מערכת COL
|
יום ז' אב ה׳תשס״ח
08.08.2008
דוד המלך ● זיכרון לת' דוד דוידזון ע"ה
"לא התרגלתי לכך שמקומך נפקד משולחן האבירים שלנו. אסופה מיותרת של כ-730 יום בלעדיך. שכל אחד מהם וכולם יחד כיום אתמול כי יעבור. אני מרגיש בר מזל מצד אחד על שזכיתי להכיר אותך ולשהות במחיצתך אי-אלו שנים. ומצד שני, במרחק הזמן הדוהר כיום, אני מרגיש אידיוט יותר מתמיד. "חטאתי" כלפיך בכך שלקחתי אותך כמובן מאליו. ועכשיו אני מתגעגע" ■ הרצל קוסאשוילי במילים והרהורים ליארצייט השני של חברנו היקר הת' דוד ז"ל בן הרב אברהם יהודא יבדלח"ט דוידזון, שחל בח' אב לסיפור המלא
דוד יקירי, מה שלומך בימים חמים, ארוכים וטרופים אלו של שלהי הקיץ? ויסלחו לי כל אלה שאמורים לסלוח לי, על כך שאני פונה אליך בגוף נוכח... פשוט, עוד לא התרגלתי לזה שאתה לא פה. לא התרגלתי לכך שמקומך נפקד משולחן האבירים שלנו. אסופה מיותרת של כ-730 יום בלעדיך. שכל אחד מהם וכולם יחד כיום אתמול כי יעבור.
דוד יקירי, אני מתעקש לזכור אותך בחיוך הלבבי ובנתינה האינסופית שלך. ולא כפי שראיתיך בפעם האחרונה. מאז שהלכת, פקדת את חלומותיי מספר פעמים. באחד מהם, אנחנו, חברי הכיתה לדורותיה מכונסים באולם רחב ידיים לפגישת מחזור, כשבמרכז האולם מסך ענק המקרין רגעים מעברנו הרחוק והקרוב. וכשאתה מפציע על המסך, אתה מתפרץ לפתע לאולם ודורש בתוקף להפסיק את ההקרנה הזאת, כי זה לא אתה שם בעצם. "אני בריא" אתה פוסק בתוקף! "אני לא מרשה לכם להקרין את זה...". אני מתעורר מיוזע ומהרהר בך ממושכות, אני יודע שאתה רוצה לומר לי משהו, רק לא כל כך מבין, מה...?
אני מרגיש בר מזל מצד אחד על שזכיתי להכיר אותך ולשהות במחיצתך אי-אלו שנים. ומצד שני, במרחק הזמן הדוהר כיום, אני מרגיש אידיוט יותר מתמיד. כמו כל בן אנוש, אני יודע ומבין את מה שלא השכלתי להבין אז. שהייתי צריך לייקר כל רגע איתך ולייצר בעצם ריבוי רגעים שכאלה... אני מצטער שלפעמים רצית בקרבתי ולא הייתי "פנוי" עבורך. אני מצטער שלא יזמתי יותר קירבה אליך.
"חטאתי" כלפיך בכך שלקחתי אותך כמובן מאליו. ועכשיו אני מתגעגע. אתה כל כך חסר לי בנוף חיי, כאילו נקטע ממני איבר. כן, אני יכול לראות את זה, את רגשות האשם והחרטה, גם על הפנים של החברים. אני נזכר ביארצייט הראשון שלך. וזה ממש לא נותן לי חשק להמשיך ליארצייט השני... "כולם פה דוידקה", כך קורא לך אביך שייבדל לחיים ארוכים וטובים-אמן. והלב שלנו הרגיש כמו מלפפון חמוץ בבלנדר. משקפי השמש הסתירו את מה שהן אולי לא אמורות להסתיר, את הדמעה במורד הלחיים, את הפנים הצרובות באור השמש. ובעיקר את הבושה הגדולה הזאת, על כך שנתנו לך ככה לחמוק מחיינו...
נעלמת לי מהעין בדיוק שבוע לפני שהתחתנתי. אני זוכר אותך מתקשר אליי שלושה ימים בטרם הגבהת עוף. התעניינת בנימה מבודחת ובכנות בוטה וחביבה על הנס הגדול שכרוך במציאת סירטוק למימדי גופי האדירים. אתה בטח זוכר שהתעניינתי באופציית התחבורה עבורך לחתונה. ואתה הגבת בביטול הכה אופייני לך, "אל תהפכו את העולם עבורי, אני ילד גדול", "זה בסך הכל כפר חב"ד..." אמרת כבדרך אגב, "אני כבר אסתדר". הבטחת לבוא. ואני יודע שקיימת. מספר ימים לאחר החתונה שאלתי את המשפיע שלי הרב זושא פויזנער שיחי', אתה זוכר אותו, נכון? "תגיד, למה לא הרגשתי מועקה בחסרונו בחתונה?". והוא ענה לי בפשטות כואבת: "אם הוא הבטיח לבוא, אז הוא בטח היה".
הנה תראה, יוסי היה פה אתמול, גם מודו, לייבלה ואני מתעתדים היום לפקוד את קברך יחד עם עוד קומץ מאלה שהרגשת קרוב אליהם. וגם הם בהשפלת מבט ובקול נמוך מסגירים את עובדת היותך חסר. כן, אני יודע שזה ממש לא הוגן לסכם אהבה וחיבה כל כך גדולה אליך בעשר דקות של מלל חרישי ואנחות, עם "אמן יהא שמיה רבא". וגם אני אמור איכשהו להספיק לקפל את אהבתי אליך ואת כל רגשותיי המעורבים והגעגועים בשש מאות ומשהו מילה. משימה בלתי אפשרית. אבל, זו האפשרות השפויה יותר, מאשר להתבונן במצבה המיותרת שנמצאת מעליך...
אגב, שכחו להוסיף על המצבה שלך את התואר "מלך" ליד שמך. ככה היית בשבילנו וכזה תישאר, מלך. מעולם לא דרשת יחס מועדף, חיפשת את הרגעים השפויים האלה שבשגרה. דוד, נעמת לי מאוד וכעת אני תר אחר זיכרון חי וממשי איתך. ויש לא מעט כאלה, רק שהם לא מספקים אף את חצי תאוותי.
אתה בטח מביט בנו בחיוך ויודע את אשר על ליבנו. אבן גדולה ומועקה שרובצות על חיינו בהיעדרך. לכן, אני לא חושב שאני צריך לעדכן אותך ולספר לך מה קורה פה איתנו, אתה בטח יודע שעד שלא ניפגש שוב, פה בעולם הזה, זה לא זה...
אפרופו להיפגש, תגיד, אני תמיד רציתי לשאול אותך בחלומות, אבל אני אף פעם לא מספיק. כמה קרובה היא הגאולה? האם יש לנו עוד הרבה דם לירוק בדרך? יש מצב לקפיצת הדרך כמו בסיפורי הבעש"ט? כי אנחנו מה זה חבולים, עייפים ומותשים פה, מהחללים ומהנשמות הטובות והטהורות שהגלות הקשה הזאת גובה מאיתנו בחוסר רחמים. א-ל מלא רחמים...
אוהבך,
הרצל קוסאשוילי בשם החברים.
דוד יקירי, אני מתעקש לזכור אותך בחיוך הלבבי ובנתינה האינסופית שלך. ולא כפי שראיתיך בפעם האחרונה. מאז שהלכת, פקדת את חלומותיי מספר פעמים. באחד מהם, אנחנו, חברי הכיתה לדורותיה מכונסים באולם רחב ידיים לפגישת מחזור, כשבמרכז האולם מסך ענק המקרין רגעים מעברנו הרחוק והקרוב. וכשאתה מפציע על המסך, אתה מתפרץ לפתע לאולם ודורש בתוקף להפסיק את ההקרנה הזאת, כי זה לא אתה שם בעצם. "אני בריא" אתה פוסק בתוקף! "אני לא מרשה לכם להקרין את זה...". אני מתעורר מיוזע ומהרהר בך ממושכות, אני יודע שאתה רוצה לומר לי משהו, רק לא כל כך מבין, מה...?
אני מרגיש בר מזל מצד אחד על שזכיתי להכיר אותך ולשהות במחיצתך אי-אלו שנים. ומצד שני, במרחק הזמן הדוהר כיום, אני מרגיש אידיוט יותר מתמיד. כמו כל בן אנוש, אני יודע ומבין את מה שלא השכלתי להבין אז. שהייתי צריך לייקר כל רגע איתך ולייצר בעצם ריבוי רגעים שכאלה... אני מצטער שלפעמים רצית בקרבתי ולא הייתי "פנוי" עבורך. אני מצטער שלא יזמתי יותר קירבה אליך.
"חטאתי" כלפיך בכך שלקחתי אותך כמובן מאליו. ועכשיו אני מתגעגע. אתה כל כך חסר לי בנוף חיי, כאילו נקטע ממני איבר. כן, אני יכול לראות את זה, את רגשות האשם והחרטה, גם על הפנים של החברים. אני נזכר ביארצייט הראשון שלך. וזה ממש לא נותן לי חשק להמשיך ליארצייט השני... "כולם פה דוידקה", כך קורא לך אביך שייבדל לחיים ארוכים וטובים-אמן. והלב שלנו הרגיש כמו מלפפון חמוץ בבלנדר. משקפי השמש הסתירו את מה שהן אולי לא אמורות להסתיר, את הדמעה במורד הלחיים, את הפנים הצרובות באור השמש. ובעיקר את הבושה הגדולה הזאת, על כך שנתנו לך ככה לחמוק מחיינו...
נעלמת לי מהעין בדיוק שבוע לפני שהתחתנתי. אני זוכר אותך מתקשר אליי שלושה ימים בטרם הגבהת עוף. התעניינת בנימה מבודחת ובכנות בוטה וחביבה על הנס הגדול שכרוך במציאת סירטוק למימדי גופי האדירים. אתה בטח זוכר שהתעניינתי באופציית התחבורה עבורך לחתונה. ואתה הגבת בביטול הכה אופייני לך, "אל תהפכו את העולם עבורי, אני ילד גדול", "זה בסך הכל כפר חב"ד..." אמרת כבדרך אגב, "אני כבר אסתדר". הבטחת לבוא. ואני יודע שקיימת. מספר ימים לאחר החתונה שאלתי את המשפיע שלי הרב זושא פויזנער שיחי', אתה זוכר אותו, נכון? "תגיד, למה לא הרגשתי מועקה בחסרונו בחתונה?". והוא ענה לי בפשטות כואבת: "אם הוא הבטיח לבוא, אז הוא בטח היה".
הנה תראה, יוסי היה פה אתמול, גם מודו, לייבלה ואני מתעתדים היום לפקוד את קברך יחד עם עוד קומץ מאלה שהרגשת קרוב אליהם. וגם הם בהשפלת מבט ובקול נמוך מסגירים את עובדת היותך חסר. כן, אני יודע שזה ממש לא הוגן לסכם אהבה וחיבה כל כך גדולה אליך בעשר דקות של מלל חרישי ואנחות, עם "אמן יהא שמיה רבא". וגם אני אמור איכשהו להספיק לקפל את אהבתי אליך ואת כל רגשותיי המעורבים והגעגועים בשש מאות ומשהו מילה. משימה בלתי אפשרית. אבל, זו האפשרות השפויה יותר, מאשר להתבונן במצבה המיותרת שנמצאת מעליך...
אגב, שכחו להוסיף על המצבה שלך את התואר "מלך" ליד שמך. ככה היית בשבילנו וכזה תישאר, מלך. מעולם לא דרשת יחס מועדף, חיפשת את הרגעים השפויים האלה שבשגרה. דוד, נעמת לי מאוד וכעת אני תר אחר זיכרון חי וממשי איתך. ויש לא מעט כאלה, רק שהם לא מספקים אף את חצי תאוותי.
אתה בטח מביט בנו בחיוך ויודע את אשר על ליבנו. אבן גדולה ומועקה שרובצות על חיינו בהיעדרך. לכן, אני לא חושב שאני צריך לעדכן אותך ולספר לך מה קורה פה איתנו, אתה בטח יודע שעד שלא ניפגש שוב, פה בעולם הזה, זה לא זה...
אפרופו להיפגש, תגיד, אני תמיד רציתי לשאול אותך בחלומות, אבל אני אף פעם לא מספיק. כמה קרובה היא הגאולה? האם יש לנו עוד הרבה דם לירוק בדרך? יש מצב לקפיצת הדרך כמו בסיפורי הבעש"ט? כי אנחנו מה זה חבולים, עייפים ומותשים פה, מהחללים ומהנשמות הטובות והטהורות שהגלות הקשה הזאת גובה מאיתנו בחוסר רחמים. א-ל מלא רחמים...
אוהבך,
הרצל קוסאשוילי בשם החברים.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
