14 שנים חלפו מיום ג' בתמוז תשנ"ד (1994) בו הלך לעולמו הרבי מליובאוויטש - רבי מנחם מנדל שניאורסון. רבים הספידו את תנועת חב"ד וטענו שהאדמו"ר המהווה מוקד מרכזי בתנועה יחסר והתנועה הפעלתנית תפסיק את פעילותה. אולם בשטח לא זהו המצב. תנועת חב"ד חיה ופועלת, אף ללא המנהיג, ועל פי שני קריטריונים אובייקטיביים התנועה אף מתעצמת. האחד - מספר שליחי חב"ד: בשנת 1994 היו כ-600-700 שליחים, ובכנס השליחים האחרון שנערך בניו יורק בשנת 2007 היו 3,500 שליחים הפרוסים על פני הגלובוס. השני – מספר הספרים היוצאים בתנועת חב"ד שעלה במאות אחוזים בארבע עשרה השנים האחרונות. והשאלה מה מקור כוחה של תנועה זו, גם בעת שמנהיגה הצנטרליסטי לא מנהיג אותה? ומדוע לא ממנים מנהיג אחר?  

כדי לענות על שאלות אלו יש לתאר מאורע מכונן בחסידות חב"ד. בשיחתו של הרבי ביום כ"ז בניסן תשנ"א (1991) הוא הציג שתי תמיהות:

על פי האמור לעיל על דבר הדגשת ענין הגאולה (במיוחד) בזמן זה – מתעוררת תמיהה הכי גדולה: הייתכן שמבלי הבט על כל הענינים – עדיין לא פעלו לביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!… דבר שאינו מובן כלל וכלל! ותמיהה נוספת – שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי להגאולה, ואף על פי כן אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומייד, ולא מופרך אצלם, רחמנא ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא ליצלן!!

שתי התמיהות שהן אחת, מהוות ביקורת של הרבי על חסידיו והן מכוונות לשני תחומים: האחד – חוסר תודעה משיחית אקטואלית אצל חסידיו; והשני – הנובע מהגורם הראשון, אי עשיית פעולות פומביות להחדרת התודעה המשיחית בקרב הציבור הרחב.

נקודת השיא בשיחתו היתה בקריאה שיש בה פן אישי: 

"מה עוד יכולנו לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל, והראי'(ה) שנמצאים עדין בגלות, ועוד עיקר בגלות פנימי בעניני עבודת השם.

בנוסף, בדבריו נשמעה נימה של ייאוש, המהווה חריג מתפיסת עולמו האופטימית, ולכן הוא הציע אלטרנטיבה שחסידיו התקשו לעכלה:

הדבר היחידי שיכולנו לעשות – למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם ... להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש! … ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם ככל אשר ביכלתכם. ויהי רצון שימצא אחד מכם, שניים, שלושה שיטכסו עצה מה לעשות וכיצד לעשות, ועוד והוא העיקר – שיפעלו שתהי'(ה) הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, תיכף ומייד ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב". 

עפ"י המתואר בכרוניקה החב"דית, שיחה זו גרמה לתנופה רבה בעיסוק הפומבי בנושא המשיחי. עדות לכך מצויה בביטאון החב"די הרשמי של כפר חב"ד, בגיליון שיצא לאור מיד אחר השיחה הנ"ל: 

מאז שיחתו המיוחדת של כ"ק אדמו"ר שליט"א ביום חמישי האחרון, נתונים המוני חסידים בהתעוררות גדולה שספק אם זכורה כמותה. הכינוסים הרבים לגווניהם וההחלטות המעשיות שכל אחד קיבל על עצמו הם הרבה מעבר לדבר שבשיגרה; יש כאן ביטוי לסערת נפש גדולה ולנכונות מוחלטת – המקיפה את הכל: אנשים נשים וטף – להתמסרות, לעשייה ולפעילות נמרצת בכל הדברים המוטלים עלינו כדי לעשות כל התלוי בנו לזירוז הגאולה האמיתית בביאת משיח צדקנו. 

שיחה זו עוררה סערה בקרב חסידי חב"ד בעולם כולו, וביטוי מעשי לדבריו של הרבי ניתן מיד ע"י מנהיגי חב"ד בארץ ישראל ובתפוצות. בכל ריכוזי חב"ד בעולם נערכו אסיפות בהן הוחלט על קווי פעולה להגברת הפעילות החב"דית, ובעיקר להחדרת נושא הגאולה לתודעה הציבורית. הרבי לא הפסיק את פעילותו, אדרבה - המוטיב המרכזי בשיחותיו של הרבי בשנים תשנ"א-תשנ"ב נסב סביב נקודה זו שהמשימה היחידה היא קבלת פני המשיח.

הרבי שהיה המנהיג השביעי של תנועת חב"ד, שעל פי המסורת הוא המנהיג האחרון, וכמנהיג של "הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה", כפי שהוא תאר את דורו – אין לו תחליף. מבחינת חסידי חב"ד בני הדור השביעי , כלומר שחיו בתקופת המנהיג השביעי הם אלו שיובילו לקראת הגאולה וביאת המשיח. לכן הם ממשיכים בדרכם ללא לאות, ויום ג' בתמוז מהווה מבחינתם יום של חשבון נפש - מה עוד לא עשינו כדי לקיים את המשימה אותה הציב הרבי – להביא את המשיח.

חוקר החסידות הרב ד"ר יצחק קראוס הוא ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן ומחבר הספר - "השביעי"