ארי אליסון
צילום: שלמה ניימרק

מכירים את הפתגם "לפעמים צריך לנסוע רחוק כדי למצוא את הקרוב ביותר"? יעקב נגר הוא הוכחה חיה לכך: בחור דתי, ממשפחה שומרת מצוות מאשקלון, שפגש לראשונה את חב"ד דווקא ב...ברזיל.

"הייתי חייל משוחרר, ולמרות שזה לא היה כל-כך מקובל אז, נסעתי עם חבר לטיול בדרום אמריקה", הוא מספר. "בערך שנה הסתובבנו בין מקומות, הכרנו אנשים ותרבויות, עד שהגענו בין השאר לעיר קטנה ליד ריו-דה-ז'נרו, פטרופוליס שמה. שם, בסוף העולם, חיפשנו מקום להיות בו בשבת וכך פגשנו את שליח הרבי, הרב חיים בנימיני. ואת החודש שהעברנו במחיצתו לא אשכח לעולם.

"הוא סיפר לנו על הרבי, והסביר מהי חסידות ומה פירוש 'חב"ד', מה תפקידו של שליח ומה סוד הקשר שלו למשלח. הפגישה איתו הייתה שיעור החסידות הראשון שלי", מסכם יעקב.

הוא והחבר ישבו עם הרב בנימיני, במה שנגר מכנה היום 'התוועדות פרטית'. הם שוחחו רבות, הקשו ונענו, ובשלב מסוים, בדוגריות ישראלית, שאל יעקב את השליח, "נו, עד מתי אתה מתכוון להישאר כאן?".

את התשובה הוא יודע לצטט עד היום, באותה נימה ובאותו טון בהם נאמרה לפני כשלושה עשורים. השליח הישיר אליו מבט עמוק, חודר, ואמר בפשטות: "כל עוד אני יכול להועיל פה".

"הייתי אז בן 22, אבל האמירה הזו נגעה מאוד בתוכי. הרב היה אז כבן 60, ואמר את זה בכזו אמונה והשלמה פנימית, שחדרו לי ללב. המסירות שלו השפיעה עליי עמוקות", כך אומר יעקב נגר. אז - מטייל סרוג כיפה שחיפש היכן לשבות ביום השביעי, היום – חסיד חב"ד שמתחיל כל פגישה עסקית בהנחת תפילין למשתתפי הפגישה, ומקנח אותה בווארט חסידי.

"זו השליחות שלי, לנצל את העסקים להפצת יהדות", אומר נגר, המשמש מנכ"ל חברת מח"ע (משקי חבל עזה), ובאותן פשטות והשלמה בהן נתקל לפני כ-30 שנה הוא מוסיף, "כל עוד אני יכול להועיל פה".


דרום אמריקה

חוויה מכוננת

לאורך כל חייו, מרגיש יעקב, עובר קו סמוי של 'רק הקב"ה ואני'. בכל ציון-דרך שעשה, מדי צומת מרכזי, הוא שוב ושוב נתקל בחוויה, אירוע או משהו שממחיש לו, שבסופו-של-דבר – 'אין עוד מלבדו'. "וכמה אני קטן ואפסי לעומתו, מול כל הבריאה שלו", הוא מוסיף בפשטות כובשת.

הפעם הראשונה, הוא מספר, הייתה במהלך הטיול בדרום-אמריקה. הם היו שני צעירים דתיים, שהשירות הצבאי לא חיזק אצלם את השורשים היהודיים, וזאת בלשון המעטה. "אמנם כבוגר ישיבה-תיכונית ('אור עציון') אתה מגיע עם מטען יהודי, אבל בצבא, במיוחד באותה תקופה, היה קשה להישאר כזה.

"הייתי חייל קרבי. שייטת 13, יחידה 669 וגם ביחידת חבלה. ארבע שנים במדים, בהן רכשתי הרבה ידע שסייע לי מאוחר יותר בעבודות שונות".

במהלך הטיול, קודם פגישתו עם הרב בנימיני, עבר יעקב מה שהוא מכנה היום 'חוויה מכוננת'. "היא הגיעה כנראה כהכנה מוקדמת למפגש הקרוב עם חב"ד", הוא סבור במבט לאחור.

"היינו שניים, כאמור, והתכוננו ל'טרק', מסע רציני בתוך סבך יערות, מהם היינו אמורים להגיח שוב לאחר שבוע, בצדם השני. הצטיידנו באוכל ושתייה, ויצאנו לדרך.

"בשלב מסוים התפצלנו, החבר ואני, וקבענו להיפגש מעבר למכתש. בעודי פוסע לבד, בעמק, פרצה לפתע סופה עזה. בתוך שניות, כל הטבע סביב געש ורעש, עצים התמוטטו מכל כיוון ואשדות אדירות של מים החלו להציף את המכתש ולסחוף אחריהם הכול.

"צריך להיות מאוד ממוקד במטרה, בפוקוס עצום, כדי להישאר בחיים אחרי כזה דבר", מסביר נגר. "ריכזתי את כל חושיי למען היעד: להצליח לטפס על המדרונות ולהגיע מעלה. באותם רגעים, כשעץ שנופל ממש לידך יכול היה ליפול עליך, הבליחה בי ההבנה העמוקה כמה אני קטן לעומת הטבע. 'שים לב, אתה כלום', כך אמר לי קול בתוכי. 'והטבע שסביבך, זה שיצא משליטה וסוחף עמו הכול, גם הטבע הוא רק כלי קטן, חלק מהבריאה, של הקדוש-ברוך-הוא.

"בחסדי שמים יצאתי מזה בשלום. עברתי את זה לבד, רק בורא-עולם ואנוכי. אבל ההשפעה של האירוע הזה הייתה הרבה מעבר לטראומה הרגעית של פחד מוות. זו הייתה חשיפה פנימית, הבנה שהפציעה בי".

יותר מאוחר, נפגשו הוא והחבר בשנית, וכאמור, התגלגלו לביתו של השליח. יעקב בטוח שכל מה שלמד והשיג שם, היה בזכות הבסיס, התשתית שנבנתה במהלך החוויה שעבר קודם לכן. המים האדירים, ששינו את טבעם והציפו הכול כמו על-פי הוראה ישירה מהבורא, הם שפתחו את לבו הצעיר וטבעו בו הבנות עמוקות. שם, הוא אומר, הכול התחיל.

תל אביב

בעומק 30 מטר

"שבנו ארצה היישר אל מלחמת שלום-הגליל", ממשיך יעקב נגר בסיפורו. "פלוגתי גויסה אף היא, ובמהלך ימי המילואים התיידדתי במיוחד עם הרב טוביה ליצמן מנחלת-הר-חב"ד. כבר ידעתי אז מהי חב"ד ומיהם חסידים, ובאופן טבעי חפצתי בקשר איתו. כשראה שאני מתעניין, הפנה אותי לבית-חב"ד באשקלון, עיר מגוריי. כך הכרתי את הרב מנחם ליברמן והרב אורי כהן. בעידודם, התחלתי להשתתף בשיעורי חסידות בעיר".

בינתיים, החל נגר ללמוד באוניברסיטת תל-אביב ראיית-חשבון. שם, בין התלמידים, שוב נתקל במראה המוכר: כובע וחליפה, זקן ופאות, שמאחוריהם מסתתר חב"דניק.

"עולה מרוסיה, גם כן מקריית-מלאכי, שלמד איתי בכיתה. הייתה לו פנימיות אמיתית וחזקה מאוד", הוא נזכר. "הסביבה לא השפיעה עליו, והוא לא חשש ממנה למרות מראהו יוצא הדופן. התיידדתי איתו, והוא הוסיף על הידע שלי, למדנו ביחד תניא". אותו חסיד, אגב, מתגורר כיום בבני-ברק, והשניים עודם שומרים על קשר.

במקביל ללימודיו, עסק יעקב לפרנסתו במספר תחומים. בזכות הידע שרכש בצבא, פנה להנדסה תת-ימית, שם הצטרף לצוות המתעסק בפיצוצים בעומק הים.

"כשאתה צולל בעומק של 30 מטר, ובידיך כמות חומר נפץ עצומה, אתה קרוב יותר להפך החיים מאשר לחיים עצמם", הוא מתאר. "רוב האנשים לא יודעים זאת, אולם דווקא מתחת למים, לפיצוץ יש עצמה חזקה פי כמה מאשר ביבשה, בגלל ההדף שנוצר עד למרחוק. טעות אחת, שנייה שהחמצת, יכולות לשנות הכול".

ראשית, הוא מרחיב, הם היו קודחים תעלה מתחת למים. לאחר מכן, מכניסים לתוכה את חומר-הנפץ, מחברים את המרעום ואז שוחים חזרה אל פני המים, לספינה הממתינה. הפיצוץ עצמו נעשה בהפעלה מרחוק, לאחר שהצוללים כולם עלו ולא נשקפת להם סכנה.

"כשאתה צולל שם, לבד, עם החומרים המסוכנים, זה שוב רק הקב"ה ואתה", כך יעקב. "בתוך המים העמוקים, האפסיות שלך כל-כך מוחשית, מורגשת ואמיתית. לילה אחד", הוא נזכר, "כבר עליתי אל הספינה, ואז הגיע גל גדול ששטף את הסיפון וזרק אותי בחזרה למים. ידעתי שבעוד שניות מועטות יגיע הפיצוץ, וכל מי שנמצא בתוך הים ברדיוס הקרוב, דינו נחרץ. שוב הרגשתי את זה, את הלבד שלי, הכלום שלי, ורק ה' איתי. ורק בזכותו אכן הצלחתי, בשנייה האחרונה, לטפס את הסיפון ולהינצל ממוות בטוח".

נגר מספר גם על תקופת עבודתו בשירותי הביטחון. מטעמים ברורים, הוא לא מרחיב יתר על המידה. "במסגרת העבודה היינו בלבנון-של-אחרי-המלחמה. המשימה: להגיע, נניח, לנקודת מפגש במחנה-פליטים מסוים, לקבל או למסור חומר, ולצאת משם במהירות האפשרית, ורצוי בריא ושלם. מתח עצום.

