"בחור, שא נא עיניך וראה"... (מסכת תענית כ,ו, ב). "מה אתה בורר" שואלת המשנה. הכיצד יווכח כי זוהי, אכן, המיועדת לו משמים? הכיצד תווכח היא כי, אומנם, הוא הינו "הבאשערטער" שלה?

הוא נדרש לשאת עיניו מעלה ואילו אליה קוראת המשנה לצאת ולראות... מבטיו המתנשאים מתוכי הבחנה של עולם שקוע וההשקף שלה החורג לו מגבהים אסטרונטים, נשגבים מידי, אלי העולם המציאותי והמעשי נפגשים בתוך מערכת נשואין שיש בה זריחה והתעלות!

הם צועדים לקראת הנשואין לוויי רגשות של כובד ראש ותשובה ומלאי מידת בטחון כי אין הם נושאים עימם את הפגמים מהעבר וכי סלוח ומחול להם, כך שהם בונים את חייהם על תשתית של רקע מטוהר, כשמכופר להם, באותו עידן של ט"ו באב שהיא עת רצון, בה חדלו מתי המדבר וכשהירח המשתקף לו במלואו, מגלם לכל כי יד החסד והחנינה מוחלת וגוברת על כל אויב ומשטין...

מהו פשר המחולות?

בראשיתם של הנשואין, הם נעוצים במחילה האלוקית (מחול) המגיעה להתגלמותה בתנועת הרקוד הפונה אחורנית מתוך רגש של יראת הרוממות (אף כלפיו) והמעוררת עימה חיבה ומאוויים להתקרבות... האהבה האלוקית מוחלת אז ואינה מבחינה בשום כתם ורבב מהעבר.

המחול הזה מוביל את הנשואין לאותה רמה של עונג אין סופי והמתבטא במעגל המחול, הנעדר תחילה וסוף והמשתקף בעטרה שהיא בחינת חופה מקיפה, הסוגרת על שניהם והמביאה את נגודיהם להרמוניה נהדרת ובכך הם זוכים להמשיך אליהם אושר מאותו מקור תענוג אלוקי, העומד למעלה ממדידה והגבלה וזוהי משמעות של מצהלות החתנים מחופתם... (זוהי הזריחה של עונג ואושר על פניו הנמשך אליו בשל כלתו מאותו מקור אין סופי שהיא קשורה בו מטבע היותה אישה.)

ההרמוניה הזו מביאה במחול אף את התמזגותן של בנות ישראל ברבדיהן השונים לשלמות שהסמל שלה היא שלום המשתקף ע"י המלך שלמה ביום חתונתו בעטרה שעטרה אותו אימו... הכיצד?

רק מי שיודע להשכין שלום בנבכי נפשו, עשוי להביא עימו שלום למערכת בכך שהוא מסוגל להתמזג במנגדיו... העולם שלה רוחני הוא ומתנשא לו מתוכי אותה אטמוספרה נשגבה של אספקלריה המאירה ואשר בשל הזריחה המסנוורת שבה, ניטלת הראיה, בדומה לאדם המתבונן באבוקה מבהיקה...

היודעת היא לצאת ולהשתחרר מתוך אותו מעגל שובה זה ולתפוס את עולמה במבט מציאותי של אספקלריא שאינה מאירה בה היא דומה לאותן קרניים השבות מן המראה והנהדפות וחוזרות אחור ומשקפות את מה שמתרחש לפני המראה?...

היודעת היא לחדור לתוך עולם מציאותי של חומר ולהניח לו להיות קרש של דחף המקפיץ ומעלה אותה בתנועה של רגשות מתעוררים שהם רוחניים ביותר, ערניים מאוד, מלאי חיים ושמחה וזאת בתוך המערכת המעשית שלה בדומה למראה??

השלום בינותם יבנה על התמזגות של האספקלריא האינה מאירה שלה שיש בה עוצמה של רגשות ושל מידת הבינה המעמיקה וחודרת לנשמת העולם שלהם, כשכח החכמה שלו מנווט מתוך תנועה מתונה של שלווה ורוגע...

ולכן הן מצהירות במעגלן בהן הן חלות בכרמים על יופי התואר שלהן... זהו נוי המשתקף במערכת מתמזגת שאין בה חריגה של אברים בולטים מדי בשל היותם צרים, ארוכים, רחבים או ארוכים מדי והן קוראות, אפוא, להרמוניה במערכת נפשן שיש בה התמזגות של רגש ושאין בו הפרזה מוגזמת ונטיה לקצוניות מסויימת וזאת בשל שליטת המוחין "שלו"... כך הוע מעניק לשלום שלהם...

