ברכה מירסקי

הצגת שאלה קשה מאוד בעלת חשיבות ראשונה במעלה. היושר היא תכונת אישיות בסיסית, ולכן אם לא מפתחים אותו האישיות כולה יכולה להתעוות והדבר ישפיע קשות על מערכות היחסים של האדם. בשאלתך לא ציינת את גילו של הבן, אך הדבר אינו משנה הרבה: הדרך לטפל בבעיה הזאת אינה שונה הרבה בין גילאים שונים מתחת גיל 10, וגם אם ביחס לילדים מבוגרים יותר היא משתנה, ההנחה היסודית שלה נשארת בעינה.

תצטרכי להסביר לילד כמה חשוב שאחרים יוכלו לתת בו אמון. גם ילדים קטנים יוכלו להבין זאת.

הסבר לוגי כמו "זה לא משתלם לשקר" או משפט כ"זה לא בסדר" לא ישפיעו עליו. אך נושא האמון, לעומת זאת, הוא נושא מובן גם לילדים קטנים. הבהירי לילד שזה או הכול או לא כלום: אם את לא יכולה לתת בו אמון בפרט אחד, הרי שלא תוכלי לתת בו אמון באף פרט.

קבעי תכנית מסודרת שתמחיש בבהירות את כל התוצאות העלולות להיגרם אם תאבדי אמון בילדך. למשל אם יש מטלות בביתך הנתפסות כחיוביות (למשל להביא את הדואר או לשאת את הארנק של אימא) אולי ייאלץ הבן שלך לאבד את הפריווילגיות אם יתברר שכבר אי אפשר לתת בו אמון. איך אימא יכולה להיות בטוחה שישמרו על הארנק שלה כמו שצריך? הכוונה אינה שתשחררי אותו מן המטלות בבית או שהמצב יפעל לטובתו. אבל עלייך להקדיש תשומת לב קפדנית למה שקורה בביתך, מעניינים פעוטים ועד הדברים הגדולים, ולתכנן מהלך שלדעתך יעשה על בנך את הרושם הרב ביותר.

הבהירי לו שתפסת אותו באמירת אי-אמת ושהוא בעצמו אחראי על אבדן האמון בו, ולכן הוא זה שחייב לעשות את הדרוש כדי לחזור ולרכוש את אמון הסובבים אותו. צריכות להיות תוצאות ברורות במקרה שהוא נתפס בדבר שקר, ולמשל, ביטול מיידי של זכויות המשחק במחשב באותו היום. אם הוא נתפס בשקר לאחותו, אפשר להטיל עליו מטלה שאחותו הייתה אמורה לבצע באותו יום. את התועלת המקסימלית מפיקים מתוצאה מיידית. שוחחי על הבעיה עם בעלך והחליטו על תכנית פעולה, ואחרי שתחליטו, התמידו בדרך ואל תיסוגו.

באופן כללי, כשילדייך מפגינים התנהגות שלילית הפחיתי את התקשורת שלך איתם.

יש עוד משהו שאני מבקשת להזכיר, והוא:

לעיתים תכופות ילדים מפיקים רווח באמצעות התנהגותם השלילית על ידי תוספת תשומת לב שהם מקבלים מהוריהם. משמעות הדבר היא שכדי להפחית את הגמול להתנהגות כזאת עלייך להפחית בתגובה את האינטראקצייה שלך עם ילדייך. כך גם במקרה הנוכחי: אם כבר הסברת לילד שלשקר הוא התנהגות בלתי ראויה, הוא אינו צריך לשמוע את זה שוב. בעניין השקרים שלו, צמצמי למינימום את כל התקשורת איתו ואת כל מה שיכול להתפרש כתשומת לב שמקדישים לעניין. במילים אחרות, עד כמה שאפשר, לא מגע, לא קשר עין ולא דיבור איתו יותר ממשפט הנחיה קצר.

לא תמיד ברור איך הדברים האלה מתחילים, אבל מה שברור הוא שכשמשהו כזה קורה ילדינו הם זקוקים לקבל הנחיה ברורה ויציבה מאיתנו, עד שהם מפתחים הרגלים ותכונות חיוביים. מאחלת לך ולמשפחתך את הטוב ביותר!

* ברכה מירסקי היא אמא לתאומים ושלישיה, אחות מוסמכת ו'דולה' לצד התמחותה לייעוץ בהורות.

בעקבות התגובות:
ברצוני להבהיר כי יש להפחית מתן תשומת-לב לילד רק בזמן התנהגות שלילית של הילד! חס ושלום שהורה יזניח את ילדו! כפי שכתבתי במאמר, ילדים מחפשים תשומת לב מהוריהם – זוהי תכונה טבעית ועל ההורה להכיר בכך. הבעיה נוצרת בדרך בה הילד מחפש את תשומת הלב.

ילד פיקח יבחין כי קל יותר להשיג את תשומת ליבנו באמצעים שליליים. אנחנו, כבני אדם, נוטים להגיב מהר יותר להתנהגות שלילית כגון צעקה או שבירת חפץ, וכשאנו עושים כך אנו גורמים לילד לחפש תשומת-לב באמצעים שליליים.

כדי לשנות את המצב, עלינו להפחית את הצלחת הילד להשיג את תשומת ליבנו באמצעים שליליים, אך בה בעת להפנות אותו לדרכים חיוביות בהם הוא יוכל לקבל תשומת לב: על תשומת הלב להגיע כשכר על התנהגות חיובית אותה אנו קובעים מראש, ולא כשכר על התנהגות שלילית לה אנו מגיבים.

מאמרי עסק בנושא ילדים המשקרים והביא את עניין תשומת הלב רק כבדרך-אגב, ולפיכך לא הרחבתי בנושא. עם זאת, הזהרתי את ההורים לבדוק האם נטיית הילד לשקר היא למעשה כלי להשגת תשומת-לב שלילית, למרות שמדברי השואלת לא ניכר כך.