נחמיה קפלון

הנסיעה לרבי הייתה תמיד מיסודות החסידות וההתקשרות. חסידים דרשו את מאמר הגמרא, "רבי לא שנה, רבי חייא מנא ליה" – שאם לא היינו שנה אצל הרבי, מניין ניקח חיות לעבודת ה'.

אי-אפשר לחסיד או ללימוד החסידות בלי רבי, כי הרבי הוא מקור החסידות. מאז ומתמיד היו חסידים נוסעים כדי לראות וליראות, לשמוע חסידות ולקבל הוראות פרטיות, ומזה היו שואבים חיות לכל הזמן שלאחר מכן, עד לפעם הבאה.

הנסיעה עצמה הייתה מלווה בהתרגשות ובגעגועים של הנוסע והנפרדים ממנו, על גודל הזכות שנפלה בחלקו לנסוע אל הרבי, ועל האושר המצפה לו, כאשר בעוד זמן מה, ייפגש פנים אל פנים עם פני הקודש. בריקוד פרידה שרו את ה'טייערע ברידער'' הידוע, וכאשר היה החסיד חוזר מחצרות הקודש, היה מקובל לומר שזכות היא להסתכל על עיניים שראו עיניים שרואות אלוקות.

כל זה היה מובן בשעה שעל-ידי הנסיעה החסיד היה זוכה לראות את הרבי, לשמוע את מאמרי החסידות ושיחות הקודש, להיכנס ל'יחידות' וכו'. אבל כיום, כשאיננו רואים?

ראשית, ידענו תמיד שחסידים נסעו לא בשביל 'גילויים'. כשם שמצוות תפילין או שבת לא מותנית במידת הרגשתו של האדם, אלא העיקר הוא שזה ציווי אלוקי ודבר נעלה, ולכן עלינו לעשותו – כך גם בהתקשרות לרבי, אין הדבר תלוי רק בהרגשה, אלא העיקר הוא העשייה בפועל. עצם הנסיעה גורמת לחיזוק ההתקשרות לרבי.

בתורה נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". כאשר מתקשרים למשה, מתחזק הקשר אל הקב"ה, והדבר אינו תלוי רק במידה שבה מרגישים זאת.

כדי להסביר זאת גם לנפש הבהמית, יש לזכור שגם התועלת מכך אינה תלויה בתפיסתנו ובהבנתנו. דוגמה לכך: כאשר הכניסו השלוחים דו"ח באחד מכינוסי-השלוחים, החזיר להם הרבי תכף את מענה קודשו ובו הבהיר, כי למרות שהדו"ח יימסר על ה'ציון' אף בלא לקוראו כלל, הרי הנתינה על הציון היא "בשלימותה ובכל הפרטים". הנה נוסח המענה (נדפס בליקוטי-שיחות, כרך כה, עמ' 502):

"נתקבל ותשואות-חן ואזכיר על-הציון. ואין הזמן גרמא לקרות אפילו – אבל הנתינה כבר בשלימותה ובכל הפרטים כפסק דין תורת אמת.

להקל ההבנה גם לאלו וכו' הראו דווקא בזמננו דוגמה בולטת ושעל-פיה עושים בפועל ואפילו בעניינים הכי עיקריים והכי גדולים, שאפילו בדומם – ביכולת בני-אדם לפעול כהנזכר לעיל: תיכף שמכניסים לקאמפיוטר מספר פרטים עיקריים – ברגע כמימרא יודעים כל המסקנות ופסק-דין לפועל ממש.

וכשמוסרים-מזכירים כל הנ"ל על הציון (דכ"ק מו"ח אדמו"ר) הרי זה כפשוט ביתר שאת ועד לאין-ערוך – ממסירה לדומם הנ"ל, להבדיל באין-ערוך".

מובן מזה עד כמה הקשר אינו נמדד על-פי מידת תפיסתנו, אלא הוא נעשה על-ידי עצם הפעולה של ההתקשרות.

בחינוך שקיבלנו ידענו שקישור יהודי לרבי הוא דבר נעלה ביותר, ואחד הדברים החשובים ביותר בהתקשרות אל הרבי הוא עצם הביאה אל הרבי, דהיינו, להביא את הגשמיות שלו לגשמיות של הרבי, היכן שגופו הקדוש נמצא. כידוע הפתגם על המשנה "בשלושה דברים האשה נקנית": בכסף – לתת 'דמי מעמד' לרבי וכו', בשטר – לכתוב לרבי וללמוד את תורתו, ובביאה – לבוא אל הרבי. במיוחד כאשר מדובר על הפצת המעיינות חוצה וקירוב יהודים, המטרה היא לקשר יהודים אל ה'מקור' – ה'מעיין', הלוא הם רבותינו נשיאינו עצמם.

העובדה שלא מרגישים ולא רואים אינה יכולה לגרום אכזבה?

יהודים שבאים לכותל, האם זה רק משום שהם מרגישים? די להם בידיעה שזה שריד בית-מקדשנו כדי להגיע למקום ולהתרפק על הכותל בתפילות. גם כאן, עצם הידיעה שנמצאים במקום קדוש, אשר 'ממנו יוצאת אורה וקדושה לכל העולם', ואין זה רק שבעבר היה כך, אלא גם ברגע זה הרבי נשיא הדור נמצא כאן – פועלת על כל אחד ואחד התעוררות ורגש גלוי של התקשרות.

זאת מלבד השפעה פנימית נסתרת שאיננו רואים, שבוודאי קיימת אצל כל יהודי המגיע לרבי. כפי שסיפר המשפיע שלי, הרה"ח ר' יצחק-מאיר גוראריה שיחי', שאברך כתב לרבי שיש עניינים קשים בחסידות שלא נקלטים אצלו, וענה לו הרבי, שיחשוב עניינים אלו במקום שיש לפחות אדם אחד המבין זאת... הכוונה הייתה בפשטות, להימצא במקום שהרבי נמצא בו.

ניתן לחלק זאת כך: ראשית, יש כאן פעולה עצמית של 'עצם בעצם', של החסיד המגיע לרבי, וממילא הדבר פועל בו גם כאשר הוא אינו מרגיש זאת כלל. נוסף על כך, כאשר הוא מתבונן היכן ולפני מי הוא נמצא, הרי הידיעה עצמה, שהוא נמצא במקום קדוש, ליד הרבי, מעוררת בו רגש של התקשרות והתעוררות וכו'. וזאת, גם אצל מי שזו לו הפעם הראשונה להגיע לרבי.

פעולת הנסיעה על החסיד

רואים זאת בפועל אצל מי שנוסעים לרבי?

אכן, כל מי שהיה שם הרגיש שהרבי פונה אליו חזרה. רואים ניסים ונפלאות שיהודים נושעו בבני, חיי ומזוני. בקבוצות שזכיתי להביא עמי לרבי היו סיפורים מפליאים, על דברים חשובים בחייהם שהסתדרו באחת, וכל זאת, למרות שלא רואים תמיד את הקשר.

בהקשר זה כדאי להזכיר מה שאמר פעם הרבי, על מה שאומרים בפתיחת הארון בחגים: "ונזכה לחיים טובים... וכו'", שכאשר לאחר מכן האדם רואה בחייו כל מיני הצלחות וברכות, אינו חושב כלל לקשר זאת לעובדה שביקש את כל הבקשות בעת פתיחת הארון ביום-טוב!...

סיפור בסגנון כזה קרה לי. נסעתי פעם אחת לצורך גיוס כספים למוסד, וביקשתי לפני כן במכתב לרבי והתבטאתי "שיהיה הצלחה למעלה מן המשוער". אחר-כך שכחתי מזה ושקעתי בעבודתי. לאחר מכן, כשחזרתי מהנסיעה, אמרתי למישהו שהפעם היה "למעלה מן המשוער", ואז נזכרתי לפתע שבדיוק בלשון הזה ביקשתי מהרבי...

ייתכן שלא תמיד נזכור את הקשר בין ההצלחות בחיינו לברכות שזכינו להן אצל הרבי, ולהתקשרות שלנו עם הרבי, אך אין זה משנה את המציאות, כי ההתקשרות והנסיעה לרבי הן עניין נצחי, שמשפיע בגשמיות ורוחניות לנצח נצחים. וזאת, משום שמדובר בראש בני ישראל וב'ממוצע המחבר' אותנו עם הקב"ה, וקדושה לא זזה ממקומה.

