חני ליפשיץ, קטמנדו נפאל

הקול הצלול שלו כשהוא שר את הניגון, מרעיד את צמרות העצים הגבוהים ומאיר לי את הנשמה. שקט מאוד בחוץ. דרך התריסים שבחלון הדירה השכורה והזמנית מאוד שלנו, אני מבחינה בשחף בודד. אל המסע הגדול בשמי התכלת הוא יצא עם הלהקה שלו. לתוכה נולד ובה גדל.

כעת, משאיבד אותם במרחב הגדול של החיים, הוא נוסק מהורהר כלפי מעלה. טרם החליט אם מחפש הוא או בורח. רק הכנף הקטנה שלו, רועדת בלי שליטה.

"על הסלע הך הך ויצאו מיים", ממשיך הקטן שלי לשיר ואני שואפת עמוק אל קרבי ריח נקי של דשא גזום. לפני שעה הוא שב מן ה'חיידר'. סוליות נעליו הקטנות דילגו בקלילות על האספלט הסלול . מחקו באחת פסיעות לבנות של בדידות. יחד איתו, על הספסל הצהוב, יושבים עוד שלושים ילדים.

מנדנדים רגל קטנה תחת ספסל צהוב פעם נפגשת פעם נחה מעט. שלושים ילדים למדו היום ניגון חדש עם ה'מלמד'. הילד שלי בתוכם. הרגליים שלו נפגשות עם כולן שם מתחת. טפטופים אחרונים של מי-ממטרה על הירוק הזה שרוקד לי מול העיניים ולי פתאום חשוב כל-כך לדעת האם נע הילד שלי כמו כולם כששרו את השיר?! הוא חוזר כעת באוזני האחים שלו על סיפור ששמע מפי ה'מלמד' מפנה אלינו מבט שובב תוך כדי ואותי רק מעניין, האם מהסס מבטו ורועד קולו כשכולם יושבים שם בגב זקוף, שייכים ומגובשים?!

שלושים ילדים על הספסל הצהוב והילד שלי בתוכם. אני מזכירה לעצמי להתבונן מחר בבוקר במתלה התיקים שבגן. כל-כך הרבה אפשר ללמוד מהפרטים הקטנים. באיזה אופן הוא תולה את התיק, הילד שלי? בזוית אחידה עם כולם? שלושים תיקי אוכל ניפגשים יום-יום בשקע הקיר מעליהם מדבקות עם שם מגורד והנה מדבקה אחת חדשה, עם השם שלו עליה והיא לחודש אחד בלבד.


חשוב להם, לתרמילאים שהיו
אצלינו לדעת. הם רוצים לשמוע
שהבתים בקטמנדו ובפוקרה
פתוחים לרווחה גם כשאנחנו לא שם

הלבן הבוהק שלה מסנוור לי פתע את העיניים. מטשטש לי את הראיה. חוסם לי את קנה הנשימה. כל מה שאני רוצה עכשיו הוא שגם שלו תהיה מטושטשת בצדדים מקומטת בפינות. לא צריכה יותר מזה כלום. כל כך מעט ביקשתי.

על המדף שבחדר הילדים מחכים לנו שלושה דפי קשר. כאילו שנכתבו בכתב מחשב פשוט. 'ספרי כיצד ענה הילד על השאלות', אני מתבקשת בסופו של דף. הקוים הריקים שם ממתינים לתשובה אבל אצלי בראש רק קו אחד ארוך-ארוך ואין לי תשובה עכשיו. אין לי.

שבע מאות ושלושים יום חלפו מאז הפעם הקודמת בה שהינו בארץ יחד בהרכב משפחתי. שלושה ציפורי ברזל גדולים בתוך שברי ענן קטנים, בלעו אותנו אל תוכם. זרקו אותנו במכונת הזמן - אל ארץ זבת חלב ויוגורט-תות.

דלת הבית נפתחת בחריקת צירים לחברי כיתה חדשים. כאלה שאך עשרים יום קודם רחוקים היו מרחק אלפי שנות אור מאיתנו. בין הילדים שלנו לבין אותם חברים הפרידו המולת הרוכלים, צחנת השווקים, בורות גדולים וביבים קטנים. סמטאות צרות והרים גבוהים. כעת מתגלגל לו צחוק אחיד בפינות החדרים. כזה שסותם חללים וממלא משקעים.

