מאת ארי אליסון

"בעת היותי סטודנט, התגוררתי בירושלים כחמש שנים", מספר עמרי פרי. "יום אחד, הסתובבתי ליד שכונת מאה-שערים וחיפשתי כתובת מסויימת. בסופו-של-דבר, פניתי אל אחד העוברים ושבים, צעיר חרדי, ושאלתי אם הוא יודע היכן המקום. ההוא, בתגובה, הביט בי בשאט נפש, התיז מפיו מספר מלים ומיהר להסתלק.

"עמדתי המום לגמרי, נדהם ונבוך", הוא נזכר. "הבטתי סביבי, ואז הבחנתי בחרדי נוסף, שעמד בצד וראה את כל המתרחש. הוא הביט בי במבט מתנצל, כאילו מצטער על התקרית הזו. זה גרם לי להבין שלא כולם כאלה, והתנחמתי קצת"...

כך הצטייר העולם החרדי בעיניו של פרי באותם ימים. סגור, מוזר, אפילו מעצבן. "כן, אפשר להגיד שממש כעסתי עליהם", הוא מודה. "לגמרי לא הבנתי אותם. לא את ההתנגדות לשירות הצבאי, לא את הלבוש המסורתי גם בשיא הקיץ, לא את העובדה שרובם לא עובדים, כך לפחות חשבתי אז, ולא את ההפגנות והאבנים... בקיצור, ניזונתי מהתדמית השלילית בתקשורת, ולא ראיתי שום דבר משותף בין עולמי ועולמם. כל זה היה כל-כך רחוק ממני".

כיום, כעשור לאחר אותה התרחשות, אם ייסב עמרי ברחובות עיר הקודש, איש לא יזכה אותו במבט מיוחד. לא ב'זכרון-משה' הוותיק שבשכונת גאולה, ולא בסמטאותיה הצרות ביותר של מאה-שערים. כיפה לראשו, ציציות משתלשלות משני צידיו וחזות של חרדי לכל דבר.

הוא מתגורר עם משפחתו באמירים שבגליל, יישוב שרובו לא-דתי, המפורסם בזכות העובדה שתושביו צמחוניים-טבעוניים. יש להם שלושה ילדים: לי-ים בן חמש וחצי, ניתאי-צור בן שנתיים וחצי וינון-אביב בן כמעט שנה. לפרנסתו הוא מפיק, מביים ומצלם סרטי תדמית, תעודה ועלילה, ורעייתו גלית-רחל היא כתבת בעיתון מקומי.
אה, והם חב"דניקים.

תלוי בלי תשובות

"מאז ומתמיד חיפשתי את עצמי והיו לי המון שאלות", מספר עמרי. "כנראה נולדתי עם נטייה פלספנית... הרגשתי שאין די חיפוש אחר המשמעות בחיים, הדברים לא-ברורים אבל כולם ממשיכים ככה.

"היו לי הרבה שיחות עם ההורים, והשאלות שלי נותרו תלויות באוויר, בלי תשובות. הבנתי שהם לא שותפים לחקירות שלי, שלא אמצא אצלם מענה, והשארתי את זה ככה. המשכתי במסע שלי עם עצמי".

לדבריו, מבחינה גשמית לא הייתה לו שום סיבה לחוש חסר כלשהו. פרי גדל בבית רגיל, חם ואוהב, בחיפה. "משפחה נחמדה, הורים תומכים, שני אחים. בית טוב", הוא מסכם.

אמו, שהגיעה מבית דתי, הדליקה נרות-שבת. מלבד זאת, לא היה שום סממן לתורה ומצוות. אם כבר, הוא גדל בידיעה שדרך המסורת אינה תקפה עוד ואיננה קשורה אליהם. האווירה בבית הייתה "ישראלית ציונית", עם אבא קבלן ואימא מורה. אחיו הלכו ללמוד, האחד משפטים והשני הפקות. עמרי נרשם לבית ספר ויצו לאמנות, וסובב הרבה בכפר האמנים עין-הוד. את שירותו הצבאי העביר כצלם בחיל-הים.

"אחרי שהשתחררתי, יצאתי לטיול בדרום-אמריקה", הוא ממשיך בסיפורו. "שם, היה לי הרבה זמן להתבונן בפנימיות שלי, במקביל לחקר תרבויות ותפיסת עולם. מין מסע כזה שכלל המון חוויות. לפחות חצי מהזמן טיילתי לבדי, יצרתי קשרים עם אנשים שונים ולעתים משונים, וחיפשתי להכיר את עצמי. רציתי תשובות".

שנה וחצי נמשך הטיול. הוא מספר שעשה הרבה מדיטציות, והרגיש התקדמות גדולה בכל הקשור אליו עצמו. הוא הבין שהיה חי בבועה סגורה יחסית, הוא מסביר, כאילו לא סיפרו לו די. עד שיצא מהארץ, לא נחשף כך לעולם הגדול, למגוון של האנושות. "הפכתי למין 'ריינבו', כך קראו לזה אז, אנשים שלא מגדירים את עצמם, לא משתייכים לשום קבוצה, עם או ארגון. חיים בטבע, ומאמינים שאין גבולות, אין דרכון, כולנו שווים, הרמוניה כלל עולמית".

לתפיסתו החדשה לא היה שום קשר ליהדות, להפך. "זו תחושת חופש מוחלטת, חופש גשמי ורוחני, נטול כל מחויבות. יציאה לגמרי מכל המסגרות, כאילו השלתי מעליי את כל הלבושים החיצוניים שלי".

כך, עד ש"זה נגמר", הוא מחייך. "היום אני יודע, שכל דבר שהוא לא אמת מוחלטת, איננו ניצחי. כך גם תחושת השחרור המדומה הזאת פגה לבסוף, והרגשתי שהטיול הסתיים מבחינתי. חזרתי הביתה, לארץ, שלם יותר עם עצמי, רגוע, מוכן להמשיך את החיים".

השלב הבא בחייו של עמרי היה ההחלטה על הכיוון המקצועי. הוא התלבט בין שניים, אדריכלות וקולנוע, ולבסוף בחר בקולנוע. לאחר בדיקה, הלך ללמוד את המקצוע בבית-ספר ירושלמי שבו הלימודים אמנם תובעניים ביותר, אך הרמה והמקצועיות בהתאם. במהלך לימודיו, הוצע לו לשחק במספר סרטים של בית-הספר המקביל, 'מעלה'. אז נפגש מקרוב, לראשונה בחייו, בצעירים שומרי תורה ומצוות.


תפילה בכותל

"הם צילמו סרטים וחיפשו שחקנים, בין השאר, גם בבית-הספר שבו למדתי", הוא מסביר. "השתתפתי בשלוש הפקות, וכך התחככתי עם החבר'ה של 'מעלה', כולם חובשי כיפה. ציבור שכלל לא הכרתי קודם לכן, והייתה לי דעה מאוד מגובשת, שלילית, עליו".

פתאום הוא החל להביט על הדברים ממקום אחר. "לא יכולתי שלא לחוש בערך המוסף שלהם, באיכות הזו, שלי אין. גיליתי שיש בינינו נקודות משותפות ולמדתי להכיר אותם יותר. זו הייתה תגלית בעבורי. לימים, אולי צעד. ראשוני בהחלט, אבל צעד...".

גם בצבא, בטירונות, הוא נזכר, שירתו עמו בחורים שומרי מצוות. הוא נזכר איך הם היו קמים, לאחר לילה כמעט ללא שינה, חצי שעה לפני כולם, כדי להתפלל. "הערכתי את זה מאוד, את מסירות הנפש שלהם", הוא מוסיף. "ראיתי את זה כסוג של מדיטציית-בוקר, חצי שעה של להיות עם עצמם לפני עוד יום עמוס, ובעיניי זה היה מדהים".

במהלך הלימודים, מתבקשים התלמידים לעבודה עצמית רצינית. חיטוט עמוק בנבכי הנפש, למצוא בפנים את התסכול, הקונפליקט או מה-שזה-לא-יהיה, בשביל לכתוב את התסריט הטוב ביותר. עבור עמרי, הייתה זו תקופה לא-קלה מבחינה רגשית. יום אחד קשה במיוחד, הוא מספר, מצא את עצמו נוסע לעבר הכותל המערבי.

עמרי קולט את מבטי התמיהה שאנו תולים בו. "כן, גם אני מאוד התפלאתי על עצמי... ובכל זאת, ביקרתי שם מספר פעמים בעבר, ומעולם לא נשארתי אדיש. הביקור תמיד חולל בי משהו, ברמה מאוד לא-מוגדרת. זו כנראה הסיבה שקמתי ונסעתי לשם כשחשתי כה נסער בתוכי. הגעתי עד לכותל עצמו, התרפקתי על האבנים, והתפללתי.

"על מה? ביקשתי מאלוקים, שיכוון את העשייה הקולנועית שלי לטובה. שאדע לנצל את הכישרון שלי ואת העוצמה הטמונה בוויזואליות, למטרות חיוביות ומועילות. תמיד ידעתי כמה כוח יש לתמונה, אבל הלימודים חידדו את זה עוד יותר, והטילו עלינו, היוצרים, אחריות רבה יותר. אחריות שבה התפללתי לעמוד בכבוד...".

הוא שב לדירתו, בית פרטי יפהפה בדרך חברון ("היה לי מזל איתו. בעל הבית כנראה אהב אותי מהרגע הראשון והסכים להשכיר לי במחיר נוח"), עדיין מבולבל מהצעד שעשה. היה זה, הוא מנסה להגדיר, מין פרץ של חיפוש תשובה מידית למועקה שתקפה אותו.

בתום לימודי המקצוע, עבר פרי להתגורר בתל-אביב. כבר בשנתו השנייה בבית-הספר קיבל עבודה כעוזר-צלם, ומשסיים, השתלב בתעשייה כצלם בתכניות והפקות שונות. באותה תקופה, הכיר את מי שתהיה אשתו בעתיד, גלית-רחל, שעבדה ככתבת בעיתון הגדול במדינה. הוא אף התיידד במיוחד עם גילי שוּשן, שחקן, שהיה אז בתחילתו של תהליך התקרבות ליהדות. שושן שוחח עם עמרי על יהדות, לימד אותו להניח תפילין, והוא אף היה זה שהזמין אותו להשתתף בסעודת-שבת באמצע תל אביב, בביתו של השליח הרב יוסף-שמואל גרליצקי.

הכתבה במלואה מופיעה השבוע במגזין של 'כפר חב"ד'