ספר חדש "רצוא ושוב" - יסודות אתיים ומיסטיים בתורת אדמו"ר הזקן, יצא לאור בימים אלו מאת לאה אורנט, ומאמר סקירה על הספר מתפרסם בעיתון 'הארץ'. 

"שום הוגה חסידי לא השכיל להעמיד הגות המיישמת שילוב זה במידה של עמקות, מקוריות ותחכום כפי שעשה זאת שניאור זלמן מלאדי", נכתב בסקירה.

"אחדים ממנהיגי החסידות מצאו לנכון לפשט את המסרים הרוחניים-דתיים שהעמידו לפני החסידים. רבי שניאור זלמן מלאדי, לעומת זאת, היה נחוש בדעתו להעמיד לאלפי החסידים שנהרו אחריו רף מאוד גבוה. את מהותה של עבודת ה' החסידית, שאותה ביקש להנחיל לחסידיו, הוא ביטא באמצעות כתביו ודרשותיו והתבלט כהוגה הדעות המעמיק והשיטתי ביותר בראשית החסידות, אם לא בתולדות החסידות בכלל".

קטעים מהסקירה:

שאלת היחס בין אתיקה למיסטיקה היא שאלה המתבקשת ביחס לכל תורה מיסטית המעוגנת בהוויה דתית. הדת מעמידה לפני מאמיניה דרישות מוסריות המתייחסות, לפחות בחלקן, למערכת היחסים שבין אדם לחברו. כלומר, האדם שאליו מתייחסת האתיקה הדתית נטוע בהקשר ארצי וחברתי, ואילו עניינה של המיסטיקה הוא בכמיהה ובחתירה של היחיד להתקשרות אינטימית עם האל - מהלך הכרוך לכאורה בהתכחשות לעולם ולמערכת הקשרים החברתית. האם המתח בין אתיקה למיסטיקה מוביל בהכרח לניגוד קוטבי ביניהן? האם תיתכן רציפות בין אתיקה למיסטיקה? האם וכיצד אפשר לשלב בין השתיים?

אם שאלות אלה ראויות להישאל ביחס לכל תורה מיסטית המעוגנת בהוויה דתית, על אחת כמה וכמה שיש טעם לעורר אותן ביחס למשנתו של רבי שניאור זלמן מלאדי. לקביעה זו שלושה טעמים: ראשית, המשקל הגדול שנודע להלכה במסורת הדתית של היהדות. מכאן נובע, שכל תורה מיסטית הצומחת בתחום היהדות חייבת להתמודד עם הממד האתי הגלום בהלכה. שנית, חידושה של החסידות ביחס לעולם החומרי. אם ספרות המוסר הקבלית דגלה במגמות של פרישות וסיגוף, באה החסידות ולימדה שאין לדחות את העולם החומרי וכי אפשר ואף ראוי לחשוף את הממד הרוחני המסתתר בו. הטעם השלישי נעוץ בייחודו של רבי שניאור זלמן כמנהיג וכהוגה דעות חסידי.

מיסטיקה אוניוורסלית

שניאור זלמן מלאדי (1747-1812) החל לפעול כמנהיג החסידים ברוסיה הלבנה בשנות ה-80 של המאה ה-18, ונחשב למייסדה של חסידות חב"ד. במשך העשורים האחרונים של המאה ה-18 התפשטה החסידות ברחבי מזרח אירופה והקיפה חוגים רחבים בקרב הציבור היהודי. אין תימה שאחדים ממנהיגי החסידות מצאו לנכון לפשט את המסרים הרוחניים-דתיים שהעמידו לפני החסידים. שניאור זלמן מלאדי, לעומת זאת, היה נחוש בדעתו להעמיד לאלפי החסידים שנהו אחריו רף מאוד גבוה. את מהותה של עבודת ה' החסידית, שאותה ביקש להנחיל לחסידיו, הוא ביטא באמצעות כתביו ודרשותיו והתבלט כהוגה הדעות המעמיק והשיטתי ביותר בראשית החסידות, אם לא בתולדות החסידות בכלל. בחיבורו הגדול "תניא", וכן בדרושים הרבים שאותם השמיע לפני קהל חסידיו, הוא עשה ניסיון חסר תקדים לצקת יסודות קבליים וחסידיים למסכת רעיונית שיטתית אחת שיש בה כדי להדריך את החסיד במכלול דרכי עבודת ה'. מסכת רעיונית זו היא העומדת במוקד הספר שלפנינו, בעוד ששאלת המפתח שהעמידה המחברת ביסוד הדיון היא, כאמור, שאלת היחס בין אתיקה למיסטיקה.

דרך לעיצוב האישיות

התמונה העולה מפרקי הספר באשר לדרכו הייחודית של רבי שניאור זלמן בשאלת היחס בין אתיקה למיסטיקה היא מאלפת. תקצר היריעה מלהביא כאן את התובנות הרבות שהמחברת מציעה אגב הבירור של דרך זו, אולם חשוב להביא קטע מתוך דבריה בפרק הסיכום של הספר:

"תורת רש"ז (ר' שניאור זלמן) על כל גווניה מדגימה את השילוב ההדוק שבין היסודות האתיים והמיסטיים. ההכנה האתית לקראת המפגש שבין האנושי והאלוהי אינה כרוכה בנסיגה מן המציאות החברתית, המוסרית וחיי המעשה, או במחיקת האישיות האנושית. עמידתו של האנושי לנוכח האלוהי היא הקובעת את אופיה של החוויה הדתית כחוויה תאיסטית, שאינה מוחקת את הפער שבין האנושי והאלוהי. חוויה זו חוזרת ומעצבת לא רק את אישיות היחיד, אלא גם את המציאות החברתית והלאומית. הזיקה החזקה שבין ההשגה והחוויה לבין המציאות האנושית-החברתית המוסרית והלאומית - משמעה התרוצצות מתמדת בין קדושה לחולין, בין שמים וארץ. נצנוץ החוויה של היחיד מביא לתוספת משאבים בעבודת האל ולהעמקת התודעה המוסרית והדתית, והעלייה ברמת העבודה מביאה לנצנוץ חוויה והשגה בדרג גבוה ומעמיק יותר וחוזר חלילה".

לסיכום, ספרה של לאה אורנט שופך אור חדש על שאלות מפתח בהגותו של רבי שניאור זלמן מלאדי. אגב כך מציעה המחברת פתרונות משכנעים לשאלות שנותרו שנויות במחלוקת בספרות המחקר שקדמה לה. הספר מומלץ בחום לכל המתעניין בתורת החסידות בפרט ובהגות של המיסטיקה היהודית בכלל.

הפרופ' עמנואל אטקס מלמד היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית