רבקה ערנטרוי

הכיצד מהוות הסחה של דעת והתעלמות בין אוהבים אותות להתקשרות פנימית מאוד?
ככרובים המעורין זה בזה... (יומא נ"ד, ב,)

תחושה שהזולת מתעלמת ומסיחה את דעתה מעימנו ומתנכרת לנו, עשויה להיתפס בקרבנו בכאב עצור וביגון כאותות של חיץ ונתוק, ואולי, שמא יחס ספיציפי זה, עשוי להתפס בצידו העמוק והפנימי יותר בסמל לברית אהבה לנצח?

זוהי הסיבה שבברית בין הבתרים גילה ה' לאברהם את סוד הגולה, היות וברגעים של התעלמות אלו, שוררת בינות ה' והעם התקשרות עמוקה ואהבה לנצח. הכיצד?

יש ולמרות הקירבה הנשמתית השוררת בין שני אוהבים, כשנפשם קשורה באהבת האין סוף שלהם, ועל אף התשוקה העזה והעצומה שבינותם, הם משיבים לפתע, פניהם והופכים אותם זה מזה כדרך היריבים... מדוע?

ויש, כשדומה כי נוצר פער אדיר בינותם וכאילו אהבתם נכזבה - בכל זאת, פונים הם זה לזה בחיבה יתרה ומעורים הם בינותם כדרך אלו ההוגים זה בזה תמידות ללא הרפה ואין דעתם פנויה כלל מאהבתם לשום פרט נוסף בכל העולם הרחב הזה... הכיצד?

"אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובים מעורין זה בזה..." (יומא נ"ד, ב)

היתכן? הרי, היו הופכים פניהם זה מזה שעה שאין ישראל עושים רצונו של מקום, הכיצד, למרות זאת, היו הכרובים מעורים עתה ודבוקים זה בזה בשעה של פקדון וחורבן?

גם על כתלי ביהמ"ק חקק שלמה ופיתח פתוחים של דמויות כרובים המעורים זה בזה לאות האהבה העמוקה שרוחש העל לאלוקיו ושעה שפלש האויב להיכל, מצא פתוחים אלה של כרובים מעורים זה בזה.

"ויפתח על הלוחות יתדותיה ועל מסגרותיה כרובים.. כמער איש וליות.." (מלכים א' פרק ז' ל"ו)

השרטוטים האלו של כרובים המעורים כדרך המין האנושי בבן לויתו (כמער איש וליות) לא הסתברו כלל על דעת הערלים נטולת הרגישות והם ראו בכך אות לעובדה כי רוח זולה שמנשבת בעם ושאבדה את יוקרתו...

הם לא ירדו לעמקה של הנפש היהודית, שבטאה רחשי התקשרות כנים ועמוקים ביותר לה' בהמחישם רגש זה בדוגמה קלושה של איורים אלה והם קלפו אותם מכתלי ההיכל והפיצום בשוק ואמרו "ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים אלו? מיד הזילום" (שם)

עם רציני שברכותיו הן ממש וכן קללותיו, הכיצד נעשה ערכו זול כ"כ... תמהו הנכרים...

גם במשלו המרכזי של שלמה המלך בשיריו, הוא מדמה את אהבת העם לה' כאהבה בין איש ואשתו ואכן, כל השירים קודש הם ושיר השירים קדש קדשים הם שהרי שם, בקדש הקדשים שכנו הכרובים...

הזיקים העדינים והרגישים האלו אינם נתפסים באופנם המקודש ע"י מוחם החומרני והבהמי של העכו"ם והם קלטו אותם בצביון שהוא חיצוני מאוד, גס ונשפל ביותר.
ואולם הם לא ידעו שדוקא שעה של עונש ופקידה והקפדה אלוקית, הנתפסים בצידם החצוני והרדוד כנתוק ופרוד... היא עת של התקשרות פנימית, כנה ועמוקה מאוד, אמיתית ולנצח... הכיצד?

הסחה של דעת והתעלמות הנתפסות כהתנכרות אינן מהוות תמיד מבע ישיר להתנתקות...

אדרבא, בשל עוצם האהבה וההתדבקות. מפנה לעיתים האדם את כל הענין והקשב שלו... את הרכוז ושימת הלב שלו לאפיקים שאינם מכוונים ישירות לבן בריתו האהוב והנאמן, היות וההתבוננות שלו לעומקו של נושא מסוים, עשוי להעניק תרומה אדירה של בנין וצמיחה בעתיד לרעהו, וזאת על אף שברגעי ההווה דומה כי דעתו פנויה ממנו והיא מופנית לכוונים זרים למרבה רחשי הקנאה הפועמים במי שחש מקופח כ"כ ומופקר.

מצב כזה עשוי להתרחש בין מדיך ומושפעיו שעה שהם שרויים בעידן של התרועעות ושיח רעים ואומנם כשהוא נוטש לרגעים או לתקופה ממושכת יותר את המחנה שלו היות ורעיון הבזיק לו ואם יחדל ממנו, ישתכח ממנו ולא יוכל בשום מאמץ נלאה לשוב ולהזכר בו וזה יהיה הפסדם של חניכיו...

ככל שהזמן שהוא נוטש אותם מתארך יותר, הרי שהתפנות המדריך למשאבים שונים אלו, עוד תזכה את המודרכים בתרומה אדירה יותר...

המודעות של האחד כי ההתעלמות של האוהב היא ארעית והיא חצונית ביותר כשבפנימיותה נסתרים רחשי התקשרות ואהבת אין סוף, תגביר את צמאונו האדיר של המקבל וגעגועיו למשפיעו עוד יותר ואלו ימשיכו אליו ויגלו לו את אור האהבה החדש הספון בלב המשפיע אליו.

זהו סוד הסחת דעתו של ה' בגולה מהעם והתעלמותו ממנו, שהרי ברגעים אלו נבנית הגאולה ודוקא תנועה של התקשרות העם לאלוקיו בשעות התעלמות אלו מתוך רגשות כמיהה וערגה עמוקים יותר, יגלו לו וימשיכו אליו עתה את הרז שבאור החדש שבגאולה העתידה במהרה בימינו עכשיו.

(עפ"י המפרשים למסכת יומא נ"ד ב' ועפ"י לקוטי שחות חלק ב' פרשת דברים)