הם לא יודעים כמה אני מתבוננת בהם כשהם פוסעים בבוקר אל בתי הספר וקייטנות הקיץ . יד נתונה בתוך יד. אצבעות קטנות שלובות זו בזו. הם כמעט תמיד יחד, הילדים שלי. ככה הם רגילים. שלושה ילדים מול כל העולם. הם מדלגים על הדרך והלב שלי יוצא אליהם. איך אני מחזירה אותם ל'שם'? איך?

אני ממשיכה לעמוד מול החלון עוד הרבה אחרי שהם נעלמים לי מהאופק. באוזניים שלי מרשרשת שקית סנדויץ' גבינה טרי שהוכנסה לילקוטים ושוקו מתקתק זורם לי בוורידים.

מאוחר יותר יוצא הגדול להתוועדות לרגל ג' תמוז עם חברים. החולצה שלו לבנה מכופתרת ובעיניים שלו אור. הילדה מציירת ציור. התלתלים החומים שלה על הדף הלבן. למרגלותיה, ערימה של ציורים שהם עבורי כספר פתוח.

ציור של ילד הוא דו-שיח עם העולם. פעם צבעוני פעם שרבוט אפור אבל תמיד עולה ממנו צעקה.

הנה משה רבינו על הדף. איש גדול עם זקן עד ברכיים עומד על חולות מדבר צהוב. העיניים שלו הם עיגולים של כחול עמוק ,הגלימה שלו היא פסים אדומים. הרגליים נטועות עמוק בקרקע אבל הידיים שלו, הידיים הגדולות שלו כשהן מונפות אל על יוצאות מהדף נוגעות בשמי התכלת.


שלושים תיקי אוכל ניפגשים
יום-יום בשקע הקיר מעליהם
מדבקות עם שם מגורד והנה
מדבקה אחת חדשה, עם השם
שלו עליה והיא לחודש אחד בלבד

ככה הוא עמד שם במדבר. ארבעים שנה של רוח קדים, אש צולבת, עפר טובעני אבל העיניים שלו, זכות וצלולות כמו מיים.

מעולם לא ביקש להיות מנהיגם של ישראל. נפשו לא ביקשה להמיר את חליל הרועים הפשוט במטה הכבד שבידו אבל כששיח קוצים בוער לך מול העיניים ואתה נותר יחף וחשוף מול שליחות של אמת , אתה נקרא אל הדגל. ככה זה.

הידיים הקדושות של משה אחזו בו במטה אחיזה בטוחה. עשוי כולו מאבן ספיר 40 סאה 240 אוקיות של זהב והספיר והזהב שבליבו הטהור חצבו יום יום שעה שעה בסלע. הוא יודע שלא תמיד ישאג הסלע וישטוף בזרם אדיר את הנחלים. אבל די לו בטפטופים של טל מרווה על פני האנשים הצמאים. הוא מקריב את חייו, מוותר על הארץ המובטחת אבל לעצמו הרי לא ביקש הוא מאום.

חמש צלצולים מחזירים אותי אל הספה החומה. "מתי אתם חוזרים הנה"? שואלת אותי סיגל כשהציפיה בקולה. סיגל היא מתנדבת ישראלית צעירה שהגיעה לקטמנדו במטרה לסייע לילדי הרחוב הרבים שיש בעיר.

היא משתייכת לאחד מארגוני הסיוע הבין-לאומים הנשלחים למדינות עולם שלישי. כשנשאלה כיצד תעביר את הערבים בשעות הפנויות שיוותרו בידה, היא סיפרה לכל מי שרק רצה לשמוע על קורסי יוגה ומחול הודי, במקום זה אנחנו יושבות ולומדות יחד. גם כן סוג של מחול. צעד קטן דריכה במקום ואז מגיע הסיבוב הגדול. "יש לי את הספרים שהשארת לי בדירה אבל לבד.. לבד זה לא אותו הדבר!", היא מסבירה לי. "אני צריכה את הרבנית שלי", היא צוחקת. גם אני. כשהקו מתנתק הסלע בלב שלי מתחיל לזוז.

