהנפיק האגף לסיוע ביטחוני במשרד הביטחון. הידיד מיכאיל סאאקאשווילי, שהיה אמור להוביל את היחסים בין שני העמים לשיאים חדשים של שיתוף פעולה, נהפך עכשיו ל"פרובוקטור משוגע", היכול להאשים רק את עצמו בכך ששיחק לידיו של ולדימיר פוטין. חוסר האונים של המערב מול המתקפה הרוסית והביתור של מדינה ריבונית, והמחסור הגמור באמצעי סנקציה דיפלומטיים בולטים שבעתיים בתגובה של ישראל.

מוסקווה אינה מכירה בניואנסים. היא מעמידה את ישראל לפני ברירה ברורה: לעמוד לצד גיאורגיה, כמו שעשה ממשל בוש, שגינה את רוסיה ואף הטיס את חיילי צבא גיאורגיה ששירתו בעיראק בחזרה לארצם, ובכך נכנס לעימות גלוי עם הקרמלין, או לשמר אינטרסים חשובים בהרבה.

מבחינת ישראל, הבחירה פשוטה. ואשינגטון אולי יכולה להרשות לעצמה לנהוג כפי שהיא נוהגת, אבל בירושלים יודעים, שעם פוטין, הנחוש להפגין לעולם את שליטתו הבלתי מעורערת בקווקז, לא מסתבכים. אין זה רק כוחו הגיאופוליטי של הענק הרוסי החוזר לסורו ותפקיד המפתח שהוא משחק במשחק הדיפלומטי עם איראן, יש גם העניין היהודי. מאות אלפי יהודים נתונים לחסדיו, ודי ברמז קל מכיוון הקרמלין לעורר רוחות רעות ולהרע את מצבם.

עד היום לפוטין ולמחליפו כביכול דימיטרי מדוודב יצא שם של אוהדי יהודים, השומרים על קשר חם עם ראשי הקהילה במוסקווה ועל יחסים הדוקים עם חבורת האוליגרכים של רומן אברמוביץ' ולב לבייב. אבל אסור לטעות: הכל פונקציונלי. פוטין כבר השתמש בעבר בקלף הישראלי-היהודי; לפני כארבע שנים, באחד המשברים עם אוקראינה, דיבר פוטין על השפעות של "יועצים ציונים". אם המצב בגיאורגיה יחריף, נימות אנטישמיות ואנטי ישראליות יתחילו להתגנב לתעמולה הרוסית. מעורבות ישראלית בוטה מדי ונוכחות של יהודים בממשל בטביליסי ומשקלם שם יביאו לכך מן הסתם.

ישראל הרשמית קלטה את המסר, אמנם באיחור, והיא מתחילה להוריד פרופיל. 12 אלף יהודים החיים בגיאורגיה בחרו בינתיים לקשור את גורלם בגורל המקום ולא ניכרת בהלת עזיבה. אם תתעורר, יש לממשלה תוכניות מגירה לחילוצם. תנאי הכרחי להצלחתן הוא רצונו הטוב של פוטין.

לישראל היסטוריה ארוכה ואומללה של תמיכה במשטרים כושלים ובעייתיים, מאידי אמין באוגנדה ועד אוגוסטו פינושה בצ'ילה, עבור בגנרלים בארגנטינה והפלנגות בלבנון. שוב ושוב מיהר הממסד להתפתות לאשליה שישראל יכולה לתפקד כמעצמה אזורית, ובכל פעם שילם מחיר כואב. במקרה הזה צריך אולי להודות לפוטין על כך שמיהר להמחיש לישראל את מגבלות כוחה והשפעתה ולאפשר לה לחמוק בנזקים מופחתים.