דוגמה נוספת ומיוחדת במינה לעניין ההתקשרות ניתנה פעם על ידי הרבי באחת משיחותיו ('התוועדויות' תשמ"ז, עמ' 738 ואילך). השיחה אף הוגהה על ידי הרבי (ומופיעה בליקוטי-שיחות, כרך לב, עמ' 20), אך במקור הייתה שם אריכות נוספת בהפלגת מעלת ההתקשרות, וזה תוכנה:

בחודש ניסן אומרים את פרשת הנשיאים ולאחר מכן אומרים את ה'יהי רצון', ומבקשים – "שעל ידי אמירת פרשה של הנשיא היום, אזי יאירו... לי ולזרעי וכו' עד עולם".
מדובר כאן בברכה בלתי רגילה, וכל זאת בזכות מה? בזכות ההתקשרות לנשיא שבט של אותו יום (מבין כל הנשיאים). לכאורה מה עשית? – בסך הכול אמרת את הפרשה שלו, ובמשך זמן קצר ביותר, ובזה התקשרת לנשיא של שבט אחד, שחי לפני 3300 שנה... ועל-ידי כך זכית – ש"יאירו עלי כל ניצוצין קדישין וכו'".

שמא תאמר שאין ההשפעה ב'פנימיות' כי אם רק ב'מקיף'?  ממשיכים ואומרים: "להבין ולהשכיל", ולא רק במוח, אלא גם בלב – "וביראתך", ועד ל"כל ימי חיי", דהיינו, מה שעוד חמישים שנה תבין ותרגיש יותר את הקב"ה הרי זה בזכות קריאה זו של פרשת הנשיא היום! ועד שגם "זרעי וזרע זרעי" – שהעובדה שהנין יוכל ללמוד יותר וכו' זה בגלל שהסבא של הסבא שלו אמר פרשה זו...!

על-אחת-כמה-וכמה ההתקשרות לנשיא של כלל ישראל, ולא בדור שלפני אלפי שנים, אלא נשיא של דור זה, ולא רק קריאת פרשה אחת, אלא שלומדים את תורתו בקביעות ומקיימים את הוראותיו – הרי ניתן לשער את גודל הזכות והשפע הנמשך לאדם על-ידי כך.

אם כן, כאשר אדם יוצא ומטלטל את עצמו בדרך, עם כל הטרחות הכרוכות בכך, בגוף ובממון, ונוסע אל הרבי, והכול כדי להיות בד' אמותיו של נשיא הדור – הרי זה הביטוי הגלוי ביותר להתקשרותו אל הרבי.

אך מדוע דווקא בנסיעה אל הרבי, לכאורה אפשר להתקשר גם על-ידי תורתו והכתיבה אליו?

כדי שחסיד יהיה קשור אל הרבי מוכרח שיהיה לו קשר גשמי. כשם שכל כוונת הבריאה היא כדי שתהיה לקב"ה 'דירה בתחתונים', היינו, שכל העניינים הרוחניים יהיה להם ביטוי בגשמיות, שלכן מקיימים את מצוות תפילין בגשמיות, ודווקא אז נעשית הפעולה הרוחנית של שיעבוד המוח והלב וכו' – כך גם בעניין זה, עליו לבטא את הקשר בגשמיות, על-ידי שהגשמיות שלו תבוא ותהיה ליד הגשמיות של הרבי. בנסיעה לרבי, אדם מעתיק את עצמו וגופו ממקומו ובא למקום שבו הרבי נמצא בגשמיות. כך היה גם בעבר, ובעניין זה אין שום שינוי. באיזו מידה ירגיש זאת? השאלה הזאת אינה משנה את המציאות. זו הדרך וזה הצינור שדרכם נמשכות כל ההשפעות.

ברור שהרבי משפיע לכל אחד ואחת את כל הברכות וההצלחות, ובמיוחד למי שטלטל את עצמו 'טלטולי גברא' ו'טלטולי חפצא' כדי להיות אצל הרבי. לא חסרים סיפורים על ישועות והצלחות שנפעלו על-ידי התפילה ליד הרבי ב'ציון'. ובכל אופן, הדבר העיקרי הוא, במה שפועלת הנסיעה על החסיד עצמו.

יש המלצות כלליות למידת התכיפות של הנסיעה?

