ארי אליסון

"התחרויות טרם החלו, אך המסעדה הכשרה בסין כבר זכתה במדליית הזהב", כתב העיתונאי בועז ארד, השוהה בימים אלה בבייג'ין עם המשלחת מהארץ.

שבע טונות וחצי בשר ותשע טונות עופות נשחטו על-ידי שוחט שהגיע במיוחד מדרום-אפריקה, והם ממתינים במקפיאים של 'דיני'ס', המסעדה הכשרה היחידה בסין. "אנחנו מצפים לבואם של אלפי יהודים", אומר הרב שמעון פרוינדליך, שליח הרבי בבירת המדינה, בייג'ין.

"נערכנו והתארגנו לכך מבעוד מועד. המסעדה תהיה פתוחה שישה ימים בשבוע סביב השעון, וגולת הכותרת – פתחנו בית-חב"ד בתוך הכפר האולימפי שהקימו הסינים פה בעיר", מוסיף מי שהוכתר באופן רשמי בתור 'הרב האולימפי' על-ידי הוועד המארגן.

בבית-חב"ד הזמני ביותר בעולם, מתקיימים שלושה מניינים ביום, מבצע תפילין, ארוחות חמות כשרות למהדרין, וכן הוא משמש, כמו שאר חבריו בכל קצוות תבל, כתובת לכל עניין יהודי. בערב תשעה באב התארח אצלם נשיא המדינה מר שמעון פרס, שהגיע אף הוא לרגל התחרות, והאזין לקריאת מגילת-איכה מפי השליח.

לאחר שחברי המשלחת מהארץ התמקמו בבניין שהוקצה להם, הגיע לשם הרב פרוינדליך, מלווה בשגריר ישראל בסין מר עמוס נידאי ויושב ראש הוועד האולימפי צבי ורשביאק. המטרה: התקנת מזוזות בפתח הבניין ובכל אחד מחדרי המשלחת. הייתה זו יוזמה של הצוות מהארץ, מספר השליח.

"אחרי האסון במינכן (בו נרצחו, לפני 26 שנים, אחד-עשר חברים במשלחת מהארץ) יש בכל פעם אבטחה כבדה והרבה חשש סביב החבר'ה מישראל. והם, מצידם, התקשרו וביקשו שאבוא לקבוע אצלם מזוזות".

וכך היה. האירוע לווה בהתעניינות רבה מצד אנשי המשלחות האחרות, המקומיים ואמצעי התקשורת הרבים מכל העולם הפזורים ברחבי הכפר. הוא דווח בהדגשה במהדורות החדשות וזכה לסיקורים נרחבים ולהרבה התרגשות. "עצם ההכרה בדת היהודית והמינוי שלי ל'רב האולימפי' היא הישג עצום במונחים של סין", מציין הרב פרוינדליך. "רשמית, קיימות פה במדינה חמש דתות, והיהדות אינה אחת מהן. כל איזכור, התייחסות או ציון של יידישקייט מהווים פריצת דרך של ממש, וקידוש ה' עצום".


מסר מהרבי

חלומו הגדול של הרב שמעון פרוינדליך, להיות שליח, נבט בלבו כשהיה בן 8. יתרה מכך: כבר אז החליט כי הוא רוצה להתחיל מאפס, להגיע למקום בו טרם דרכה רגלו של שליח או החלה עבודת הבירורים. "אין הרבה מקומות כאלה בעולם היום", הוא מציין.

איך מגיע ילד להחלטה כזו? שמעון מספר:

"גדלתי במשפחה חב"דית בלונדון. אבי איש עסקים, והיום הוא רווה ממני נחת כשחברים מהעבודה מוסרים לו ד"ש מבנו השליח בסין... כשהייתי בן 8, התלוויתי אליו כשנסע ל-770, ואף נכנסתי עמו ל'יחידות'.

"השיחה בין הרבי לאבי התנהלה ביידיש, שפה שלא הבנתי אז. השעה הייתה 2 לפנות בוקר, ה'יחידות' הלכה והתארכה, ואני התחלתי להשתעמם. הרבי נדמה היה בעיניי כמו סבא טוב, שלעתים קרובות מגיעים אליו גם נכדים קטנים. מכיוון שכך, הסקתי, חייבים להיות פה בחדר כמה משחקים...

"עזבתי את ידו של אבי, והתחלתי להסתובב. בדקתי על המדפים, הצצתי בארונות... כשעמדתי לפתוח את החלון, שמעתי את הרבי קורא לי. מיהרתי לחזור אל השולחן, ואז נתן לי הרבי דולר ושאל את אבי אם אני מדבר יידיש.

"'הוא מבין אנגלית', ענה אבא.

"הרבי פנה אליי, הצביע על הדולר ושאל: אתה יודע מה זה?

"'צדקה', עניתי.

"'ומה זה צדקה?' הוסיף הרבי להקשות.

"'CHARITY' (צ'ריטי, 'צדקה' באנגלית), עניתי בפשטות.

"הרבי שאל שוב מה זה 'צ'ריטי', שוב עניתי 'צדקה', כך שלוש פעמים. לא הבנתי מה קורה", הוא נזכר, "ציפיתי שאקבל סוכרייה על התשובה שלי... ואז, הביט הרבי אל תוך עיניי ואמר: 'יש שני סוגי צדקה, צדקה בגוף וצדקה בממון. אני רוצה שתדע שלפעמים צדקה בגוף חשובה יותר מצדקה בממון'.

"באותו רגע", מסיים הרב פרוינדליך, "ידעתי שני דברים: שאני אהיה שליח, ושאהיה ממש גרוע בגיוס תרומות... כשיצאנו מהחדר, סיפרתי על ההחלטה לאבי, והוספתי: זה התפקיד שהרבי הטיל עליי, ובעזרת ה', אני אעשה הכול כדי שהרבי יהיה גאה בי".

כעבור שנים לא-רבות, החל החלום להתגשם. כבר בתור בחור, לפני החגים, נסע שמעון לשמש בעל-תפילה ועזר לשליח בהונג-קונג, הרב מרדכי אבצן. לאחר נישואיו עם בת למשפחת ליפסקר, משליחי הרבי בדרום-אפריקה, חזרו לחמש שנים נוספות של שליחות במזרח-הרחוק. אז, אומר שמעון פרוינדליך, באותן שנים בהונג-קונג, הוא הגה את הרעיון לפתוח בית-חב"ד בבייג'ין.

"האמנתי בעתיד של אסיה בכלל, ושל סין בפרט", הוא מסביר. "הכניסה למאה ה-21, כך סברתי, תאיץ את ההתפתחות הכלל-עולמית ואת זו של סין במיוחד, בגלל הפוטנציאל הגדול וההשפעה המערבית. בניגוד לרוסיה, למשל, שם לא מתקבלים זרים בברכה, סין מקדמת את כל הבאים בשעריה בזרועות פתוחות, ואנשי עסקים מכל העולם החלו לנהור לבייגי'ן ולשאר הערים המרכזיות, ולפתוח שם סניפים. שיערתי שהמגמה הזו רק תלך ותגדל, ומן הראוי שיהיה שם גם שליח".

לפני שבע שנים, ארזו בני משפחת פרוינדליך את חפציהם פעם נוספת, ועשרה ימים לפני ראש-השנה נחתו בבירה הסינית. כך התממש החלק השני בהחלטת-השליחות של הילד בן ה-8: להתחיל מההתחלה, להפריח את השממה הרוחנית ולהאיר את הניצוץ היהודי בפעם הראשונה. הוא הגשים את החלום.


דרך הילדים

כאלף וחמש-מאות יהודים חיים בבייג'ין. רובם אנשי עסקים, והשאר סטודנטים ונציגי שגרירויות. רק בשגרירות ארה"ב בעיר, מפתיע הרב פרוינדליך, ישנן יותר מ-30 משפחות יהודיות. מדי שנה מגיעים עוד כ-4000 יהודים מכל רחבי העולם, בעיקר לצורכי עסקים. תיירים אין הרבה, בעיקר מכיוון שמדובר בעיר יקרה יחסית.

אז שליח מגיע לעיר, פורק מזוודות ו...? מהיכן מתחילים? "אחרי שהתמקמנו בדירה", מספר הרב פרוינדליך, "יצאתי לבית-הקפה המרכזי, ופשוט ישבתי שם מדי יום כמה שעות. המראה שלי, בעיקר הזקן הארוך, היווה מחזה מאוד לא-שגרתי, ואין סיכוי שיהודי היה עובר במקום ולא היה מבחין ומזהה אותי כבן עמו. רובם ניגשו אליי, שאלו לפשר מעשיי בעיר וכך יצרתי עמם קשרים. כמובן", הוא מחייך, "היו גם אלה שזיהו אותי ודווקא ברחו... את אותם שהצלחתי להשיג, מיהרתי להוסיף לרשימה".

הצעד השני היה, על-פי התאוריה מבית-מדרשו של השליח, להגיע למבוגרים דרך הילדים. הם פתוחים יותר, נותנים אמון בקלות יחסית וקל יותר להתיידד איתם. הרמב"ם אומר שאין קיום בעיר ללא חינוך לילדים, וזה היה ה'מוסד' היהודי הראשון שהוא פתח בבייג'ין: מפעל לשופרות.

"הצגנו לילדים סוגי שופרות, הדגמתי תקיעות וסיפרתי על תהליך ההכנה וכל מה שקשור בזה. בסך הכול ביקרו אצלנו 15 ילדים, וכל הורה שהגיע הוזמן מיד לסעודת ראש-השנה בביתנו". ההמשך, איך לומר, היה קצת מפתיע אם לא מאכזב: מתוך 35 אנשים שהוזמנו לחג, הגיע רק זוג אחד!

"זה היה מאוד לא-נעים. לא הבנו מה קרה ולמה", ממשיך הרב פרוינדליך ומספר. "במהלך הסעודה, לא התאפקתי וסיפרתי לאורחים, בתמיהה, שציפינו להרבה יותר, ושכולם הבטיחו שאכן יבואו. בני הזוג החליפו ביניהם מבטים נדהמים, ואז שאלו אותי: באמת? התכוונתם שכולם יגיעו?".

עד מהרה התברר, שרוב המוזמנים הכירו זה את זה, וכל אחד סיפר לשאר על ההזמנה לבית השליח. כיוון שאינם רגילים למספר כה גבוה של אורחים, היו כולם בטוחים שמדובר בהזמנה מתוך נימוס ותו לא, ונדברו ביניהם איך לא להכביד על המשפחה שזה מקרוב באה... כך, הוחלט לשלוח רק זוג אחד.

"הם פשוט לא היו רגילים לכך, לסגנון של בית-חב"ד פתוח עם סעודות-חג מרובות משתתפים", מסביר הרב. היום הוא מחייך לזכר הטעות, אבל אז, היא הותירה טעם מעט מר.

בראש-השנה, אגב, לא היה מניין לתפילה. ב'כל נדרי' כבר היו תשעה (!...) מתפללים, וב'נעילה' – עשרים ושבעה. השנה כבר השתתפו כ-350 איש בתפילת יום-הכיפורים, שנערכה באולם במלון שנשכר לצורך זה. בכל שבת 'רגילה' יושבים סביב שולחן בית-חב"ד 150-100 משתתפים, ובשבת ביום – 80.

בחג-הסוכות, גילו הפרוינדליכים שבלתי אפשרי לבנות סוכה בחצר הבניין, מאחר שהחוק לא מאפשר הקמת מבנה כלשהו בשטח ציבורי. את החג הם עשו אפוא בצפון-אפריקה, אצל הורי הרעיה. שנה אחר כך, הוא מרגיע, כבר עברו להתגורר בבית פרטי עם גינה, שם הם מקימים מדי שנה סוכה נאה ומרווחת.

הרב פרוינדליך נזכר בפרט מעניין, הקשור בתחילת פעילותם בעיר, ובעצם – עוד קודם לכן. "לפני שבאנו לבייג'ין יחד, כל המשפחה, הגעתי תחילה לבד, לבדוק ולהכיר את המקום", הוא משחזר. "מצאתי כמה יהודים, רפורמים ליברליים, שדאגו להבהיר לי באופן חד-משמעי שלא כדאי שנגיע הנה. לא היה להם רב, ובליל שישי נהגו לשכור פינה באיזה מועדון כדי להתפלל... כנראה חששו מהמהפכה היהודית שאביא לעיר, וממש התחננו שלא נפתח פה בית-חב"ד. הבטחתי להם שרק טוב ייצא מהשליחות שלנו, ושגם הם ירוויחו ממנה. הם לא האמינו, ולאחר שכבר נסעתי משם, שלחו לי אי-מייל בו ביקשו שוב שאחזור בי.

"כמובן שהגענו למרות הכול. התחלנו בהפצת המעיינות, ועל אותו מכתב הם עדיין מתנצלים עד היום...".

הכתבה במלואה מתפרסמת השבוע במגזין של 'כפר חב"ד'