יחד עם בעלי ששב הביתה נכנסים זיו, אושר, אלירן , יונית ועוד כמה חברים שאת שמם אולי שכחתי, אבל את החיוך שלהם כשהם יושבים איתנו יחד סביב לשולחן, לא.
"ממש מוזר לראות אתכם כאן", הם אומרים. "אתם שיכים כל-כך לשם".

המשפט הזה מוכר לנו. אנו שומעים אותו פעמים רבות בחודש האחרון. הוא מגיע שניות ספורות לאחר הבהרה שמתפשטת על פניהם של החברים שהיו אצלינו שם ומזהים אותנו כאן. "מה אתם עושים בארץ"? אנו נשאלים בקניון, במכולת השכונתית, בכביש ירושלים-תל-אביב ובגינה הציבורית. "מי נשאר שם עם החבר'ה"?.

חשוב להם, לתרמילאים שהיו אצלינו לדעת. הם רוצים לשמוע שהבתים בקטמנדו ובפוקרה פתוחים לרווחה גם כשאנחנו לא שם, שהטשולנט והשירים של שבת מוגשים באותה המתכונת, שיש בחור שמוסר שיעורים ועונה על כל שאלה ומשאלת לב. הבית הזה יקר לליבם ואצלי עכשיו בתוך הלב, נהר זורם.


יש לי את הספרים שהשארת לי
בדירה אבל לבד.. לבד זה לא
אותו הדבר!", היא מסבירה לי.
"אני צריכה את הרבנית שלי",
היא צוחקת

כשהילד חוזר סוף-סוף מההתוועדות, החולצה שלו כבר לא לבנה המכנסיים כבר לא ממש שחורות אבל מי בכלל רואה שחור-לבן אצל ילד שעיניו נוצצות עכשיו כמו כוכבים של זהב?! הוא מצטרף אל האורחים סביב השולחן ומספר להם סיפורים חדשים ששמע על הרבי.

"חסידים - הם כמו הילדים של הרבי", אני שומעת אותו מסביר בקולו השקט ומרגישה כמו אז לפני 14 שנה. קטנה. נבוכה ומתגעגעת. כל-כך הרבה ימים חלפו מאז אותו יום מר ונמהר. אנחנו יודעים הרי שהוא איתנו, שלא יכול להיות שעזב לנו את היד אבל לא פחות יתומים, לא פחות שבורים לא פחות מתגעגעים אליו, לאבא שלנו.

איש אלוקים, פני מלאך קדוש שעמד על חולות מדבר צהוב. הרגליים נטועות היו עמוק בקרקע אבל הידיים שלו, הידיים הגדולות שלו כשהן הונפו אל על, נגעו בשמי התכלת של כל אחד ואחת מאיתנו.

מעולם לא ביקש להיות מנהיגם של ישראל. נפשו לא ביקשה לשבת על כס הנשיאות. הידיים הקדושות שלו אחזו בו במטה אחיזה בטוחה. והספיר והזהב שבליבו הטהור חצבו עמוק בתוך הסלע.

ככה הוא עמד שם בשבילנו. ברוח קדים, מול אש צולבת, מעל עפר טובעני והעיניים שלו, מביטות בנו באהבה, זכות וצלולות כמו מיים.

רוח קלה עולה אל הקומה השישית שבחלון הדירה הזמנית מאוד שלנו, מטפסת אל חדר הילדים, לוטפת את פניהם השלוות של ילדי. קודם צאתי את החדר אני מבחינה בשלושה דפי קשר שלקחה עימה הרוח תחת המיטה. אני מרימה אותם אל השולחן והקוים הריקים שם שממתינים לתשובות, נראים לי פתאום מלאים כל-כך.

בלוגים קודמים:
● לא תגורו
● החוט המקשר
● "לצאת מן התיבה"
● כולנו ילדייך, רבנית
● לגעת בראש השרביט
● שליחה ראשונה בעולם
● הסיפור של ז'אן קלוד והנזיר הבודהיסט
● "ומלאכים יחפזו ושק של שלוחים יאחזון"
● אף-אחד לא יכול לקחת לך את החלומות!...