כידוע, ה'משפיע' הרה"ח ר' מענדל פוטרפס היה מעודד לנסוע לרבי מתי שהדבר מתאפשר, והיו שהשיגו עליו והתנו את הנסיעה לרבי בהכנות מקדימות. אך ברור לכול כי גם כיום צריך כל חסיד לנסוע מפעם לפעם כדי לרענן את מצבו הרוחני באופן כללי ופרטי. לשלוחים הייתה הוראה לא לבוא אלא אחת לשנתיים. על-כל-פנים, כל אחד ואחד צריך להתאמץ לפי יכולתו.

מאיר בכל התוקף

האם נכון להתאמץ במיוחד לנסוע לרבי ליום ההילולא, אפילו לעומת שאר המועדים המיוחדים בשנה?

בכלל, כל פעם שחסיד נוסע לרבי, זה הזמן הנעלה ביותר, ולכל זמן הייחודיות שלו, אבל מכיוון שאנו עומדים עכשיו לקראת יום ההילולא ג' בתמוז, הרי עכשיו הזמן להדגיש את המעלה המיוחדת של הנסיעה למועד זה.

אצל חסידים הראשונים היו שנקראו 'חסידים של ראש-השנה', 'חסידים של י"ט כסלו' וכדומה, מכיוון שאלה היו הזמנים הקבועים שבהם היו מגיעים לרבי. גם לחסידים בזמננו היו זמנים מיוחדים שבהם הרבו במיוחד להגיע לרבי.

זכורני, בהיותי תלמיד בישיבה במונטריאול, הייתה התעוררות מיוחדת לנסוע רבי לי' שבט, הנקרא בפי רבים 'ראש-השנה להתקשרות'. יום זה ביטא לכולנו דבר עיקרי ביותר – היום שבו החלה נשיאותו של הרבי, והיום שבו קיבל עליו את הנהגת חב"ד. אולם לרבי ביטא היום הזה – על-כל-פנים בגלוי, כפי שניתן לראות בכל השיחות והמאמרים – בעיקר את יום ההילולא של הרבי הריי"צ.

למרות השנים שעברו, לא ראה הרבי בכך 'התרחקות' מהרבי הריי"צ, אלא אדרבה, הרבי החשיב את יום ההילולא ליום שבו נעשה יותר חי – "הוא בחיים", ובו מקבלים תוספת ונתינת כוח רבה בכל עבודת הקודש הנעשית על-ידי תלמידיו וכו', ומשנה לשנה אף יותר. איננו מבינים בדברים נעלים כאלו, אך יודעים אנו מה שהרבי אומר, שיום ההילולא הוא הזמן הכי נעלה. כמו כן מבואר באריכות רבה בדרושי חסידות, מעלת יום ההילולא אצל צדיקי האמת ושל נשיאי פנימיות התורה במיוחד, כמו רשב"י הבעש"ט והנשיאים שאחריו, שזה יום של התגלות ושמחה.

נמצא, שיום ההילולא הוא יום של התקשרות במידה נעלית ביותר, ויש לעשות כל שניתן כדי להיות אצל הרבי ביום זה. אמנם הדבר תלוי גם בהרגש הלב, או שיקולים נוספים, כמו האפשרות לשהייה ארוכה יותר אצל הרבי אם נוסעים בתאריך אחר וכדומה, אך נראה לומר שבאופן טבעי ההרגש המתאים הוא לרצות להיות אצל הרבי בג' תמוז. והרי פעמים רבות שמענו מהרבי (על-פי איגרת-הקודש סי' כז), שביום זה "כל מעשיו תורתו ועבודתו כל ימי חייו..." מתגלה ו"פועל ישועות בקרב הארץ". אם כן, הזמן הנעלה ביותר שאפשר לבוא לצדיק הוא ביום ההילולא שלו.

לגבי יום ההילולא נאמר במקומות רבים שזהו עת רצון ויום סגולה להתקשר באילנא דחיי ולהתברך בכל הברכות מנפש ועד בשר. ביום זה אפשר לקבל מהצדיק יותר מכל זמן כי אז הוא מאיר בכל התוקף, ולכן מובן שזה זמן עיקרי לנסיעה לרבי.

הראיון המלא מופיע השבוע בגיליון המוגדל של 'כפר חב"ד' לרגל ג' בתמוז