חיים כהן נולד ב-11 במרץ 1911 בליבק שבגרמניה למשפחה אורתודוקסית, ששילבה חיי מצוות עם פתיחות למדע. שני סביו היו רבנים אורתודוקסיים, והוא עצמו חפץ בתחילה להמשיך במורשת הרבנות. היה פעיל בחוגי אגודת ישראל הגרמנית, שבהם רכישת השכלה ותרבות כלליים הייתה דבר מקובל ומוערך. כצעיר התנגד בלהט לציונות, שהייתה בבחינת "דחיקת הקץ". עם זאת היו במשפחתו ציונים, כגון בן דודו, עזריאל קרליבך (כמו כן היה קרובו של הרב שלמה קרליבך).משעלה לארץ בגיל 18, שלא מטעמים ציוניים (הוריו חפצו שלא ייחפז להתחתן), הגיע לישיבת מרכז הרב, שבה שהה כמעט שנתיים ושקד על התורה, ובו בזמן למד באוניברסיטה העברית. את השפעתו של הרב קוק עליו תיאר כעצומה, גם באהדתו לבניין הארץ ובעיקר באישיותו הגדולה, "בענוותנותו, במוסריותו ובאנושיותו", כפי שניסח זאת. בזכרונותיו מהישיבה הוא מספר כי החליט ללכת לתחום המשפטי בעקבות שיעורים ששמע בישיבה מהרב יעקב משה חרל"פ, במסכת בבא בתרא, שיעורים שמשכו אותו להתעניין בצדדים המשפטיים של החיים. לדבריו, משסיפר לרב קוק שבכוונתו ללמוד משפטים ולא לפנות לרבנות, הרב לא התנגד לכך כלל. אחר כך שב לגרמניה להתחתן ולהמשיך בלימודי המשפטים. מעט אחרי עליית אדולף היטלר לשלטון ב-1933 עלה לארץ לצמיתות, והועסק במשרד פרטי בירושלים לעריכת דין. אז כבר פיתח השקפה ציונית אדוקה, ולימים ראה את הציונות כתחליף המודרני ליהדות המסורתית של העבר.את נסיבות יציאתו בשאלה, מדתיות אדוקה לכפירה גמורה, הוא קישר ראשית כל להתרחשות שואת יהודי אירופה, שבה נספה אחיו, אך גם לעיונים בספרי פילוסופיה גרמניים, להתבוננות בתנ"ך, שמצא בו צדדים לא מוסריים - בפרט לא השביע את רצונו מענהו של ספר איוב לשאלת "צדיק ורע לו". גם עבודתו כפרקליט צעיר בירושלים במשרד איש אגודת ישראל, שבמהלכה נחשף לצדדים לא נעימים בחייהם הפרטיים של החרדים בעיר, תרמה לכך. אשתו מלכתחילה לא הייתה אדוקה, והיא סייעה לשינוי הכיוון בחייו. השואה היוותה את הזרז הסופי, והוא הפך לחילוני מוצהר משמת סבו הרב (שאותו העלה לארץ בטרם השואה) ב-1948. לימים סיפר כי את המחמאה הגדולה ביותר קיבל מהרב צבי יהודה קוק שכינה אותו "אלישע בן אבויה".בדצמבר 1947 מונה לעבוד כמזכיר המועצה המשפטית של המוסדות הלאומיים. בין השאר הייתה מטרתו להכין את הבסיס המשפטי למדינה המיועדת. עם הכרזת העצמאות היה לפרקליט המדינה הראשון, אף שהעדיף להמשיך ולהכין תשתית חוקית המבוססת על המשפט העברי.למרות היותו אפיקורס תרם רבות להכנסת הדין העברי לתוך החוק הישראלי, מתוך הכרה בחשיבותו התרבותית. דווקא בחוגים דתיים לא הייתה התלהבות גדולה מדבר זה, שכן אישים שונים, ביניהם בולט זרח ורהפטיג, לא ראו טעם רב בשימוש "חילוני" במשפט דתי.אחר כך כיהן כמנכ"ל משרד המשפטים, ומ-1950 היה היועץ המשפטי לממשלה. ב-25 ביוני 1952 מונה לשר המשפטים לזמן מה, מבלי לחדול מכהונתו כיועץ משפטי.החלטתו להגיש כתב אישום נגד מלכיאל גרינוולד היא שפתחה את השערוריה הגדולה סביב ישראל קסטנר ותפקודו בשואה. כהן סבר שאיש ציבור אינו יכול להמשיך בתפקידו מבלי להגיב על האשמות כמו אלו שהוטחו בידי גרינוולד.ב-19 באפריל 1960 התמנה לשופט בית המשפט העליון.כהן התגרש מאשתו הראשונה ובמהלך כהונתו חוללו סנסציה נישואיו השניים, בחתונה קונסרבטיבית בניו יורק ב-1966, למיכל זמורה (בת משה זמורה), שהייתה גרושה ולפיכך אסורה על כהן. כהן סיפר שבשיחה שהייתה לו עם הרב הראשי, הודיע לו על נכונותו לכרות לעצמו זרת כדי לפוסלו מהכהונה ולאפשר לו לשאת גרושה, אך התברר לו ש"פטנט הלכתי" זה אינו מועיל. הידיעה על שופט בית המשפט העליון שאינו יכול להינשא במדינתו עוררה תשומת לב רבה אפילו בחו"ל, שבה זכה כהן למוניטין כחבר ועדת האו"ם לזכויות האדם. כהן הגיש את התפטרותו בעקבות הנישואים, אך חבריו ביקשוהו לחזור בו וכך עשה. את ספרו "המשפט", שיצא לאור לראשונה בשנת 1991, הקדיש לה כהן במילים: "למיכל עטרת ביתי, שתורת המשפט לא תהא לה עוד כתורת הנסתר".ב-5 במרץ 1980 מונה כמשנה לנשיא בית המשפט העליון, ושבועות ספורים לאחר מכן זכה בפרס ישראל לשנת ה'תש"ם. הוא כיהן כמשנה לנשיא רק כשנה, וב-11 במרץ 1981, עם הגיעו לגיל פרישה, פרש מבית המשפט. בזקנתו היה פעיל בנושאי זכויות האדם, ובין היתר כיהן כנשיאה של האגודה לזכויות האזרח בין השנים 1982 ל- 1988. בניגוד לשופטים אחרים שפרשו ונמנעו מהבעת דעות פוליטיות, הכריז כהן בגלוי על סלידתו מהחזקת השטחים, אם כי שמר על זהירות מסוימת בביטוי השקפותיו. כן הביע אחר פרישתו התנגדות נחרצת לעונש מוות, אפילו במקרה אדולף אייכמן.כהן נפטר ב-10 באפריל 2002 והוא בן 91.