ואילו יפות המראה בזריחה הזוהרת שעל פניהן, משקפות את האור הפנימי שלהן הפורץ באור הבינה של אספקלריא שאינה מאירה והוא חוזר בעוצמה ומביא בתרומתה שלה לתפיסתו העמוקה של האיש שלה ולמסוגלות שלו אף הוא כשלה, לעמוד מקרוב ולתפוס בברור ולעומק את המתחולל מאחור במשל של החזרת הקרניים מגוף המראה המשתקפות בשל מעטה הכסף הדקיק המצוי לו מאחור.

וגוף מנגד זה מתגלם ברגשות הסוערים של תפיסת העולם שלה, היות והיא חיה את עולמה, מרגישה אותו וחווה אותו יתרה עליו היות והוא אינו חש את העולם כמותה, כי תפיסתו היא שכלית בהשוות לקליטת הרגש שלה...

והיא נעשית לו עזר כנגדו...

הם משתיתים את חייהם על יופי התואר של ביתם בו מקיימים את רמ"ח המצוות מתוך שמחה של לב והמה מהווים את הכלים הנאים בסמל של אברי פנים נאים והם אוחזים באור שפורץ ועולה מתוכם בשל שס"ה מצוות הלא תעשה שהם בחינת הגידים (עורקים) המושכים לקרבם דם בסמל של חיים שוקקים ואולם שולט בהם רסן של חכמה, לבל ישחת המראה ולבל תפגע המערכת באבר חריג ובתנועה מוגזמת וקצונית ביותר של מידה ותכונה שאינה נשלטת...

היופי הזה אופייני לכנס"י ולאישה היות והן המקבלות וכדי שיתעורר החשק של ה' והוא ישתוקק להמשיך אליה את אורותיו, היא נזקקת לנוי המתבטא בכלה הנאה, הכוללת (כלה) בקרבה את מכלול התכונות, המגיעות להרמוניה נהדרת של כלה נאה וחסודה...

ולתוכי יופי זה נמשכת קרן אור אלוקית המייפה אותה עוד יותר בבחינת שושנה בין החוחים, וזאת בשל היות מעמד האישה משתפל לאותם אתרים נחיתיים שהוא אינו מגיע אליהם ועולם זה חדור ב"חוחים, ואולם כשכנס"י מזדככת בעבודת היהודי של ברור המצוות במשך ששת ימי השבוע, היא מתעלה אח"כ בעטרת נוצצת של נצוצות מבזיקים שנזדככו מעולם החומר ואז ממשיך לה ה' את הנשמה היתרה, זוהי הזריחה הנאה המוסיפה לה עוד נוי...

האורות הנשגבים האלה הנמשכים אל האישה בשל היותה נתונה במעמד של חוחים בעולם הנחות מרמתו, מקשרים אותה אליהם ובשלה נמשכת הברכה מהמקורות הנשגבים הללו, אף אם כי הוא בתור גבר ממשיכם...

ואולם, הכיצד יתנשא ויגיע אליהם, והרי הם עומדים למעלה מתחומו, ורק היא עשויה לגעת בהם, שהרי משם נמשכים לה אורות הזריחה שלה?

רק גבר המכבד את אשתו יהיה מסוגל לגוע באורות אלה בשלה ולהמשיך את ברכת ההצלחה לביתו... ולכן הן קוראות: "קחו מקחכם לשם שמים, בלבד שתעטרונו בזהובים". הזהובים האלה מכבדים ומעטרים את הנשים שביתם נבנה לשם שמים ולתפארתו של עם ישראל!

ובכל זאת הצהיר המלך שלמה: "שקר החן והבל היופי"... היופי הזה שנמשך אליה הוא בחינת הארה והוא בטל במשל של הבל ושקר מול האור בעצמותו שימשך לכנס"י אי"ה באחרית הימים...

היופי הזה שמעניק לה ה' הוא גם בחינת אמצעי בלבד המקנה לה את חינה, ובתור היותה גוף המקבל היא מעוררת אותו להיות הממשיך וכל אמצעי, הרי, נחשב שקר והבל בהתייחס למטרה...

המקח לשם שמים מתממש דווקא ע"י המכוערות שבהן... שהרי כך הן מכריזות. מדוע? אין הן מכוערות באופן המעשי של הדבר! הן דווקא העשירות שבינותיהן והמרחיבות את דעתו של האדם וגם מיוחסות הן ואשר דם "הגזע" נוזל בעורקיהן והן למודות בחינוך הילדים, ולכן יבחרו בהם אלו שדרכי החנוך נתפסות אצליהם בחשיבות רבה וביוקרה ...

והן אפילו נחשבות נאות ביותר ואולם למרות כל התכנים הללו הן נושאות עיניהן השמימה ורואות שם את מוקד חייהן וצופות בעטרה הרוחנית הנוצצת... באותו מקור עלאי שימשיך לביתם את האושר והעונג האין סופי...

והוא נושא עיניו השמימה ומייחל שיכוון בברוריו למיועדת שלו מהאלוקים...