"מדובר באנשים מאומנים ומיומנים, פועלים כמעט מכנית, ממוקדי מטרה. אבל אני, שההכרה בבורא-עולם הייתה כבר חלק ממני, שוב גיליתי אותו שם איתי, כשאני לגמרי לבד, והנשק שבידי לא ממש יוכל לעזור לי, כשאני ככה, יחיד מול רבים. וכן, שוב... זה רק הקב"ה ואתה".

אשקלון

לא מוכן לוותר

במשך ארבע שנים למד יעקב באוניברסיטה, ועבד בשירותי-הביטחון במקביל. גם בחב"ד המשיך להתקדם, ובחזותו כבר ניכר עליו שהוא חסיד. "מי שלא עבר את זה לא יוכל להבין", הוא נושם עמוק. "להיכנס לחדר-ההרצאות עם זקן, לאחר שכולם הכירו אותך מגולח. אנשים שמלווים אותך כבר שנים, מהם עדיין מהשירות הצבאי, ופתאום אתה משנה צורה למולם. קשה לתאר כמה כוחות-נפש צריך בשביל זה".

באותה תקופה, הגיעה הצעה מיוחדת משירותי-הביטחון: לאחר שעמד במספר מבחנים, התקבל יעקב לקורס היוקרתי ביותר בשירות. למי שעובר אותו, מצפה עליית מדרגה רצינית מבחינת המשימות והמעמד האישי.

"אלא שהייתי אז בן 29, והקורס הנ"ל דורש התמסרות טוטאלית, שלאחריו עבודה סביב השעון, ועל ההתחזקות הרוחנית שלי אין בכלל על מה לדבר...".

ומה עשה? "מה שעושה חסיד", הוא משיב בחיוך. "הרבי חינך אותנו ליישום יום-יומי של מאמר המשנה 'עשה לך רב', אז התייעצתי עם הרב שלי, הרב ליברמן. הוא נכנס לכל הפרטים הקטנים, התעניין בכל ההשלכות-לעתיד של הקורס, ופסק לבסוף: לא, זה לא בשבילך. אתה צריך להתחתן ולהקים משפחה".

נגר לעולם לא ישכח את שיחת הטלפון ההיא, בה הודיעו לו: יום ראשון אתה עולה לירושלים, הקורס מתחיל.

מי שעמד אז בצדו השני של הקו, לעולם לא ישכח כנראה את התשובה שניתנה בתגובה, מן-הסתם פעם ראשונה ואחרונה בתולדות שירותי הביטחון הישראליים, "לא תודה, אני מוותר".

"מעבר לקו השתררה שתיקה", מתאר יעקב בחיוך. "אחריה, נשאלתי, כמעט בכעס, 'מה זאת אומרת מוותר? אתה יודע על מה אתה מוותר?'.

"עניתי: 'אני אולי לא יודע על מה אני מוותר, אבל אני יודע מה אני לא מוכן להפסיד מהעולם היהודי שלי'. ידעתי על מה אני לא מוכן לוותר".

והוא לא ויתר. מאוחר יותר, בחיפושיו אחר שידוך, הציעו לו את אמירה, בחורה דתייה מבית דתי-לאומי בסגנון 'מרכז הרב'. השניים נפגשו ואף החלו לדבר על חתונה, אלא שהזמנים היו שלהי חודש אלול, ויעקב התכונן לנסוע לחגים ל-770, כפי שעשה גם שנה קודם לכן.

כאן, נתקל בהתנגדות בלתי צפויה. הבחורה הודיעה לו כי אם ייסע, ההיכרות ביניהם תסתיים.

"אי-אפשר לבוא אליה בטענות", הוא מסביר. "עם הרקע שממנו היא באה, חסיד שקם ונוסע לחודש תשרי לארצות-הברית, ויהיה זה גם אל הרבי, אינו יכול להיות בעלה!

"אמרתי לה שאני נוסע, ולאחר שאחזור, אני מאמין, הקשר בינינו יתחזק". וכך היה. חודש וחצי לאחר ששב מארה"ב, עמדו יעקב ואמירה תחת החופה.

770, ארה"ב

כמו בסיפורים

"מיד לאחר נישואינו, עברנו להתגורר בנווה-דקלים שבגוש-קטיף", מספר נגר. "עם זאת, למרות הזמן שחלף והילדים שנולדו, לאשתי היה קשה להשתלב באורח החיים החב"די. בשלב מסויים קמתי ונסעתי לרבי, לבקש ברכה".

היה זה כשנתיים לאחר החתונה. יעקב עבר במעמד חלוקת דולרים ל'שליחות מצווה'. בעומדו לפני הרבי, פרץ בבכי. הרבי הביט בו במבט חם ואוהב, הגיש לו דולר, ואמר, "זה בשביל האישה".

הכתבה במלואה מתפרסמת השבוע במגזין של 'כפר חב"ד'